1. מונחת לפניי התנגדות לביצוע שטר חוב ע"ס 223,085.95 ₪ (להלן: השטר) שהוגש לביצוע ללשכת ההוצאה לפועל. שטר החוב ניתן כשטר ביטחון במסגרת חוזה שכירות בין הצדדים עבור השכרת מספר משרדים ברחוב הרצל 90 נתניה (להלן: המשרדים) והוגש לביצוע בשל אי תשלום דמי שכירות מלאים.
2. לטענת המבקש, השיק ניתן כשיק ביטחון במסגרת חוזה שכירות מיום 11.11.2015 בין חברת ס.א קול סנטר 2012 בע"מ (להלן: "החברה") שהמבקש הוא בעליה. פרטי השטר הושלמו על ידי המשיבה ביום 18.4.2021. לדבריו, החברה שכרה את המשרדים מן המשיבה זה 11 שנה ושילמה באופן תדיר את תשלומי השכירות. במשרדים ניהלה את עסקיה, שיווק פאנלים חשמליים בצרפת. כל הכנסותיה נבעו ונשענו על חברה זרה שמנהלת עסקיה בצרפת - חברת גרופ סוליסיו אנרג'י (להלן: "חברת אנרג'י"). עם פרוץ מגיפת הקורונה, בחודש מרץ 2020, סגרה חברת אנרג'י את עסקיה באחת, וכתוצאה מכך נותרה חברתו של המבקש ללא הכנסה כלל. לפיכך השתדל המבקש לבוא בדין ודברים עם המשיבה, אך לטענתו זו סירבה להתחשב במצב עסקיו. עוד שיתף כי תוך מספר חודשים מצא שוכרים אחרים למשרדים.

כן טען להיעדר יריבות, שכן החוזה נחתם בין החברה למשיבה, ואילו בשיק, שפרטיו כאמור מולאו על ידי המשיבה, נרשם שמו האישי; כן טען כי השטר הנו שטר חוב על תנאי שפקע ביום 31.11.18, עת חוזה השכירות כבר הסתיים ושום תנאי מתנאיו לא הופרו; לא ניתנה הודעת חילול והשטר כלל לא הוצג לפירעון; היעדר חוב כספי, משנמצאו שוכרים אחרים ולא נותר כל חוב כלפי המשיבה (ואף לדבריו שולמו כספים ביתר) ואם השטר ייפרע הרי משמעות הדבר כי המשיבה תקבל כספים בכפל; קיזוז בגין הנחות בתשלומי ארנונה שקיבלה המשיבה ולא הועברו למבקש וכן הותרת ציוד מחשבים בידי המשיבה/שוכרים מטעמה לשימושם. כמו כן, לשיטתו החוזה סוכל ועל כן אין המשיבה זכאית לתבוע פיצויים בגין הפרתו, אם יקבע שהופר.

טענות אלו שורטטו במסגרת תצהירו והמבקש הגיש סיכומים לאחר חקירתו עת טענותיו מגודרות כאמור לתצהירו.

1. בטרם תוצג עמדת המשיבה, ייאמר כי התקיים דיון בו נחקר המבקש על תצהירו ולאחר הדיון ביקשה המשיבה להגיש סיכומים בהם תוצג עמדתה כמשנה סדורה בטרם תתקבל החלטה בדבר הרשות להתגונן, בשים לב לכך שגרסת המשיבה אינה נשמעת וזאת כמקובל בתיקים שנפתחים בבקשה לביצוע שטר אלא רק תצהיר המבקש מונח לפני בית המשפט ועל כן, יש להדגיש, המבחן הוא לא סיכויי התביעה אלא האם יש קו הגנה. נחזור לכך בהמשך.

המשיבה עומדת על כך שיש לדחות את בקשת הרשות להתגונן.

לשיטת המשיבה, אין בנסיבות קיום מגיפת הקורונה כדי להוות סיבה מוחלטת להפסקת הסכם שכירות באופן חד צדדי. עוד נטען, כי המבקש הודה בחקירתו כי נותר חייב כספים למשיבה (ש' 28-30, ע' 4 לפרוטוקול). המבקש לא הציג ראיה לכך שהמשרדים הושכרו על ידי אחרים, ולא הסביר מדוע על אף משבר מסוים רגעי לא המשיך לשלם את דמי השכירות עד לסיום תקופת השכירות, קרי 31.11.2022.

1. התקיים כאמור דיון לפניי. ב"כ המבקש מסרה כי ניסתה לברר את מהות החוב ונתקלה בקשיים מול המשיבה לקבל מסמכים וכן הדגישה כי אם השטר ימומש, המשיבה תקבל תשלומים בכפל, ועל כן יש ליתן רשות להתגונן. ב"כ המשיבה מסר כי שיקים נוספים של המבקש לא כובדו וטענותיו כי שילם את מלוא חובותיו למשיבה אינן נכונות. בכל הנוגע לטענת הקיזוז טען כי לא ניתן לטעון טענת קיזוז ללא בדל של ראיה. עוד ביקש כי אם תינתן רשות להתגונן, יהא הדבר תחת הפקדה בסך של 50% מערך השטר.

דיון והכרעה

1. כבר בפתח הדברים יוער כי בית המשפט אינו חייב להתייחס באופן קונקרטי לכל טענה וטענה באופן שאי התייחסות כזו פירושה התעלמות. בית המשפט מתייחס לטענות שנראות בעיניו משמעותיות ורשאי הוא שלא להתייחס לטענות שאינן נראות לו לצורך הכרעה (ראו והשוו: ע"א 9656/05 נפתלי שוורץ נ' רמנוף חברה לסחר וציוד בנייה בע"מ (27.7.2008)). כל שכן, מדובר אך בבקשת רשות להתגונן.

כידוע, מטרתו של הליך דיון בבקשת רשות להגן היא למנוע דיון בתובענה רק אם ברור הדבר ונעלה מספק שאין לנתבע כל סיכוי להצליח בהגנתו (ראו ע"א 9654/02 חב' האחים אלפי בע"מ נגד בנק לאומי לישראל בע"מ (1.11.04); ע"א 544/81 מנחם קיהל בע"מ נ' סוכנות מכוניות לים התיכון בע"מ, פ"ד לו(3) 518, 524; י' זוסמן סדרי הדין האזרחי (מהד' שביעית, 1995), בעמ' 675). לפיכך נפסק כי גם מי שההגנה שבפיו דחוקה וסיכוייו לדחיית התביעה נגדו קטנים, יקבל מתן רשות להתגונן כנגד התביעה ולהיכנס בשערי בית המשפט. במסגרת הדיון בבקשה למתן רשות להתגונן אין בית המשפט רשאי לקבוע עובדות או לקבוע מהימנות עדויות ואף טענה שהעלה הנתבע בעל-פה כנגד מסמך בכתב יכולה לבסס הגנה לכאורה (זוסמן, בעמ' 675-676, 678). ככל שהנתבע הציג הגנה לכאורה יש ליתן לו רשות להתגונן ואין לבדוק כיצד יצליח להוכיח את הגנתו או מהו טיב ראיותיו (ראו: ע"א 3374/05 אליהו אוזן נ' בנק איגוד לישראל בע"מ (1.5.2006); ע"א 2418/90 רלפו (ישראל) בע"מ נ' בנק למסחר בע"מ (2.8.92)). רוצה לומר כי ככלל, תינתן הרשות להתגונן, כל אימת שטענות ההגנה מעלות סוגיות המצדיקות בחינתן בדרך של בירור התובענה לגופה ודי לו לנתבע כי יראה הגנה אפשרית, ואף לו בדוחק רב. צא וראה, כי הנחת המוצא היא כי הנטל בו נושא מבקש הרשות להתגונן קל הוא. הוא איננו נדרש להוכיח את גרסתו, אלא רק להראות הגנה אפשרית, והרשות תוענק לו כאשר התצהיר על פניו (יחד עם החקירה הנגדית, כשמתקיימת) מגלה טענה, שאם תוכח במשפט תהווה הגנה מפני התביעה. עם זאת, על מנת "להראות הגנה אפשרית" אין די בהצגת טענות כלליות (ראו רע"א 8123/18 נעמי זריהן נ' עמידר החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ (11.12.2018)). בהתאם לפסיקה זו, הרי מקום שאין מדובר בהגנת בדים והגנת המבקש היא "אפשרית, ולו בדוחק", והיא אינה "הגנת בדים", כי אז המסקנה המשפטית המתחייבת היא שנכון הוא לאפשר למבקשת את ההתגוננות מפני ההליך" (רע"א 40983-05-19 ערנת-טק בע"מ נ' שלמה מורסיאנו (22.7.2019)).

כך או כך, בבוא בית המשפט ליתן החלטתו בבקשת רשות להתגונן, עליו לקחת בחשבון שישנו רק צד אחד שנחקר וגרסת המשיבה טרם עמדה בחקירה נגדית, ואל מול היתרון הדיוני המובנה הקיים לתובע בסדר דין מקוצר או בהתנגדות לביצוע שטר שהתצהיר פרוש לפניו ורק לו יש את הזכות לחקור, האיזון מצוי בכך שאין צורך לבדוק סיכויי תביעה אלא סיכויי הגנה ודי כי יציג המבקש, ולו בדוחק, טענת הגנה והרף לקבלת הרשות להתגונן – נמוך הוא, גם אם בסופו של יום יכול ותתקבל התביעה. מעבר לכך שכך מורות ההלכות בנושא, הרי שזו גם רוח תקנות סדר הדין האזרחי החדשות שביטלו כליל את מוסד סדר הדין המקוצר באופן שהזכות להתגונן לא הייתה בגדר בקשה אלא הייתה ניתנת 'אוטומטית'. עם זאת, העקרון שבשלב הביניים של המשפט, בו עומדת בקשת המבקש לרשות להתגונן לדיון, בודק בית המשפט האם יש לו במה להתגונן, ולו הגנה דחוקה כאמור, או שמא יש בכך לדחות את הקץ ולהשהות מתן פסק דין נגדו (ראו והשוו: ע"א 688/89 הילולים (אריזה ושיווק) בע"מ נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ, פ"מ מה (3) 188). זאת, על מנת שבית המשפט לא יידרש לקיים הוכחות ולאחר מכן להגיע למסקנה אשר יגיע עת מלכתחילה יכול היה להפעיל את שיקול דעתו האם יש מקום לנהל הליך שלם אם לאו מש"זמנו של בית המשפט הינו מוגבל, ותור המתדיינים ארוך" ואין מקום להאריך את ההליך לריק על דרך שמיעת ראיות (ראו והשוו: ע"א 3801/06 שרית עובדיה נ' עיריית הרצליה (18.2.2018)).

1. בהתייחס לטענות המבקש לסיכול החוזה בשל נגיף הקורונה והסגרים שנעשו, נקבע במספר פסקי דין כי יש להתחשב בנסיבות החריגות אותן לא צפו הצדדים ולא יכלו לצפות בעת כריתת החוזה, ועל כן יש להחיל את דיני הביצוע בקירוב, מכוח חובת תום הלב (ראו למשל, רע"א 8089/20 מ.ג. יצחקי נכסים בע"מ נ' ח.י.יא שותפויות בע"מ; פש"ר 46210-07-18 רותם ואח' נ' כונס נכסים רשמי תל אביב ואח'). עם זאת, הפסיקה איננה אחידה בנושא, בשים לב לכך שבענייננו מדובר בבית עסק ולא שכירות לצורך מגורים פרטיים. בעניין גפר תעשיה חימית בע"מ נ' ג'ויה מעבדות לקוסמטיקה בע"מ (ת"א (ב"י) 21579-07-20) מיום 6.2.2022, דחה בית המשפט את טענת הנתבע בדבר סיכול החיוב שלו לשלם את דמי השכירות שהתחייב להם כלפי התובעת במסגרת הסכם השכירות וזאת מחמת הסגר שהטילה ממשלת ישראל כחלק מן המאבק בנגיף הקורונה, עת בית המשפט לא מצא בכך משום סיכול החוזה ומקום בו הנתבעת בחרה שלא לבטל את החוזה אלא להמשיכו (והשאלה היא לא עזיבת המשרדים כאקט של ביטול חוזה אלא האם הודע מפורשות על ביטול חוזה בשים לב לכך שהמפר אינו יכול לעשות דין לעצמו כי רק הוא "ייהנה" מההפרה ללא חבות כלשהי לנפגע שיכול היה להמשיך לספק את השירות, כמו גם בחינת החוזה בין הצדדים האם התנו על דיני הסיכול משאלה דינים דיספוזיטיביים- א"מ) – משמעות הבחירה היא כי לא עומדת לה פטור מהמשך תשלומי השכירות, כל שכן קיבלה מענקים מהמדינה שתכליתם לפצות אותה בגין הירידה בתועלת הכלכלית מהנכס המושכר. בעניין זה אעיר כי אכן לא נסתרה עדות המבקש כי העביר את המענקים שקיבל לידי המשיבה, אם כי לא פירט כמה קיבל וכמה שילם – דבר שיכול היה לעשות בנקל. ייאמר, כי גם לו תתקבל טענת סיכול, אין משמעה מתן פטור מלא מתשלום. טענת הסיכול מצד החייב איננה שומטת את החוזה באופן שהיא מביאה לביטולו ולהשבה מלאה. בל נשכח כי הנזק המתואר על ידי המבקש איננו באשמתו של אף אחד מהצדדים, בשים לב לכך שאף אחד מהם לא לקח את הסיכון בחשבון עם כריתת החוזה ולפנינו נזק שאי אפשר לייחס לאף אחד מהצדדים לגרימתו. איך מחלקים נזק מסוג זה שאינו מוקצה מלכתחילה מקום בו אף אף אחד לא לקח אותו בחשבון? אכן, הקטגוריה המשפטית היא דיני סיכול (סעיף 18 לחוק החוזים (תרופות)) והעמודה המרכזית היא שהחייב זוכה ל"חסינות" מפני תביעה ובית המשפט יכול לקבוע הסדר של השבה מלאה או חלקית ויכול להטיל על המפר – הנתבע – פיצויי הסתמכות. ואולם, על פניו נראה כי בתי המשפט בעבר דחו על פי רוב את דיני הסיכול בנימוק שהקושי היה באלמנט של הצפיות הנדרש כאחד מתנאי תחולתו של הסעיף, עת מדובר בתנאים מצטברים. שכן, ניתן לומר כי כמעט אף אירוע המתרחש במציאות ימינו הוא לא מה שציפו לו הצדדים בזמן הכריתה. מה גם, שאכן מדובר באירוע רגעי עת הנתבע לא שילם עד לחודש ינואר 2022.

ודוק; גם אם נלך לפי ההסדר הקיים בחוק החוזים התרופות בכל הנוגע לסיכול חוזה, הרי שעל פי החוק, החייב – הנתבע – בכל זאת מסווג כמפר. חוק החוזים תרופות קובע שכאשר חייב לא מקיים את החיוב הוא עדיין מפר, אולם מפר "מיוחד" שזכאי כאמור לחסינות מאכיפה ופיצויי ציפייה אבל הוא עדיין יחויב בחלק יחסי גדול יותר של הנזק בהשוואה לנושה. אומנם זו תוצאה בעייתית משהיא מוטה מלכתחילה ולא עולה בקנה אחד עם הרציונל הבסיסי של דיני הסיכול. שכן, ישנם מקרים בהם החייב לא נטל את הסיכון יותר מהנושה ואין סיבה אפריורית שיהא חייב יותר. ואולם, חוק החוזים תרופות יוצר את ההטיה נגד החייב בכך שקובע הוראה חד צדדית לפיה לבית המשפט יש סמכות לחייב את המפר, הוא הנתבע, אולם אין אפשרות הפוכה. זאת ועוד, התרופה של ביטול והשבה היא תרופה של נפגע ולא של המפר. רוצה לומר, כי אין זכות סימטרית להשבה. כמו כן, אומנם נקבע שהמפר חסין מפני אכיפה ופיצויי ציפייה אולם לא מתרופות אחרות כמו פיצויי הסתמכות או ניכוי מהמחיר בחוזה, או אז אנו מגיעים לאותה תוצאה של פיצויי ציפייה.

ברמה העקרונית, מקום בו קיים קושי לאכיפה, ניתן לחשוב על החלת ההסדר שבצעת הקודפיקציה האזרחית כאסטרטגיית יציאה מקום בו מסוכל חוזה באופן של הוראה בדבר סיכול חלקי מכוח חובת תום הלב או קיום בקירוב של החוזה מכוח חובת תום הלב וכן אנלוגיה לסעיף 4 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) וסעיף 14 (ג) לחוק החוזים (חלק כללי) – ספק אם המקרה נכנס בגדר זאת, וכאמור קיימות גישות שונות לראות באירוע הקורונה כאירוע הנכנס תחת תחולת דיני הסיכול.

במקרה דנן, בניגוד לעמדת בא כוחו של המבקש בסיכומי התשובה, על פניו, מבלי לקבוע ממצא עובדתי משזהו אינו ההליך המתאים בשלב זה לקביעת ממצאי מהימנות ועובדות, המבקש כן הודה כי חייב כספים למשיבה (ש' 28-30, ע' 4 לפרוטוקול) "אני צריך לשלם אני לא טיפש וידוע...אבל צריך למצוא פתרון כי אם אין הכנסה בכלל...אני לא אומר שזה סיבה לא לשלם אבל צריך לבוא לקראת". כאמור, ישנה מחלוקת האם עליו לשלם את כלל הסכום או יש מקום להקל בתשלומיו נוכח הפגיעה בעסקי החברה שנגרמו לכאורה כתוצאה ממגיפת הקורונה ביחס ליחידות שלא הושכרו למשל (אם כי זו טענה והיפוכה כי מדוע חייב לשלם אם מצא שוכרים למעט יחידה אחת שהייתה תחת שיפוץ וכמה היא מסתכמת נוכח זאת – דבר שלא ברור בקו הגנתו) – עת ההקלה היא רק דחיית הקץ משאין משמעותה ביטול תשלום אלא הרחקת מועד הפרעון.

1. אשר לטענת המבקש לקיזוז, זכות הקיזוז מעוגנת בסעיף 53 (א) לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973, לפיו :

"חיובים כספיים שצדדים חבים זה לזה מתוך עסקה אחת והגיע המועד לקיומם, ניתנים לקיזוז בהודעה של צד אחד למשנהו; והוא הדין בחיובים כספיים שלא מתוך עסקה אחת, אם הם חיובים קצובים."

לאמור; אפשרות הקיזוז מותנית בהוכחת חיובים כספיים נגדיים הנובעים מעסקה אחת, כאשר לא די לטעון אודות חיובים וקיזוזם, כאמור גם ביחס למבחן השטרי בין צדדים קרובים, אלא יש להצביע על סכומי כסף ספציפיים שנגרעו מהנתבע (ואף לא די בסכום כללי משוערך). על הנתבע לפרט הגנתו ולפרט טענת הקיזוז, כולל הצגת מערכת הנתונים המדויקת אשר עליהם היא מבוססת וכדרך ניסוחו של כתב תביעה (ראו ע"א 1907/06 קליברה החברה לקידום מכירות בע"מ נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ (7.1.07); ע"א 4345/05 שובל שדמה מימון וסחר בע"מ נ' בנק לפיתוח התעשייה בישראל בע"מ (3.12.2006); ע"א 779/87 בליט נ' בל"ל, פ"ד מד (3) 304)), כאשר אין להסתפק בהעלאת טענות בעלמא עת לא הוצג כי הוגשה או נטענה בזמן אמת בע"פ טענת קיזוז, כמצוות החוק.

בכל הנוגע לקיזוז הסכומים שלכאורה קיבלה המשיבה ביתר, הרי שלא נמצא לכך ולו ראשית ראיה מגובה במסמך. כן יש לציין כי טענת הקיזוז בדמות הותרת ציוד משרדי אין בה להוות קיזוז מקום בו הדבר לא קיבל ביטוי בחוזה משהמשכיר אינו חייב לשמש מחסן עבור ציוד השוכר והשוכר למעשה כפה עליו את הציוד ואין בזאת כדי לחייב את המשכיר לשלם תמורתו 40,000 ש"ח. כן בנוגע לדמי הארנונה הרי שאם לא הוגשה בקשה מתאימה על ידי המחזיק, אין מקום לדרוש זאת כקיזוז מצד המשכיר. ברם, עולה כי מי שרשום מול העירייה הוא המשכיר, המשיבה, ולא המחזיק בפועל ומשכך על המשכיר היה להגיש בקשה ולפחות להקטין בזאת את "הנזק" (אם כי לא הוא בעל העסק ולא ידוע האם מלכתחילה הנכס סווג כעסק להבדיל ממגורים) ועל כן, משנקודה זו לא ברורה הרי שהיא מצריכה התייחסות, ויכול ויש בה כדי לבצע קיזוז רעיוני (אם בכלל, משאז נכנסים אנו למטריית דיני הנזיקין משלא ניתן לקבל הנחה רטרואקטיבית אולם ניתן לייחס אשם תורם, והשאלה האם גם בהיבט חוזי).

1. אל מול זאת, בשים לב לאורך הדיון (שנמשך כשעה וחצי עת הדיון אמור היה להארך רק 20 דקות והדיון לא מוצה מעבר לכך שהצדדים לא סיכמו בע"פ כמקובל נוכח משך הידון וביקשו לסכם בכתב) וכמות השאלות שנשאלו במסגרת החקירה הנגדית, הרי שכבר יש בכך טעם להצדיק מתן רשות להתגונן, עת מדובר במערכת יחסים עסקית המשתרעת על 11 שנה. לא מן הנמנע כי ללא התערבות בית המשפט הייתה החקירה נמשכת עוד זמן רב. "המלומדים א. גורן וי. זוסמן כבר כתבו כי חקירה ארוכה לבדה מצדיקה מתן רשות להגן. הכלל בעניין בקשת רשות להתגונן ידוע, וכי גם חקירה ארוכה לכשעצמה מצדיקה מתן רשות להתגונן. עוד יש לזכור כי בשלב הזה על הנתבע להציג הגנה לכאורה ולו בדוחק ואין עליו להוכיח את הגנתו או לפרט כיצד יוכיח אותה. הדיון בהתנגדות אינו תחליף לדיון בתיק העיקרי, וחקירה ממושכת מעידה, לכאורה, כי יש עניינים שנויים במחלוקת המצדיקים ניהול משפט. די בכך כדי להצדיק את קבלת ההתנגדות" (ראו והשוו: ת"ט 35425-09-10 מטריקס גלובל א.טי גלובל סרוויסס בע"מ נ' רוטקופף (23.10.20111). בתיק הנדון נחתמו 4 חוזי שכירות ביחס לכל יחידות המושכר (6 יחידות – חלקות שונות, צד מזרחי מול צד צפוני, קטן וגדול וכו' עד כי ב"כ המשיבה ציין לפרוטוקול כי יגישו את התשריטים באופן מסודר – עמ' 3, ש' 12)) ומערכת יחסים המשתרעת משך 11 שנה, עת יש לקיים הליך הוכחות כדבעי לבחון כל הפרה והפרה, כמו גם לזמן את השוכרות לכאורה הנטענות החלופיות לעדות לפחות בנוגע לחמש היחידות שנטען שהושכרו, אם כי מטריד הדבר כי לא הוצגה ולו ראשית ראיה גם בעניין זה (האם בכלל יש את מי לזמן משלא הוצג ולו פרט אחד של זהות שוכר) כי אכן הושכרו הגם שננקבו מועדים מדויקים ודמי שכירות מדויקים ששולמו למשיבה בהתאמה נכון לשנת 2020 בתקופת הקורונה. יוער, כי בעדותו מסר המבקש כי חיפש בתקופת הקורונה ומצא אנשים ורק אחד לא מצא אולם הדברים נאמרו בכלליות, וכך גם בסיכומיו עת טען כי השוכרים שילמו לעיתים במקביל ללא כל הצגת אסמכתא. ואולם, יש ממש בכך שגרסתו זו לא נסתרה בחקירה הנגדית כי הביא שוכרים ואם המשיבה מכחישה זאת הרי שלא נוכו סכומים כפועל יוצא, עת המשיבה התנגדה לכך רק במסגרת סיכומי המשיבה אולם הוא כלל לא נחקר על זה (וזהו המבחן הקובע לצורך מתן רשות להתגונן בשלב זה ולא טענות המשיבה מנגד לאחר מכן) – בשים לב לכך שהוא מציין זאת מפורשות כי מצא שוכרים פעמיים בדיון ולא נחקר מנגד (עמ' 4, ש' 25-26 ו-33).
2. לכך יש להוסיף, כי אין חולק כי השטר שניתן הוא שטר ביטחון ועל כן יש לבחון האם התמלא התנאי והאם היה מקום להפעיל אותו על מלוא הסכום שהוגש לביצוע (סך של 222,240 ₪) עת אכן, הוגש שטר לביצוע ולא הוצגה גרסת התובעת משמדובר בבקשה לביצוע שטר ורק תצהיר המבקש עומד ממול. העובדה כי המשיבה פירטה בסיכומיה את העובדות (אם כי ללא פירוט כיצד גיבשה את גובה החוב שהוגש לביצוע) וללא תצהיר וחקירה נגדית, אינה יכולה להוביל לדחיית ההתנגדות משלא אלו נבחנים אלא, וכאמור, קו ההגנה, ולו בדוחק. ודוק; אני מתקשה לקבוע, בשים לב להיקף הראיות הנדרש, כי מדובר בהגנת בדים. אומנם הנתבע לא הציג כטענתו "ככל שיכולתי הראיתי איך גבה כפל" (עמ' 2, ש' 4) משנספח א' מתייחס לתשלומים של שנת 2019, טרם תקופת הקורונה כשאין חולק שבשנת 2020 כן היה חוזה קיים והעובדה כאמור שהנתבע טוען לסיכול חוזה אינו מוביל לביטולו האוטומטי כאמור עת הקורונה איננה "מילת קסם" כפי שעולה מתפישתו המקבלת ביטוי מבעד לשורות ההתנגדות. העובדה שהשיקים סורבו, אינה מתיישבת עם טענתו כי "הכל שולם" ללא המצגת אסמכתאות כי שולם על ידו או מי מטעמו (שוכר כזה או אחר) בשים לב לכך שגם הייתה הפרה צפויה ומשכך לא הופקדו שיקים נוספים שהוא מסר והגיעו לאוחז בשיק ממנו עת הנטל הוא על המבקש ולא על המשיבה להוכיח כי השיקים בוטלו כדין.
3. כאמור מעלה, גם אי פינוי חפציו אינה יכולה לכפות על המשכיר "קיזוז".
4. אשר לשטר שפקע משניתן במסגרת חוזה משנת 215 והלה הסתיים בשנת 2018, דבר זה לא ברור אם החוזים המשיכו והוארכו האם גם השטר מכוחן משלא נקוב בו מועד והוא יונק מהחוזה המקורי שהוארך (אלא אם מדובר בחוזים השונים אלה מאלה לחלוטין) כשאין חולק שהחברה בבעלותו של המבקש המשיכה לשהות בנכס משרק שנתיים לאחר מכן נקלעה לקשיי הקורונה ומדוע המשכיר יסכים לוותר על הבטוחה שהייתה באמתחתו? אני מתקשה לקבל טענה זו.
5. לטענת המשיבה הסיבה לאי תשלום החוב הוא מצבו הכלכלי של המבקש ומשכך מבקשת להתנות את מתן הרשות להתגונן בהפקדה משמעותית אולם המבחן הוא האם ישנה הגנה בדוחק ולא המצב הכלכלי (עת דווקא ההלכה היא כי יש להתחשב בסכום שיש להורות כהפקדה על מנת שלא לסגור את שערי בית המשפט וזכות הגישה לערכאות ואין זו חלופה לסעד זמני עת בית המשפט אינו פועל כמנגנון גבייה). עם זאת, הגם שהנתבע לא נחקר בעניין השוכרים ולא נסתרה גרסתו אל מול אי הצגת ולו ראשית ראיה תומכת הגם שמותר לו בשלב זה לטעון טענות בע"פ כנגד מסמך בכתב, עת לא ברור מהו היקף הפגיעה של מגיפת הקורונה ובכל זאת אין בכך כדי לפטור אותו מתשלום מלא, אני סבורה כי יש ליתן לו רשות להתגונן משגילה סיכויי הגנה, הגם שנמוכים הם עד כדי דוחק בשל הכלליות הגלומה בהם.

לבית המשפט נתונה הסמכות להתנות בתנאים את מתן הרשות. נפסק כי "באזור הדמדומים של הספק. אלה הם המקרים שבהם היה "כמעט" בטוח שהנתבע לא גילה הגנה הראויה להתברר בביהמ"ש, אלה הם המקרים הדחוקים שבהם בימ"ש עושה חסד עם הנתבע ונותן לו את הרשות בתנאים, דהיינו: "...כאשר 'כמעט' רשאי היה לסרב לנתבע, ותחת הסירוב נתן לו רשות מותנית בתנאי... " (ראו ע"א 9654/02‏ האחים אלפי בע"מ נ' בנק לאומי לישראל, פ''ד נט (3) 41 (2004). על כן, ובשים לב להלכות הנהוגות, ועל מנת לאפשר למבקש את יומו בבית המשפט (ולו מטעמי מדיניות שיפוטית), ובשים לב לגובה החוב עת נראה כי כך או אחרת הנתבע יצטרף לשלם סכום כלשהו והתובעת נגררת להליכים, ניתנת רשות להתגונן בכפוף להפקדת סך של 20,000 ₪ (9% מגובה קרן החוב בלבד, המהווים דמי שכירות של כחודש ושבוע לערך בשים לב לתקופת השכירות עת על פניו נראה כי לפחות ייאלץ לשלם סכום זה בתום ההליך בדרך זו או אחרת) וזאת כדי לא לסגור את השער בפני המבקש. ההפקדה תבוצע בשלושה תשלומים כדי להקל עליו – סך של 8000 ש"ח עד ליום 10.11.22. סך של 6000 ₪ עד ליום 10.12.22 וסך של 6000 ₪ עד ליום 10.1.23. לא יופקד אחד מהסכומים, תידחה ההתנגדות ללא צורך בהחלטה נוספת כאשר 7 ימים לא יהוו איחור לצורך שפעול הליכי ההוצאה לפועל.

לאחר ההפקדה, ההליך יועבר למסלול של סדר דין רגיל נוכח סכומו.

המזכירות תמציא העתק מהחלטתי זו לצדדים/באי כוחם.

ניתנה היום, י"ב תשרי תשפ"ג, 07 אוקטובר 2022, בהעדר הצדדים.