בפניי תביעה כספית על סך 33,800 ₪ שהוגשה כנגד הנתבעת, שופרסל בע"מ.

בבסיס התביעה אירוע במהלכו, בצאת התובעת מהסניף השכונתי של הנתבעת בעכו, החל המגנומטר לצפצף וגרם לאירוע מצער שבו נציגי הנתבעת, כך לשיטת התובעת, פנו אליה באופן שהביש אותה בנוכחות אנשים רבים, פגעו בפרטיותה עת חיפשו בחפציה האישיים, עיכבו את יציאתה מהסניף שלא כדין והוציאו את דיבתה רעה בכך שציירו אותה בעיני הבריות כמי שגנבה מוצרים כלשהם מהסניף.

על עוגמת הנפש שנגרמה לה בגין כל אלה, הגישה התובעת תביעה כספית בגבול סמכותו המקסימלית של בית המשפט לתביעות קטנות.

האירוע וטענות הצדדים

על פי הנטען בכתב התביעה; התובעת נכנסה לסניף הקרוב לביתה על מנת לרכוש כוסות. בעזיבתה את הסניף, מבלי שרכשה דבר, החל המגנומטר לצפצף. מנהלת הסניף ביקשה מהתובעת לפתוח את תיקה האישי ולהציג לה את תכולתו, התובעת לא התנגדה, וזאת בעודן עומדות בכניסה, כאשר העוברים ושבים חולפים על פניהם ותוהים לפשר המהומה.

התובעת טוענת כי מנהלת הסניף הכריזה בקול רם כי נמצא דבר מה בתיקה של התובעת וזאת נדרשה להתלוות אליה למשרדה כשהיא מושפלת וחשה מבוכה רבה. עוד טענה התובעת כי החיפוש נעשה כשדלת משרדה של מנהלת הסניף פתוחה לרווחה דבר שגרם לסקרנים לשמוע את המתרחש. לאחר שלא נמצא דבר בתיק התובעת, דרשה ממנה מנהלת הסניף לאסוף את חפציה.

ביציאתה מן הסניף הבחינה התובעת בלקוח נוסף שעבר תחת המגנומטר אך הוא הורשה לעזוב ללא כל בדיקה בחפציו לטענתה.

עוד הוסיפה הנתבעת כי בתום האירוע והגם שלא נמצא דבר בחפציה, מנהלת הסניף סירבה להתנצל בפניה וסירבה למסור את פרטי ההנהלה להגשת תלונה.

התובעת הוסיפה, כי בחלוף שלושה ימים עת ביקרה בקופת החולים, פנו אליה מכרים והטיחו בה שהם שמעו שהיא נדרשה להיכנס למשרד המנהלת בסופר ושאלו אותה אם היא אכן "לקחה" משהו. בעקבות כך הרגישה התובעת השפלה ועלבון.

הנתבעת מצידה, מעבר לטענות הסף הכלליות שנטענו בכתב ההגנה, הנתבעת הדגישה את הטענות הבאות:

• הנתבעת הכחישה את נסיבות האירוע כפי שתוארו על ידי התובעת.
• הנתבעת סבורה כי היא התנהגה באופן סביר וכמצופה וכי אין מעשיה מגיעים כדי לשון הרע או פגיעה בפרטיות התובעת כנטען בכתב התביעה.
• לשיטת הנתבעת, מכשיר המגנומטר אכן התריע אך נציגי הנתבעת פנו אליה בשקט ובאדיבות וביקשו לבדוק את המוצרים שנרכשו.
• הנתבעת הוסיפה כי אל מול הפנייה השקטה והלגיטימית של נציגיה, התובעת התרעמה ויצרה בעצמה מהומה מיותרת עת החלה לקלל ולגדף ובכך יצרה בעצמה אירוע רועש.
• עוד טענה הנתבעת כי החיפוש בתיק של התובעת נעשה בהסכמתה המלאה ולכן אין מדובר בפגיעה בפרטיות כנטען בכתב התביעה.

העדים ותמצית עדותם

מטעם התובע העידה התובעת בעצמה, בסיוע בתה בשל קשיים בשפה העברית.

לגישת התובעת, היחס המזלזל שבו היא נתקלה, מגיע כדי פגיעה קשה בתדמית שלה בסופר השכונתי בו היא נוהגת לקנות באופן קבוע.

ניכר היה בעת גביית עדותה על התובעת על דוכן העדים כי היא נרגשת ונסערת וכי שיחזור האירוע מציף בה תחושה של עלבון עמוק.

התובעת תיארה חלק מהפניות אליה במילים אלה: "הלו הלו..." ובהמשך "הלו הלו תיקחי את הדברים שלך מפה"..."כבר כשהיא הורידה לי את התיק מהזרוע הייתי עצבנית, לאחר מכן גם במשרד, לאחר מכן שנשארו הדברים שלי במשרד היא דיברה אלי כאילו הדברים שלי מגעילים אותה וקוראת לי "הלו הלו, תיקחי את הדברים שלך מפה".

על תחושת ההשפלה הוסיפה התובעת בעדותה בפניי: "שלשום ראתה אותי מישהי באוטובוס והזכירה לי את האירוע הזה"..."הייתי בקופ"ח אחרי שלושה ימים ושאלו אותי ששמענו שהיית במשרד של המנהלת בסופר ואם לקחתי משהו. איזה בושות היו לי. עמדתי שם כמעט 15 דקות לקבל מספר טלפון ואף אחד לא נתן לי...ביקשתי מספר טלפון ואף אחד לא נתן לי. לפחות שהייתה יוצאת מהמשרד ומבקשת סליחה".

מטעם הנתבעת העידו מנהלת הסניף הגב' אינה גרנקין וסגנית מנהלת הסניף הגב' אריאנה דרפלר.

עפ"י עדותה של הגב' אינה גרנקין, התובעת היא זו שיצרה את המהומה כאשר הגב' גרנקין ביקשה ממנה להתלוות למשרד, סגרה את דלת המשרד וחיפשה בתיק של התובעת בהסכמתה. כשלא נמצא בתיק דבר, היא התנצלה בפני התובעת ושחררה אותה לדרכה.

עפ"י עדותה של הגב' דרפלר, עפ"י נהלי הנתבעת, בעת הפעלת המגנומטר נעשה חיפוש בשקיות אך לא נהוג לעשות חיפוש בתיק הפרטי של הלקוחות. הגב' דרפלר לא ידעה להוסיף דברים משמעותיים על אלו שציינה מנהלת הסניף בעדותה.

דיון והכרעה

לאחר ששמעתי את הצדדים בפניי ולאחר שהתרשמתי מעדותן של העדות ובחנתי את הטענות המשפטיות, הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להתקבל מהנימוקים ועפ"י הסכום שאפסוק לטובת התובעת, כמפורט להלן:

חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965

חוק לשון הרע מגדיר בסעיף 1 כי:

לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול –

(1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם;

(2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;

..

..

באשר לדרכי הפרסום, נקבע בסעיף 2 כי:

פרסום, לענין לשון הרע – בין בעל פה ובין בכתב או בדפוס, לרבות ציור, דמות, תנועה, צליל וכל אמצעי אחר.

באשר לדרכי הבעת לשון הרע, קובע סעיף 3 לחוק כי:

"אין נפקא מינה אם לשון הרע הובעה במישרין ובשלמות, או אם היא והתייחסותה לאדם הטוען שנפגע בה משתמעות מן הפרסום או מנסיבות חיצוניות, או מקצתן מזה ומקצתן מזה."

הינה כי כן, לנוכח הוראות סעיפים 2-3 לחוק איסור לשון הרע, אם אקבל את גרסת התובעת (הגם שנציגי הנתבעת לא כינו אותה "גנבת" באופן ישיר ותוך שימוש במילה זו), הרי שהחשד בגניבה יוחס לתובעת באופן ברור וחד משמעי, וכך "שודר" אל האנשים שהיו במקום. יש בכך כדי להוות פרסום לשון הרע. בעיני כל אדם מן היישוב, גניבה היא מעשה בזוי ושפל.

בין גרסת התובעת לבין גרסת נציגת הנתבעת, באשר לנסיבות האירוע, גרסת התובעת עדיפה עליי. התובעת תיארה את נסיבות האירוע באופן עיקבי, יותר מפעם אחת, חרף קשיי השפה וההתרגשות שהיא שידרה עת עמדה על דוכן העדים. עדותה הייתה ללא סתירות ועיקרה לא שנוי במחלוקת שכן אין מחלוקת שהמגנומטר החל לצפצף מבלי שהיה כל מוצר של הסופר ברשותה, אין חולק כי נעשה חיפוש בחפציה האישיים, אין חולק כי היא הובלה למשרדי המנהלת לצורך ביצוע החיפוש ואין חולק כי האירוע יצר מהומה במקום.

במחלוקת שנוצרה באשר לדרך בה פנתה נציגת הנתבעת לתובעת, מצופה היה כי הנתבעת תפרט את הנוהל הקיים אצלה בעת ציפצוף המגנומטר, תציג סרטונים ממצלמות האבטחה שלה שנמצאים בשליטתה הבלעדית ואין התובעת יכולה להשיגן בכוחות עצמה ותחזק את עדות הנציגה מטעמה בעדויות של עובדים שנכחו במקום בעת האירוע. עדותה של הגב' דרפלר אין בה כדי לשפוך אור על הדרך בה פנתה מנהלת הסניף לתובעת והאם היא אכן הורידה לה את התיק מהזרוע אם לאו. לא זו בלבד אלא שהגב' דרלפלר הוסיפה כי המדיניות היא "לגשת ללקוח ולבדוק בשקיות, בתיק הפרטי לא בודקים. לי אישית זה לא קרה".

התובעת תיארה את תחושת הבושה הקשה בשל החשד בגניבה, שיוחס לה בפרהסיה. אין מדובר רק בתחושה סובייקטיבית של עלבון. גם ע"פ המבחן האובייקטיבי, מדובר ב"דבר שפרסומו עלול להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצידם", כאמור בסעיף 1 לחוק." הדברים קשים במיוחד לאחר שהתובעת נשאלה על ידי מכרים בשתי הזדמנויות נוספות לאחר האירוע, לגבי הנסיבות בהן היא נדרשה להיכנס לבדיקת חפציה במשרד המנהל בסופר השכונתי.

אשר לסכום הפיצויים:

התובעת העמידה את סכום הפיצוי הנתבע על הסכום המרבי שניתן לתבוע בבית המשפט לתביעות קטנות.

לאחר ששקלתי את נסיבות העניין, אני סבורה כי סכום זה מופרז. אמנם נגרמה לתובעת בושת פנים ועוגמת נפש מהאירוע, אך מנגד יש להתחשב בכך, שאין המדובר באירוע שהופץ לכולי עלמא באמצעים כאלה או אחרים ושמדובר באירוע נקודתי שהחל והסתיים בתוך שטח הסופר.

על כן, מצאתי לנכון לפסוק לתובעת פיצוי בסך 7,000 ₪.

משכך, אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובעת סך של 7,000 ₪ בצירוף הוצאות ההליך בסך 500 ₪ נוספים. את הסכום המלא תשלם הנתבעת לתובעת תוך 30 ימים מיום קבלת פסק הדין בידי הנתבעת.

המזכירות תשלח את העתק פסק הדין לצדדים בדואר.

בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי תוך 15 ימים.

ניתן היום, י"ג אדר א' תשפ"ב, 14 פברואר 2022, בהעדר הצדדים.