לפניי בקשה להארכת מועד להישפט בגין דו"ח שקיבל המבקש ביום 16.3.20 המייחס לו עבירה של שימוש בטלפון.

המבקש טען כי הגיש בקשה להישפט והמתין למענה ולמועד לדיון. טען כי בזמן שהמתין לקבלת מועד לדיון, קיבל דרישות לתשלום החוב מהמרכז לגביית קנסות בגין הדו"ח הנדון. טען כי פנה למרכז לגביית קנסות באמצעות האתר וציין בפניהם כי הגיש בקשה להישפט, וקיבל מענה כי אין זה בסמכותם להתיר בקשה להישפט. טען כי קיבל הודעה שרכבו עוקל בשל החוב הקיים בגין הדו"ח הנדון. טען כי מעיון בדו"ח עולים כשלים רבים, ובין היתר, טען שהשוטר לא ציין את מיקומו המדויק עם הניידת, מה המרחק בינו לבין רכב המטרה וכיצד יכול היה לראות שהמבקש מחזיק טלפון נייד, היכן נעצר הרכב של המבקש וכיצד שמר על קשר עין רצוף. לאור האמור ועל מנת למנוע עיוות דין ביקש לקבל יומו בבית המשפט.

ב"כ המשיבה התנגדה לבקשה וטענה כי המבקש לא צירף אסמכתאות להוכחת טענתו כי הגיש בקשה להישפט במסגרת המועדים הקבועים בחוק. טענה כי המבקש טען בתגובתו הראשונית כי נפלה לו הדיבורית ולפי צפייה בסרטון ממצלמת הגוף של השוטר אינו מכחיש את ביצוע העבירה.

לאחר שעיינתי בבקשה ובמסמכים הנלווים לה ושקלתי טענות הצדדים, לא מצאתי מקום להיעתר לבקשה ולהאריך המועד להישפט כמבוקש.

סעיף 230 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), תשמ"ב – 1982 נדרש לבקשת שפיטה המוגשת באיחור ומפנה לתנאי סעיף 229(ה) בשינויים המחויבים, קרי, שכנוע שהבקשה לא הוגשה במועד בשל סיבות שלא היו תלויות במבקש ושמנעו ממנו להגישה במועד והיא הוגשה מיד לאחר שהוסרה המניעה, או מ"נימוקים מיוחדים אחרים" שיפרט בהחלטתו.

הדו"ח נמסר לידי המבקש ובנסיבות אלה עמד לרשותו פרק זמן של 90 יום להגיש בקשה להישפט כפי שקובע החוק. לטענת המבקש הגיש בקשה להישפט במועד אך לא הציג כל אסמכתא לכך, אף שמחובתו של המבקש לעקוב אחר בקשתו ולוודא שהבקשה התקבלה ונמצאת בטיפול. הדברים נכונים ביתר שאת לנוכח השיהוי בו הגיש המבקש הבקשה, בשים לב לכך שקיבל מענה לפנייתו ממפנ"א בחודש 11/20, ואולם הגיש את הבקשה כאן רק כתשעה חודשים לאחר מכן.

מעבר לכך, השוטר תיאר את נסיבות המקרה בדו"ח באופן מפורט ולא מצאתי ממש בטענות המבקש בדבר כשלים ראייתיים בדו"ח.

עוד יש לציין כי בדברי הנהג בדו"ח נרשם: "נפלה לי הדיבורית".

אמנם דחיית הבקשה משמעותה נעילת שערי בית המשפט בפני המבקש, אך בנסיבות העניין לא מצאתי טעם לזנוח את דיני הפרוצדורה.

לעניין זה יפים דברי כבוד השופט א' רובינשטיין ברע"פ 9580/11 יוסף נ' מדינת ישראל (27.12.11):

"בקשת המבקש לזנוח את הפרוצדורה ולהתמקד במהות, שובת לב ככל שתהא, אין בה כל ממש, שכן אם תתקבל טענתו, משמעות הדבר שלא יהיה לכך סוף, ובקשות הסבה יוכלו להיות מוגשות ללא תלות בזמן ביצוע העבירה. אין להלום דבר זה, ולא זו היתה כוונת המחוקק ביצירת האפשרות של עבירות ברירת משפט, שכל מהותן לייעל ולקצר הליכים."

לאור כל האמור לעיל, הבקשה נדחית.

המזכירות תעביר עותק החלטתי זו לצדדים.

ניתנה היום, י"ח כסלו תשפ"ב, 22 נובמבר 2021, בהעדר הצדדים.