1. בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום ברמלה (כב' השופט הבכיר ז' ימיני), ברע"ב 32307-09-19, מיום 7.7.2021, שבמסגרתו נדחה ערעור על פסק בוררות שניתן ביום ,16.5.2019, על-ידי השופט בדימוס ה' פינשטין (להלן: "הבורר"), ותוקן בהתאם להחלטת הבורר מיום 7.8.2019 (להלן: "פסק הבוררות המתוקן").

רקע והשתלשלות ההליכים

2. המבקש הוא קבלן עבודות עפר. המשיבה היא חברה קבלנית.

ביום 1.5.2016, הצדדים התקשרו בהסכם שלפיו המבקש התחייב לספק למשיבה שירותי עבודת כלי צמ"ה ופינוי פסולת בנין וחומר מילוי מאתר בניה ברמת בית שמש (נספח ד' לבקשה, להלן: "ההסכם").

3. בין הצדדים התגלעה מחלוקת בעניין התשלום לו זכאי המבקש בגין עבודות שבוצעו על פי ההסכם. לפיכך, ובהתאם לתניית הבוררות שבסעיף 11 להסכם, הצדדים פנו לבוררות.

4. ביום 16.5.2019, ניתן פסק בוררות שבסיכומו נקבע כדלקמן:

"1. התובע (המבקש – ב.ט.) אינו זכאי לתשלום בגין הפינויים שעשה לאתרים כל שהם ולא הציג לגביהם אישור מתאים.

2. התובע זכאי לתשלום בגין הפינויים למטמנה, לא בכמות הנטענת על ידו, אלא רק בגין 307 הסעות.

3. התביעה הנגדית של החברה נדחית...

4. אני מחייב את הנתבעת (המשיבה – ב.ט.) לשלם למערער סך 552,600 שקל [שווי 307 הובלות כפול 1,800 שקל] כמפורט בנספח ב' להסכם. לסכום זה יתווסף מע"מ כחוק על פי סעיף 10 לנספח א' להסכם.

5. לסכום 552,600 יצטרפו הפרשי הצמדה בלבד מיום 1.11.2016 ועד ליום התשלום בפועל. מהסכום שיתקבל לאחר תוספת הפרשי ההצמדה יש לנכות סך 66,400 שקל [אשר שולמו על ידי הנתבעת לתובע]...".

5. המשיבה הגישה בקשה לתיקון טעות בפסק הבוררות בהתאם לסעיף 22(א) לחוק הבוררות התשכ"ח – 1968 (להלן: "חוק הבוררות"). טענתה המרכזית היתה כי הבורר חישב בטעות את מחירה של כל הובלה של פסולת בניין בסך של 1,800 ₪, בעוד שסכום זה כלל לא נתבע על-ידי המבקש שכן המחיר המוסכם עבור פינוי של חומר מילוי הוא 400 ₪.

המבקש התנגד לבקשה לתיקון פסק הבוררות וטען כי הבורר אינו מוסמך לתקן טעות מסוג זה שכן מדובר בטעות מהותית ולא בטעות סופר.

בהחלטתו מיום 7.8.2019, הבורר קיבל באופן חלקי את בקשת המשיבה לתיקון טעות בפסק הבוררות תוך שקבע כי מדובר בטעות בחישוב שבסמכותו לתקן. לפיכך, נקבע כי המבקש זכאי לסך של 400 ₪ בגין כל אחת מההובלות שהוכרו בפסק הבוררות (307 במספר).

6. יצוין כי טרם ההחלטה בבקשה לתיקון טעות סופר, הוגשה על-ידי המבקש בקשה לאישור פסק הבוררות. המשיבה הגישה בקשת רשות ערעור על פסק הבוררות והתנגדות לאישורו. לאחר שהתקבלה ההחלטה בבקשה לתיקון טעות סופר, הוגשה בקשה מוסכמת למחיקת ההליכים בבקשות שהוגשו על-ידי המשיבה, תוך שהמבקש שמר על זכותו להגיש בקשת רשות ערעור על פסק הבוררות המתוקן לרבות בגין הטענה כי פסק הבוררות תוקן ללא סמכות.

7. ביום 12.9.2019, המבקש הגיש בקשת רשות ערעור על פסק הבוררות המתוקן. על פי החלטת בית משפט קמא מיום 1.12.2019, ניתנה למבקש רשות לערער על פסק הבוררות, והערעור נדון לגופו.

פסק דינו של בית משפט קמא

8. בפסק הדין נקבע כי פסק הבוררות עוסק בפרשנות ההסכם שבין הצדדים. פסק הבוררות מנומק היטב וגם אם היה בידי המבקש להוכיח כי נפלה טעות בפרשנות ההסכם הרי שאין מדובר בטעות יסודית ביישום הדין המצדיקה מתן רשות ערעור בפני בית המשפט.

המבקש מנסה להיתלות ב"טעות" בנוגע לתמורה בגין כל פינוי והתנגד לתיקון הטעות בטענה שמדובר בטעות מהותית, זאת חרף העובדה שהוא עצמו לא תבע סעד זה ואף לא דרש אותו במכתב ההתראה עובר להגשת התביעה.

מדובר בפסק בוררות מנומק שלא נפלה בו כל טעות ולמעשה הטעות היסודית שנפלה בו כבר תוקנה.

עיון בחומר הראיות מלמד כי בזמן אמת הצדדים חישבו את עלות הפינוי של חומר מילוי לפי סך של 400 ₪ בלבד ולא 1,800 ₪. טענת המבקש לקבלת סך של 1,800 ₪ בגין כל פינוי אינה עולה בקנה אחד עם רישומיו וטענותיו בראשית הסכסוך ובחישובי ההזמנות והחשבוניות.

בתיעוד המטמנה שהוצג על-ידי המבקש נכתב "כניסת ויציאת חומר" ולא פסולת בניין. לפיכך המבקש אינו זכאי לתמורה בסך של 1,800 ₪ ובדין תיקן הבורר את פסיקתו. בסיכום נקבע: "מחומר הראיות עולה כי מדובר באותם תיעודים של כניסת חומר למטמנה ואני סבור כי בהתאם לדין בדבר קבלת ערעור על פסק בוררות וכן כי מבחינת חומר הראיות אין להתערב בפסיקת הבורר, הן לעניין התיקון, אשר הוכח כי בוצע כדין ובסמכות שכן מדובר בפסיקה על בסיס נתון שגוי, עליו התבססו חישובי הפיצוי בפסק הדין והן לעניין פרשנותו באשר לדרישה כי החומר יפונה למקום מאושר, אשר הוגש תיעוד באשר לפינוי אליו. דווקא אי תיקון הטעות היה גורם לעיוות דין חמור ולאי צדק שכן מדובר בסעד שכלל לא נתבע ולא דובר עליו" (סעיף 33 לפסק הדין).

טענות המבקש

9. המבקש ביצע 1,564 פינויים של עפר. המשיבה טענה כי ביצע 317 בלבד. הגם שכב' הבורר קבע כקביעה עובדתית שהמבקש ביצע את הפינויים וכי לא היה עליו להמציא אישורים לגבי אלה שכן על ההסכם חלות הוראות חוק חוזה קבלנות, תשל"ד - 1974 (להלן: "חוק חוזה קבלנות"), וגם אם היו נדרשים אישורים כאמור, הרי שהמשיבה מנועה מלהסתמך על העדרם לשלילת התשלום - הרי שהבורר לא זיכה את המבקש בתשלום בגין פינויים אלה למרות המניעות אותה קבע, זאת תוך טעויות משפטיות של הבורר בפירוש החוק או ביישומו.

בית משפט קמא דן בשאלות שנקבע כי אין לדון בהן (כמות הפינויים והדרישה להמציא אישור שלגביה נקבע בפסק הבוררות כי אין דרישה להמצאתו), ומנגד, לא דן בשאלת המשמעות שיש לייחס להעדרם של אישורים שאין צורך בהמצאתם, נוכח קביעת הבורר שלפיה המשיבה מנועה מלכפור בחתימת עובדיה על הזמנות העבודה, כמו גם קביעתו בדבר תחולת חוק חוזה קבלנות, כך שהמשיבה הייתה מנועה מלטעון להיעדרם של אישורים בדבר ביצוע הפינויים. מדובר בטעות ביישום הדין שמשמעותה שלילת תשלום מהמבקש מקום בו כמות העבודה לא הייתה שנויה במחלוקת.

בית משפט קמא לא דן במשמעות שיש לייחס להיעדר אישורים או בטעות שנפלה בפסק הבוררות בעניין פרשנות ההסכם שבין הצדדים, על פי הוראות חוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג – 1973, או לפי חוק חוזה קבלנות. הקביעה כי המבקש אינו זכאי לתשלום בגין הפינויים לאתרים כלשהם ולא הציג לגביהם אישור מתאים הוא קביעה הפוכה ומנוגדת לקביעה קודמת של הבורר בדבר תחולת חוק חוזה קבלנות.

יש ליתן למבקש רשות ערעור על פסק דינו של בית משפט קמא שכן מדובר בעניינים של החלת החוק על קביעות עובדתיות שאינן במחלוקת. קביעת בית המשפט קמא מנוגדת לדין וגורמת לעיוות דין למבקש שכן נשלל ממנו תשלום בגין עבודה שביצע. בנסיבות אלה, מעבר לעיוות הדין שנגרם למבקש, יש לדברים משמעות משפטית רחבת היקף על ציבור המתדיינים בכללותו.

בסיכומם של דברים נטען כי מדובר בטעות יסודית ביישום הדין שגורמת לעיוות דין כך שיש ליתן למבקש רשות ערעור, לקבל את טענותיו ולקבוע כי יש לחייב את המשיבה לשלם למבקש בגין 1,564 פינויים סכום של 400 ₪ עבור כל פינוי בניכוי הסכומים ששולמו לו עד עתה.

דיון והכרעה

10. לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור על נספחיה, סבורה אני כי דין הבקשה להידחות אף מבלי להידרש לתגובת המשיבים.

11. הלכה היא כי רשות ערעור על פסקי דין והחלטות בענייני בוררות אינה ניתנת כדבר שבשגרה. רשות לערער על החלטת בית משפט בענייני בוררות תינתן רק במקרים חריגים שבהם מתעוררת שאלה עקרונית משפטית או ציבורית, החורגת מעניינם של הצדדים למחלוקת או כאשר נדרשת התערבות משיקולים של צדק או לשם מניעת עיוות דין (רע"א 2061/21 גרטלר נ' גרטנר (11.4.2021), רע"א 991/21 פורת נ' עו"ד זיו שלמה סימון (25.3.2021), רע"א 1751/21 כנס נ' ועקנין (17.3.2021), רע"א 6412/18 הרב אליעזר כהנמן נ' הרב שמואל מרקוביץ (18.11.2018); רע"א 5507/18 ג'ו דן מור בע"מ נ' תהל מהנדסים ויועצים בע"מ (13.8.2018); רע"א 470/08 כרמל התפלה בע"מ נ' מדינת ישראל - משרד האוצר (4.3.2010)). כך הדבר גם כשמדובר בהחלטות של בית משפט בבקשות רשות ערעור מכוח סעיף 29ב' לחוק הבוררות (רע"א 1242/15 מ. אדלר הנדסה בע"מ נ' קטן (12.4.2016) (להלן: "אדלר"); רע"א 6467/18 חזן נ' נתנאל גרופ בע"מ (14.10.2018)).

עיון בבקשה מעלה כי היא נטועה במחלוקת הקונקרטית שבין הצדדים ויש בה משום חזרה על הטענות שנטענו בפני בית משפט קמא. חרף הטענה כי מדובר בסוגיה בעלת משמעות רחבה על כלל ציבור המתדיינים הרי שטענות הבקשה אינן מעלות שאלה עקרונית החורגת מעניינם של הצדדים ואין בה כדי להצביע על עיוות דין המצדיק התערבות בפסק דינו של בית משפט קמא. טענותיו של המבקש נבחנו על-ידי הבורר שקבע בפסק הבוררות כי המבקש "אינו זכאי לתשלום בגין הפינויים שעשה לאתרים כלשהם ולא הציג לגביהם אישור מתאים", וכי "המבקש זכאי לתשלום בגין הפינויים למטמנה לא בכמות הנטענת על ידו, אלא רק בגין 307 הסעות" (עמ' 5 לפסק הבוררות). מדובר בקביעות עובדתיות ובקביעות הנוגעות לפרשנות ההסכם שבין הצדדים. קביעות הבורר נבחנו על-ידי בית משפט קמא ואין בטענות המבקש כדי להצדיק מתן רשות ערעור על פסק דינו של בית משפט קמא.

12. למעלה מן הצורך יצוין כי צדק בית משפט קמא בקובעו כי אין לגלות בפסק הבוררות טעות יסודית ביישום הדין המצדיקה מתן רשות ערעור (סעיף 25 לפסק הדין), זאת אף שבפועל ניתנה רשות ערעור והערעור נדון לגופו.

בסעיף 29ב' לחוק הבוררות נקבע כי האפשרות לערער לבית משפט על טעות בפסק בוררות, מוגבלת בשני מובנים: האחד, כי מדובר בערעור ברשות. והשני, כי רשות ערעור תינתן רק אם הטעות עליה מבקשים לערער עומדת בשלושה תנאים מצטברים הקבועים בסעיף 29ב(א) לחוק, כדלקמן: מדובר בטעות יסודית; הטעות היא ביישום הדין; יש בטעות כדי לגרום לעיוות דין (פסה"ד בעניין אדלר ורע"א 6649/10 עו"ד יצחק אבישר נ' עו"ד שרונה גונן (6.5.2012) (להלן: "אבישר")). כדברי כב' השופט סולברג, בעניין אבישר: "משמע, לא כל טעות מאפשרת לבטל את פסק הבורר. יש להראות כי עוצמת הטעות מחייבת את ביטולו. זאת בשל העובדה כי מדובר בטעות משפטית ביישום הדין, טעות שאינה שולית או זניחה, אלא יסודית, ותנאי חשוב נוסף הוא שאכן יש בטעות כדי לגרום לעיוות דין".

פסק הבוררות עוסק בפרשנות ההסכם שבין הצדדים, ונקבעו בו קביעות עובדתיות בדבר כמות הפינויים וזכאות המבקש לתשלום בגין פינויים שבוצעו מכוח ועל פי הוראות ההסכם. קביעות פסק הבוררות הן קביעות עובדתיות שכידוע אין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בהן. גם בקביעות בדבר פרשנות ההסכם אין למצוא טעות יסודית ביישום הדין המצדיקה מתן רשות ערעור על פסק בוררות (רע"א 3943/15 עו"ד גבריאל יניב נ' פרידמן (30.6.2015)). כן ראו רע"א 154/18 לנדקו ישראל יזום וניהול בע"מ נ' מועצה מקומית באר יעקב (15.3.2018) (להלן: "לנדקו"), שם נפסק: "... פרשנות חוזה מוטעית במסגרת פסק בוררות, למעט מקרים חריגים, אינה טעות יסודית ביישום הדין אשר מצדיקה מתן רשות ערעור בפני בית המשפט המחוזי. אשר על כן, אף אם נפלה שגיאה בפסק הבוררות בעניין זה, אין מדובר בטעות העומדת באמות המידה הקבועות בסעיף 29ב' לחוק הבוררות" – וכך הם פני הדברים בענייננו.

13. סיכומם של דברים - בקשת רשות הערעור אינה מעוררת שאלה עקרונית משפטית או ציבורית החורגת מעניינם של הצדדים, ואין היא עומדת באמות המידה המצדיקות מתן רשות ערעור. טענות המערער נבחנו על-ידי הבורר ועל-ידי בית משפט קמא במסגרת ערעור על פסק הבוררות ואין מקום למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית משפט קמא, כך שדין הבקשה לרשות ערעור להידחות.

משלא התבקשה תשובה, אין צו להוצאות.

ניתנה היום, ל' תשרי תשפ"ב, 06 אוקטובר 2021, בהעדר הצדדים.