ערר על החלטת בית משפט השלום בחיפה (כב' השופטת קלמפנר נבון) במ"ת 7801/09/19 מיום 19/9/21 מסגרתה קבע בית המשפט קמא כי קיימת תשתית ראייתית לכאורית, קיימת עילת מעצר, וראה להפנות את עניינו של המשיב לשירות המבחן.

בקליפת האגוז- כנגד העורר הוגש כתב אישום המייחס לו עבירת איומים כלפי בת זוג; על פי הנטען בכתב האישום בכמה וכמה הזדמנויות שלח העורר למתלוננת מסרים מאיימים באמצעות המדיה.

העורר טוען כי האמירות אשר השמיע אינן בגדר איום- אמנם השפה בוטה, אך לא ניתן לנתק האמירות מהקונטקסט של המחלוקות בין הצדדים (שאלות שבענייני משפחה), ולא היתה כל כוונה להפחיד או לאיים.

קיבלתי תיק החקירה לעיוני; לאחר בחינת החומר בתיק, סבורני כי דין הערר להידחות.

אשר לתשתית-

עיינתי בין היתר בהודעות המתלוננת 27/8, הודעות המשיב 30/8 (שו' 104,81,86,91,60-69,48-59), הודעות המשיב 31/8 (סיפא) הודעת המשיב 2/9/21 שו' 51-59.

כידוע, על פי סעיף 192 לחוק העונשין "המאיים על אדם בכל דרך שהיא בפגיעה שלא כדין בגופו..., בנכסיו..., שלו או של אדם אחר, בכוונה להפחיד את האדם או להקניטו, דינו...".

בפסיקה הוטעם כי את התקיימותו של האיום יש לבחון לפי אמת מידה אובייקטיבית, דהיינו האם יש בדברים כדי להטיל אימה בלבו של אדם רגיל מן היישוב בנסיבותיו של אדם שנגדו הופנה האיום (ראו למשל: ע"פ 103/88 ליכטמן נ' מדינת ישראל, פ"ד מג(3) 373 (1989), בפסקה 7 לחוות דעתו של השופט א' גולדברג ובפסקה 2 לחוות דעתו של השופט (כתוארו אז) א' ברק; ע"פ 3779/94 חמדני נ' מדינת ישראל, פ"ד נב (1) 408 (1998) (להלן: "עניין חמדני"), בפסקה 6); ע"פ 4210/09 לירן נ' מדינת ישראל, בפסקה 7 (25/11/09); ע"פ 5498/10 פלוני נ' מדינת ישראל (6/4/11); ע"פ 5569/12 אבו שמאלה נ' מדינת ישראל, בפסקה 12 (24/7/13)).

כן נקבע בפסיקה כי בחינת תוכנו של ביטוי מסוים, אם הוא בעל תוכן מאיים, אינה מתבצעת בחלל ריק, כי אם על רקע מערך נסיבתי קונקרטי (ראו ע"פ 3140/11 פלוני נ' מדינת ישראל, בפסקה 12 (30/4/12)).

אשר לשאלה האם איום בפגיעה עצמית מהווה עבירה של איומים, הפסיקה השיבה על כך בחיוב (ראו, למשל, והשוו: ת"פ 3376/91 מדינת ישראל נ' דנציגר, פ"מ תשנ"ב 4 167; בש"פ 4840/05 מושאילוב נ' מדינת ישראל (26/6/05)).

כמו כן, בפסיקה הובהר כי היסוד הנפשי של הכוונה להפחיד (או להקניט) מתקיים גם אם למאיים הייתה מודעות ברמה גבוהה של הסתברות, עד כדי קרוב לוודאי, כי יש בהתנהגותו כדי להפחיד (או להקניט) – ראו, למשל, והשוו: עניין חמדני; רע"פ 2038/04 לם נ' מדינת ישראל, פ"ד ס (4) 96.

בפסיקה נבחנו לא אחת ביטויים מהסוג שהושמע כאן- הפסיקה קבעה כי מדובר באיום מבחינה אובייקטיבית; ראה לעניין זה ע"פ 5498/10 פלוני נ' מ"י; ראה עמ"ת (חי') 25287-04-14 חודדטוב נ' מדינת ישראל מסגרתו נבחנו איומים דומים (ושלל האסמכתאות שהובאו שם).

מעבר לביטויים המיניים, שכבר הוכרו בפסיקה כאיומים (ולא כקללות), לא ניתן אובייקטיבית להתייחס לאמירות של "יישאר ממך אבק", "לא יישאר לך כלום וממך כלום", "תביאי 700 ניידות אדאג שיאנסו את אמא שלך" וכן "אין לך לאן לברוח", פתק הצמוד לדלת הבית, אלא כאיומים.

אטעים כי לא רק בפן האובייקטיבי אמורים הדברים אלא גם בפן הסובייקטיבי, עת המתלוננת אישרה שהדברים גרמו לה לחשש כבד והיא אף חששה מעימות עמו.

על כן בדין קבע בית המשפט קמא קיומן של ראיות לכאורה להוכחת האישום, לפחות ביחס לאיומים המפורטים בסעיפים 4,5,7 לכתב האישום. ודאי אמורים הדברים לשלב זה.

בנוגע לעילת המעצר- מדובר במי שקיים לו עבר בעבירות אלימות, אם כי עברו רחוק; כנגד העורר הוגשו שני כתבי אישום בעבירות זהות; העורר הודה במיוחס לו בכתבי האישום, היינו בעבירות איומים כלפי המתלוננת דנן!!!

כתבי האישום הוגשו בגין אמירות ברף דומה- ת"פ 33994-11-20 ות"פ 27021-04-20. הכרעת הדין ניתנה ביום 18/2/21 חודשים ספורים לפני האירועים ביסוד האישום דנן.

מי אשר בעוד הליך דומה תלוי מעל ראשו, עודו ממתין לגזירת דינו בהליך הדומה, אינו מתיירא להשמיע ביטויים דומים אף קשים מאלו בם הורשע, מלמד על עצמו כי אינו שולט בעצמו, וכי מורא הדין אינו לנגד עיניו.

אציין כי האיומים בתיקים הנ"ל הושמעו, לכאורה, על רקע רכושנות כלפי המתלוננת, אלמנט המגביר המסוכנות הנשקפת למתלוננת מהנאשם-העורר.

זאת ועוד- בתסקיר שירות מבחן שהוגש בעניין הצדדים (בתיק המשפחה – הליך ה"ט), התרשמה עו"ס סדרי דין כי העורר אובססיבי כלפי המתלוננת; מדובר באלמנט מגביר מסוכנות משמעותי.

מעלה מן הצורך אציין כי צודק ב"כ המשיבה עת מציין הוא שבאותו תסקיר אישר העורר עצמו כי ביטוייו אלימים (להבדיל מפוגעניים); יש בכך ראשית הודאה.

בנסיבות אלו, עילת המעצר מהותית; לא בכדי הסממנים הביאו את בית המשפט קמא לסבור כי יש להיעזר בשירות המבחן ויש להציג חלופה ממשית, שתוודא כי ניתן להבטיח שלום המתלוננת.

במצב דברים זה ובנסיבות ושיקולים אלו לא נפלה כל שגיאה בהחלטת בית המשפט קמא; אציין כי התערבות בשיקול הדעת לעניין הזמנת תסקיר הנה מצומצמת ביותר לא רק מכיון שמדובר בהחלטת ביניים (בש"פ 6177/21 סתוונית עוואדט נ' מ"י) אלא כי הצורך בתסקיר לא אחת מושפע מהתרשמות בלתי אמצעית (בש"פ 6217/21 אסולין נ' מ"י). במיוחד אמורים הדברים מקום בו מדובר ביחסים בין בני משפחה. הערר נדחה אפוא.

ניתנה היום, י"א חשוון תשפ"ב, 17 אוקטובר 2021, בהעדר הצדדים.