בא-כוח העותר: עו"ד נג'אתי אבו גוש

באת-כוח המשיבה: עו"ד בת חן שלזינגר (פרקליטות מחוז ירושלים (אזרחי))

עניינה של עתירה זו הוא בקשת העותר להורות למשיבה להעניק לו תעודת זהות ולנמק מדוע התעלמה מהראיות המנהליות שהציג בבקשתו להנפקת תעודת זהות.

לאחר עיון בעתירה (מיום 29.9.2021), בתגובתה המקדמית מטעם המשיבה אשר במסגרתה עתרה לסילוק העתירה על הסף (מיום 21.12.2021) וכן בתגובת העותר לבקשתה (מיום 12.1.2022), נמצא כי העתירה הנדונה אינה מגלה עילה ולפיכך יש להורות על סילוקה על הסף.

2. העותר אינו אזרח ישראלי, אינו תושב ישראל, מאחר שאין לו רישיון ישיבה בישראל ואף אינו שוהה בישראל כחוק. הליכים שנקט ואשר במסגרתם טען כי הוא זכאי לרישיון ישיבה נדחו. לפיכך בקשתו לקבלת תעודת זהות סורבה כדין.

סעיף 24 בחוק מרשם האוכלוסין, תשכ"ה-1965 (להלן – חוק מרשם אוכלוסין), שעניינו "זכות לקבל תעודת זהות", קובע כי "תושב הנמצא בישראל ושמלאו לו 16 שנה חייב לקבל תעודת זהות".

"תושב" הוגדר בסעיף 1 בחוק זה, לאמור: "מי שנמצא בישראל כאזרח ישראלי או על פי אשרת עולה או תעודת עולה, או על פי רישיון לישיבת קבע". על כך מוסיף סעיף 1(ב), כי "לעניין חוק זה יראו כתושב גם אדם אחר הנמצא כחוק בישראל, אך לא יראו כתושב את מי שנמצא בה על פי רישיון לישיבת מעבר או לישיבת ביקור או על פי דרכון-חוץ דיפלומטי".

מכאן עולה אם כן, כי הזכאות לקבלת תעודת זהות נתונה רק למי שעונה על הגדרת "תושב". העותר אינו עונה על הגדרה זו ולפיכך וכאמור, אינו זכאי לקבל תעודת זהות. העותר אף לא הראה אחרת, כך שדי בכך כדי לדחות את עתירתו על הסף מאחר שכאמור, אינה מגלה כל עילה.

3. אמנם בעבר נקט העותר הליכים שונים לשם הסדרת מעמדו, אך אלו לא הובילו להסדרת מעמדו כתושב. לשלמות הדברים נעמוד עתה בקצרה על עיקרי אותם הליכים.

4. הוריו של העותר הם תושבי קבע. הם נישאו ביום 27.12.1983 ובין שנת 1983 לשנת 1990 נולדו שלושת ילדיהם הראשונים, אשר סמוך ללידתם נרשמו כתושבי קבע. העותר, יליד 19.12.1994, הוא בנם הרביעי, אך הוא לא נרשם סמוך ללידתו במרשם האוכלוסין ומעמדו לא הוסדר.

בשנת 1995 נשא האב אישה שנייה תושבת האזור ומנישואיו אלו נולדו לו שלושה ילדים. נישואים אלו לא נרשמו ברשות האוכלוסין. בין השנים 2003-2000 שהו האב, אשתו השנייה ושלושת ילדיהם בארצות הברית ועם שובם לישראל נשארו באזור.

ביום 18.7.2005, כאחת עשרה שנה לאחר לידת העותר, פנתה אמו לראשונה אל המשיבה בבקשה להסדרת מעמדו של העותר ולאחר השלמת כלל ההליכים, ניתן לו ביום 28.4.2011 רישיון ישיבה זמני (א/5) למשך שנה. ביום 8.5.2012 הוגשה בקשה להארכת תוקף מעמדו, בצירוף תצהירים ולאחר הגשתם נערך לעותר ראיון. על-פי המידע שמסר, כל חייו הוא גר בבית סבו בשכונת שועפאט בירושלים.

זמן מה לאחר מכן הועברו אל המשיבה ממצאי חקירות המוסד לביטוח לאומי שנערכו בשנים 1998, 1999, 2007, 2008 ו-2009 (להלן – חקירת המל"ל), שמהם עלה כי אביו של העותר מחלק את זמנו בין דירת אמו של העותר בקלנדיה (באזור) לבין דירת אשתו השנייה ברמאללה וכי המשפחה אינה גרה בשועפט. ממצאי חקירת המל"ל העלו אפוא, כי אמו של העותר מסרה את כתובת חמיה ככתובת מגוריהם, בעוד שבפועל, היא גרה בקלנדיה שבאזור. בראיון שנערך למשפחה ביום 11.7.2012 לא עלה בידיהם לסתור את ממצאי חקירת המל"ל ולפיכך ביום 22.7.2012 נשלחה אל משפחת העותר החלטת המשיבה שלפיה לא יוארך תוקף מעמדו הארעי של העותר.

5. ביום 8.7.2014, בחלוף שנתיים ובשיהוי ניכר, פנה בא-כוח העותר במכתב אל המשיבה, שבו ביקש להאריך את תוקף רישיון הישיבה של העותר. פנייה זו לא נענתה וביום 20.10.2014 הוגש ערר אל בית הדין לעררים לפי חוק הכניסה לישראל על ההחלטה לסרב להאריך את תוקף רישיון הישיבה של העותר (ערר (ירושלים) 2176/14). ביום 28.3.2016 ניתן פסק הדין הדוחה את הערר (כבוד הדיין אלעד אזר), תוך חיוב העוררים (העותר והוריו) בהוצאות המשיבה בסך 5,000 ₪. על פסק דין זה הוגש ביום 18.5.2016 ערעור מנהלי (עמ"ן (ירושלים) 38595-05-16), שאף הוא נדחה בפסק דין (כבוד השופטת נ' בן-אור) מיום 13.7.2016, תוך חיוב נוסף של המערערים בהוצאות בסך 5,000 ₪. אף בקשת רשות ערעור שהוגשה ביום 27.9.2016 אל בית המשפט העליון (בר"ם 7510/16) נדחתה בפסק-דין מיום 28.11.2016 (כבוד השופטת ד' ברק-ארז).

תוצאתם של ההליכים האמורים היא אפוא, כי תוקפו של רישיון ישיבת הארעי שניתן לעותר בעבר, לא הוארך מאז שנת 2012, מהנימוק אשר נקבע בכל ההליכים הנזכרים, שלפיו העותר לא גר בתחומי מדינת ישראל, אלא באזור וכי המידע שהציג בעניין מקום מגוריו לא היה נכון.

6. ביום 8.5.2017 הוגשה בקשת העותר אל הוועדה המקצועית המייעצת לשר הפנים, לפי סעיף 3א1 בחוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה), התשס"ג-2003, כפי שהיה בתוקף אותה עת ובמסגרתה התבקשה הענקת מעמד לעותר מהנימוק שהוריו ואחיו בעלי מעמד בישראל. לאחר המלצת הוועדה לדחות את הבקשה ולאחר ששר הפנים קיבל את המלצתה, נשלחה אל העותר החלטה מיום 26.11.2018, הדוחה את בקשתו. הנימוק לכך היה כי "מדובר בבקשה לקבלת רישיון לישיבת ארעי למי שרישיונו נשלל בשל הצגת פרטים כוזבים ובהיעדר מרכז חיים בתחום ישראל". עוד נאמר, כי "הבקשה אינה מעלה טעם הומניטרי מיוחד".

על החלטה זו הוגשה עתירתו הקודמת של העותר (עת"ם (ירושלים) 69086-01-19) בצירוף בקשה למתן צו ביניים. הבקשה לצו הביניים נדחתה בהחלטה מיום 18.2.2019 ובדיון שהתקיים ביום 30.5.2019, לאחר שהוגש כתב תשובה מטעם המשיבה, קיבל העותר את המלצת בית המשפט (כבוד השופט ע' שחם) וחזר בו מהעתירה. בהתאם לכך, עתירתו נמחקה ללא צו להוצאות.

7. ביום 29.4.2021 התייצב העותר במשרדי המשיבה וביקש לקבל תעודת זהות, אך בקשתו סורבה. ביום 18.5.2021 הגיש העותר ערר פנימי על סירוב זה, אשר נדחה בהחלטת המשיבה מיום 1.8.2021. תמצית נימוקיה של החלטה זו היא כי העותר "אינו בעל רישיון לישיבת קבע בישראל ואף מעמדו הזמני אינו בתוקף [ולכן] לא ניתן להנפיק עבורו תעודת זהות". על החלטה זו הוגשה העתירה הנדונה.

8. כאמור בפתח הדברים, אין מחלוקת על כך שאכן, העותר אינו תושב, מאחר שאין לו רישיון לישיבה בישראל ואף אין לו אזרחות ישראלית או תעודת עולה. בנסיבות אלו, העותר אינו זכאי לקבל תעודת זהות וממילא עתירתו להורות להעניק לו תעודת זהות נעדרת עילה.

לכל אלו יש להוסיף, כי ראוי היה לסלק את עתירתו של העותר על הסף אף בשל כך שלמרות פסקי הדין שניתנו בעניינו, כמפורט לעיל, הוא עושה דין לעצמו ומסיף לשהות בישראל שלא כדין. עוד עולה מנספחי העתירה, כי הוא עובד בישראל תוך שימוש במספר זיהוי אשר בוטל לפני כתשע שנים.

9. לבסוף יוער, כי בעתירתו הפנה העותר אל הוראות תקנה 12 בתקנות הכניסה לישראל, התשל"ד-1974, הקובעת שככלל מעמדו של ילד שנולד בישראל, יהיה כמעמד הוריו. אולם הוראה זו אינה רלוונטית לעתירה הנדונה אשר הסעד המבוקש בה הוא להורות להעניק לעותר תעודת זהות, בעוד שכאמור, העותר אינו עומד בתנאים הדרושים לשם קבלת תעודת זהות.

מאחר שהעותר אינו עומד בתנאים הקבועים בחוק לשם קבלת תעודת זהות, אף אין רלוונטיות לראיות המנהליות שהמציא. כפי שהוסבר, לשם קבלת תעודת זהות השאלה שיש לבחון איננה אם לדעת העותר הוא עונה על הגדרת "תושב", אלא אם הוא עונה על הגדרת תושב הקבועה בסעיף 1 בחוק מרשם האוכלוסין.

10. מכל הטעמים האמורים, העתירה נדחית על הסף.

העותר יישא בהוצאות המשיבה, אשר לפנים משורת הדין יועמדו על סך 2,000 ₪ בלבד.

ניתן היום, י"א בשבט התשפ"ב, 13 בינואר 2022, בהיעדר הצדדים.