א. הערעור שבפניי הוא על הכרעת הדין ועל גזר הדין של בית הדין למשמעת של עובדי המדינה בחיפה (בראשות עוה"ד אורי כהן) מיום 19.8.2021 בתיק בד"מ 38.21. בהתאם להכרעת הדין, הורשעה המערערת, ילידת שנת 1964, מורה במקצועה, בעבירות לפי סעיפים 17(1), (2), (3)
ו-(6) של חוק שירות המדינה (משמעת), התשכ"ג-1963 (להלן: "החוק"). בגזר הדין הוטלו עליה אמצעי המשמעת הבאים: נזיפה חמורה, פיטורים לאלתר, פסילה לשירות המדינה (לרבות משרד החינוך) למשך שנתיים, והורדה בדרגה אחת למשך שנה.

ב. הנסיבות הצריכות לעניין כעולה מכתב-האישום המתוקן שהגישה המדינה כנגד המערערת לבית משפט השלום בקריות (ת"פ 36871-05-19) הן אלה:

המערערת שימשה כמורה בבית ספר יסודי. המתלונן, קטין, יליד 4.11.06, היה אחד מתלמידיה.

ביום 2.3.2017 לימדה המערערת את תלמידי כיתתה. במהלך השיעור הראה המתלונן לחבריו לכיתה מסמרים שמצא בכניסה לבית הספר. אחד מתלמידי הכיתה (להלן: "התלמיד") אמר למערערת, כי למתלונן יש מסמרים, ואזי שאל המתלונן את התלמיד מדוע אמר את הדברים למערערת, קם ממקומו והחל ללכת לכיוון קדמת הכיתה, והגיע סמוך לשולחנו של התלמיד, שישב בספסל הקדמי. משראתה המערערת את המתרחש ניגשה היא במהירות למתלונן ותקפה אותו שלא כדין בכך שהדפה אותו לאחור באופן שראשו הוטח בקיר.

זמן קצר לאחר מכן ליוותה המערערת את המתלונן על-מנת שישטוף את פניו. בהמשך ליווה אחד מתלמידי הכיתה את המתלונן ויחד ניגשו למורה אחר שהעניק למתלונן טיפול ראשוני ודיווח למד"א, ולאחר מכן פונה המתלונן באמבולנס לקבל טיפול רפואי בבית חולים.

כתוצאה ממעשיה של המערערת נגרמה למתלונן המטומה קרקפתית בקוטר 3 ס"מ בראשו עם אודם מקומי, והוא חש ברע.

ג. בכתב-האישום שהגישה המדינה כנגד המערערת לבית משפט השלום ביום 16.5.19 נטען, שבמעשיה אלה תקפה המערערת שלא כדין את המתלונן-הקטין בהיותה אחראית עליו ויוחסה למערערת עבירה של תקיפת קטין או חסר ישע לפי סעיף 368ב(א) סיפא של חוק העונשין, התשל"ז-1977.

בבית משפט השלום נשמעו עדי התביעה ובהם עדות נפגע העבירה ואמו, ולאחר מכן המליץ בית משפט השלום לצדדים לשוחח ביניהם. ביום 5.11.20 הודיעו הצדדים על הסדר טיעון שכלל תיקון בעובדות כתב-האישום. בית משפט השלום הרשיע את המערערת לפי הודאתה בעובדות אשר בכתב-האישום המתוקן.

ד. בית משפט השלום ציין בגזר-דינו ביום 17.1.21, שהמערערת פגעה בערכים של הגנה על שלום הקטין ובטחונו, בידי מי שאחראי עליו, אך הוסיף, שמידת הפגיעה בערכים היא נמוכה: "בהינתן נסיבות ביצוע העבירה הכוללות הגעה של הנאשמת בסמוך למקום הימצאותם של שני הקטינים, כאשר עולה מהנסיבות עצמן שהגעתה לכתחילה כוונה למניעת מפגש אלים ביניהם. התנהלותה חרגה מההתנהגות המצופה ממנה בהינתן הדיפתה את נפגע העבירה באופן שבסופו של דבר גרם להטחת ראשו בקיר".

בית משפט השלום ציין, בין היתר, שקודם לאירוע שימשה המערערת כמורה שנים רבות, אין לחובתה עבר פלילי, וגם בחלוף השנים שמאז האירוע לא נרשם לחובתה רישום פלילי. בנסיבות חייה של המערערת עצם הרשעתה בדין יש לה משקל והשפעה על מהלך חייה ועקב ניהול ההליך הופסקה עבודתה.

בית משפט השלום גזר על המערערת ארבעה חודשי מאסר על-תנאי לתקופה של שנתיים בגין עבירת אלימות מילולית או פיסית וחתימה על התחייבות עצמית בסך 2,500 ₪.

ה. לאחר שהסתיים ההליך הפלילי הגישה המשיבה ביום 28.4.21 תובענה משמעתית כנגד המערערת על-יסוד הרשעתה בהתאם לעובדות כתב-האישום המתוקן.

בישיבת בית הדין מיום 28.7.21 הודיע סנגורה של המערערת, שהיא מודה אמנם בעובדות, אך איננה מודה בהוראת סעיף 17(3) של החוק, וציין, בין יתר הדברים, שמה שהוביל להליך המשמעתי הוא חבטת המתלונן בקיר, ויכול להיות שהתנהגותה של המערערת באותו שלב לא הייתה עדינה, דהיינו, שהיא השתמשה "קצת בכוח" להדוף, אך כוונתה הייתה למנוע תקרית פחות נעימה. אלמלא הייתה המתלוננת מתערבת היא הייתה מואשמת במחדל מחמת שלא מנעה את הנזק.

באשר לסעיף 17(6) של החוק טען סנגורה של המערערת, כי מבוקש להימנע מלקבוע שיש קלון בביצוע העבירה.

ו. בהמשך, האזין בית הדין לעדותו של עד אופי מטעם המערערת (קצין הביטחון של עיריית שפרעם ומוסדות החינוך שלה) שמסר, כי המערערת ביצעה את עבודתה בצורה נאמנה לשביעות רצון כל המערכות שעבדה מולן, ושימשה, בין היתר, לפי מינוי מנהל בית הספר, כעוזרת ביטחון.

ז. התובע בפני בית הדין עמד על-כך שיש להרשיע את המערערת גם לפי סעיף 17(6) של החוק, הפנה לאמור בעש"מ 4123/95 אור נ' נציב שירות המדינה, פ"ד מט(5), 184 (להלן: "עניין אור"), וכן ציין, כי עסקינן בעבירה שיש בה שימוש בכוח, ולפי טבעה יש עמה קלון (עש"מ 3362/02 מדינת ישראל נ' אבו עסבה, פ"ד נו(5) 6 (להלן: "עניין אבו עסבה").

באשר לסעיף 17(3) של החוק טען התובע, שנסיבות המקרה מצביעות על התנהגות בלתי הולמת של המערערת, וזאת תוך כדי מילוי תפקידה, ונוכח כל האמור ביקש לדחות את טענותיו של הסנגור.

ח. בית הדין קבע בהחלטתו באותו מעמד, שהתנהגותה של המערערת לא הייתה הולמת עובד מדינה ומקומה לא יכירנה בשום גוף או ארגון (ער"מ 1351/95 פינקלשטיין נ' בית הדין המקומי של עיריית ירושלים, פ"ד מ"ט(5) 573 (להלן: "עניין פינקלשטיין"), ובוודאי הוא כך משעסקינן בעובדת הוראה, ולכן יש להרשיע את המערערת בעבירה לפי סעיף 17(3) של החוק.

כמו כן קבע בית הדין, שהעבירה בה הורשעה המערערת יש עִמה קלון בשים לב לתבחינים שציין כב' השופט (בדימוס) י. זמיר בעניין אור, בפרט נוכח תפקידה של המערערת כמורה בבית הספר, ולכן הורשעה היא גם בעבירה לפי סעיף 17(6) של החוק.

התוצאה היא שהמערערת הורשעה בסעיפים 17(1), (2), (3), ו-(6) של החוק כמפורט בתובענה שהוגשה כנגדה.

ט. לעניין אמצעי המשמעת, עתר התובע שבית הדין יטיל על המערערת את אמצעי המשמעת הבאים: נזיפה חמורה, פיטורים לאלתר, פסילה לצמיתות ממשרד החינוך, פסילה לשירות המדינה לחמש שנים, והורדה בשתי דרגות למשך שנה ומחצה.

התובע ציין, שהמערערת נמצאת בשירות המדינה מאז שנת 1993 ועד להשעייתה ביום 15.3.18. התובע טען בפני בית הדין, שיש לגנות תופעות של שימוש בכוח ולמגר אותן, ולטעמו, אף בהתחשב בנסיבותיה האישיות של המערערת, הודאתה בעובדות כתב-האישום המתוקן, והיותה ללא הרשעות פליליות או משמעתיות קודמות - אמצעי המשמעת המבוקשים עונים על תכלית הדין המשמעתי.

י. נציג המשרד ציין בפני בית הדין, שהמערערת עובדת הוראה בעלת ותק של 25 שנה, מועסקת כמורה למתמטיקה ובשבע השנים האחרונות שימשה גם כמדריכת מורים דבר המצביע על היותה עובדת איכותית, אך נוכח חומרת המעשים בהם הורשעה הצטרף נציג המשרד לעמדת התביעה.

י"א. הסנגור טען לעומת זאת, שבית משפט השלום ציין בגזר-דינו, שמידת הפגיעה של המערערת בערכים היא נמוכה, ולכן, גזר בית משפט השלום את דינה של המערערת לפי הרף הנמוך ביותר. כמו-כן ציין הסנגור, שהמערערת מביעה חרטה וצער רב על אשר קרה.

עוד טען הסנגור, שאין המדובר בתיק "קלאסי" של תקיפה, אלא תקיפה שאִרעה מבלי שהייתה למערערת כל כוונה פלילית לפגוע במתלונן, וכי המערערת הפעילה שיקול דעת בזמן האירוע מה שהביא להעמדתה לדין, דהיינו, המערערת ניסתה לעשות מעשה טוב ומצאה את עצמה נאשמת בהליך פלילי.

הסנגור הוסיף, שעברה של המערערת נקי הן בתחום הפלילי והן בתחום המשמעתי והיא מילאה את תפקידה במסירות במהלך 28 שנות עבודתה ולא קיבלה התראה כלשהי. המערערת בעלת תואר ראשון ושני, נטלה חלק בקורסים והשתלמויות, עבדה כמורה למתמטיקה, והייתה עוזרת ביטחון בבית הספר. מדובר במשפחה מכובדת שומרת חוק, בעלה היה בעברו איש חינוך ומנהל בית ספר.

באשר למתלונן טען הסנגור, כי מדובר, לדבריו, בילד בעייתי שהורחק פעמים רבות מבית הספר והאחריות מוטלת על העיריה ועל הגורמים הרלוונטיים במשרד החינוך שאינם עושים דבר נוכח מצוקתו של המתלונן. תפקיד בית הדין, כך נטען, להבחין בין מעשה שנעשה בכוונה תחילה לבין מקרה שהתרחש בעל כורחו של נאשם.

י"ב. בעלה של המערערת שהוא בעל תואר שלישי, ומילא תפקידים רבים במערכת החינוך, וכן שימש כמנהל בית ספר, פנה לבית הדין וציין, שאת תאריה השיגה המערערת בנסיבות אישיות לא פשוטות. לבני הזוג שבעה ילדים, שניים מהם עדיין קטינים וכולם סמוכים על שולחנם של ההורים מחמת מצוקת דיור. בנוסף ציין, כי לאחר האירוע מושא הדיון סבלה המשפחה מ"שיימינג" ברשתות החברתיות. לאחר מכן נאלצה המערערת לעבור את ההליך הפלילי, וכן הושעתה מן העבודה, מה שהשפיע על המצב הכלכלי של המשפחה. בנוסף, במהלך ההליך הפלילי עברה המערערת אירוע של התלקחות אש במטבח ביתה, מה שגרם לה לכוויות.

באשר לאירוע עצמו טען בעלה של המערערת, שמדובר בהדיפה ולא בתקיפה וכן הוסיף, שמורה עומד בפני דילמה כשהוא רואה תלמיד קם עם מסמר ביד לתקוף ילד אחר, שהרי תפקיד המורה להגן על הילדים. אם יישב בחיבוק ידיים ייגרם נזק לאחד הילדים ואם יהדוף את הילד התוקף ימצא את עצמו בהליך פלילי ומשמעתי.

י"ג. המערערת ציינה, שהמתלונן הוא ילד במצוקה שיומיים לפני האירוע תקף ילד אחר, והתעלל בו, ולטענתה, מדובר בילד אלים שלא השתלב בכיתה. בכל הנוגע לאירוע מסרה המערערת, שתלמיד אחר אמר שיש למתלונן מסמרים והיא ביקשה מן המתלונן שיביא לה את המסמרים. המתלונן זרק חלק מהם וחלק השאיר.

לדבריה, התלמיד האחר צחק ואזי המתלונן בא בריצה לעבר אותו תלמיד, המערערת קמה ממקומה כדי למנוע מפגש אלים ביניהם, והרחיקה ביניהם מכיוון שהמתלונן מאוד התקרב לאותו תלמיד. המערערת עצמה קיבלה שריטות באצבעות מן המסמרים, שאותם היא העבירה למנהל. המערערת ציינה, שלא הייתה לה כל כוונה לפגוע אלא היא רצתה למנוע מפגש אלים, והוסיפה, שהיא הגנה על שניהם. המערערת תוהה, מה היה קורה לתלמיד אילו היא הייתה מעמידה פנים שהיא איננה רואה?

המערערת הוסיפה, שהיא מאוד מחויבת לעבודתה, עברה קורסים והשתלמויות, לא היה לה קל להשיג את הדרגות, ואלמלא השעייתה הייתה היא מקבלת דרגה 9 שעבורה עבדה רבות, וכן מסרה, שבגיל 57 אין היא מסוגלת לעבוד עבודה אחרת ועליה לפרנס את ילדיה.

י"ד. בית הדין אִפשר לסנגור להגיש טיעונים בכתב בנוסף לטיעונים שבעל-פה. הסנגור, בטיעוניו שבכתב מיום 5.8.21, עתר בפני בית הדין לשקול מחדש את החלטתו מיום 28.7.21, ולבטל את הרשעת המערערת בקלון, הואיל ולטענתו, לא הוצגה בפני בית הדין מלוא התשתית העובדתית. לטעמו, ההרשעה בקלון סותרת את נסיבות ביצוע העבירה כפי שאלה פורטו בהרחבה בכתב-האישום המתוקן ובגזר הדין של בית משפט השלום.

הסנגור הוסיף, שהמערערת הגנה בגופה על התלמיד ואף נפצעה באצבעותיה מן המסמרים שהחזיק המתלונן, ולמעשה היא הגנה במידה שווה הן על המתלונן והן על התלמיד שעלול היה להיות מותקף ועלול היה לספוג חבלה.

לדברי הסנגור, התנהגות המערערת לאחר האירוע מחזקת את האמור לעיל, שהרי צוין בגזר הדין של בית משפט השלום, שלאחר האירוע ליוותה המערערת את נפגע העבירה כדי שישטוף את פניו.

הסנגור חוזר על הטענה, שלא הייתה למערערת כל כוונה לפגוע במתלונן, אך לרוע מזלה הדיפת המתלונן התרחשה בסמוך לקיר שראשו של המתלונן הוטח בו.

כמו-כן ציין הסנגור, שהמדינה בהליך הפלילי ביקשה להטיל על המערערת עונש קל, ובית משפט השלום נמנע מלהטיל על המערערת קלון, שהרי לא דבק כל כתם מוסרי בהתנהגותה של המערערת. בית משפט השלום אף ציין, שפגיעתה של המערערת בערכים היא נמוכה כשעולה מן הנסיבות שהיא התכוונה למנוע מפגש אלים בין המתלונן לבין התלמיד.

לטענת הסנגור, מצאה את עצמה המערערת בין הפטיש לסדן, כשהיה עליה להחליט בין שתי ברירות: או לעצום עין ולאפשר למתלונן לפגוע בחברו לכיתה בכלי חד (מסמר), או לפעול כמתחייב מתפקידה כעובדת הוראה, וכפי שאכן נהגה לאחר שהפעילה שיקול דעת ולעמוד כחיץ בפני המתלונן שרץ ממקומו כדי לפגוע בתלמיד אחר.

הסנגור הוסיף, שעל בית הדין לבחון כל מקרה לגופו. לטענתו, טיעוני המשיבה בפני בית הדין אינם עולים בקנה אחד עם תוצאות ההליך הפלילי על כל מרכיביו ואמצעי המשמעת שב"כ המשיבה עתר להם אינו הולם את נסיבות ביצוע העבירה ופוגע קשות במערערת בכל ההיבטים: נפשית, פיסית וכלכלית, ובכך למעשה נסתם הגולל על קריירה מקצועית ואיכותית של המערערת באופן הפוגע קשות בפרנסת המשפחה ששניים מילדיה עדיין קטינים.

עוד הוסיף הסנגור, שגם אם לא יורה בית הדין על ביטול ההרשעה בקלון, הרי שההחלטה להרשיע את המערערת בעבירה זו אינה גוררת בהכרח תוצאה קשה, למרות החומרה הכרוכה בעבירה זו. הסנגור הדגיש, שלבית הדין מסור שיקול דעת לגזור את עונשו של עובד מדינה לפי נסיבות המקרה. אם הנסיבות אינן חמורות, ואם קיימים שיקולים להקל עם הנאשם, חזקה על בית הדין שייתן לכך ביטוי בגזר הדין, וכך לטענת הסנגור, אמור בית הדין לנהוג.

נוכח נסיבות ביצוע העבירה, נסיבותיה האישיות של המערערת, הוותק שלה, התנהגותה באירוע ולאחריו, הפגיעה הנמוכה בערכים שנפגעו והפגיעה הלא מכוונת במתלונן, כל אלה יש בהם כדי להביא את בית הדין ליישם את מדיניות הענישה הקלה ביותר.

הסנגור פירט את נסיבותיה האישיות, הבריאותיות והמשפחתיות של המערערת, כפי שאלה כבר צוינו מפי המערערת ובעלה בפני בית הדין, והדגיש, שהמערערת מביעה חרטה וצער על אשר ארע ומבטיחה שמדובר במעידה חד-פעמית שלא תחזור בעתיד. הסנגור חזר והדגיש, שהמערערת "הדפה את המתלונן" כדי למנוע תקרית אלימה, אך לא תקפה אותו כמו במקרים "קלאסיים" אחרים.

הסנגור הוסיף, כי לאחר שהמערערת הודתה בהליך הפלילי היא סברה שבכך כבר קיבלה את עונשה ולא תיארה לעצמה שהיא תועמד לדין משמעתי ושהתביעה תעתור לענישה כֹה חמורה. אילו סברה המערערת שהסאגה תימשך גם לאחר ההליך הפלילי, לא הייתה היא מודה בכתב-האישום המתוקן והייתה נלחמת על חפותה.

בנוסף ציין הסנגור, שהחלטת הנציב בדבר השעיית המערערת הובאה לידיעתה רק במרץ 2018 כשנה לאחר שהתרחש האירוע, ובמהלך אותה שנה המשיכה היא ללמד, בין היתר, גם בכיתה בה למד המתלונן, וכל זאת ביושרה כלפיו, כמו גם כלפי שאר התלמידים, למרות הלחצים שהייתה שרויה בהם, הן מצד משפחת המתלונן, והן מצד מערכות החוק.

הסנגור הפנה למכתבים שנשלחו הן על ידי המפקח על הוראת המתמטיקה במחוז הצפון, שהתרשם רבות מיכולותיה, אחריותה ומקצועיותה של המערערת, והן על ידי יו"ר ועד ההורים, והוסיף, כי דברים בשבחה של המערערת עוברים כחוט השני בכל המכתבים שהומצאו, ובכלל זה גם אימאם העדה הדרוזית בשפרעם, מחנכת הכיתה, מנהלת בית הספר, ומשפחת הקטין שהיה אמור להיות מותקף על ידי המתלונן, וכן הפנה לדבריו של קצין הביטחון בפני בית הדין.

הסנגור הפנה לפסיקה בדבר הצורך להביא בחשבון את הנסיבות האישיות של כל נאשם (עש"מ 7635/05 שרתוק נ' נציבות שירות המדינה (29.1.07) (להלן: "עניין שרתוק"), וכמו כן ע"ש 10566/02 מדינת ישראל נ' גרינבוים (23.3.03)).

הסנגור הוסיף, שהמערערת הבינה את חומרת מעשיה, נוטלת אחריות, מתחרטת על מעשיה, ובנסיבות אלה ניתן לדעתו להסתפק בנזיפה, ואם יוחלט על הפקעת שכרה של המערערת, מבוקש שההפקעה תבוצע ב-10 תשלומים.

ט"ו. בהכרעת הדין המנומקת מיום 19.8.21 ציין בית הדין, כי לאחר ששמע את טיעוני ב"כ המשיבה, ואת טיעוני הסנגור, המסקנה היא שיש להרשיע את המערערת (בנוסף להרשעתה, לפי הודאתה, בסעיפים 17(1) ו-17(2) של החוק), הן בעבירה לפי סעיף 17(3) והן בעבירה לפי סעיף 17(6) של החוק (אציין, כי ביום 28.7.21 ניתנה הכרעת דין תמציתית (עמ' 5-4 לפרוט' בפני בית הדין)).

סעיף 17(3) של החוק עניינו "התנהגות בלתי הולמת", ומשהודתה המערערת בהליך הפלילי בכתב-האישום המתוקן, כי ניגשה במהירות למתלונן ותקפה אותו שלא כדין בכך שהדפה אותו לאחור באופן שהוטח ראשו בקיר ונגרמה לו המטומה קרקפתית עם אודם מקומי, והמתלונן חש ברע, ברי שהתנהגות כזו אינה הולמת עובד מדינה ומקומה לא יכירנה בשום גוף או ארגון, קל וחומר כשמדובר בעובדת הוראה הנמנית על מערכת החינוך.

עוד ציין בית הדין, שהתנהגות בלתי הולמת של עובד מדינה כוללת מגוון התנהגויות שיש בהן כדי לפגוע בזולת, להעכיר את אווירת העבודה, לשבש את יחסי העבודה, ולערער את יחסי האמון של הציבור ברשות או לפגוע בדרך אחרת בתפקוד התקין של הרשות (עניין פינקלשטיין).

באשר להרשעת המערערת בעבירה לפי סעיף 17(6) של החוק מציין בית הדין, כי עומדת לו הסמכות לקבוע כי נפל קלון במעשיו של נאשם שהורשע בפלילים ועומד לדין משמעתי. בשים לב לאופי המעשים בהם כשלה המערערת ונוכח תפקידה כמורה בבית הספר, ונוכח התבחינים שנקבעו בעניין אור יש להרשיע את המערערת, כך קובע בית הדין, גם בעבירה לפי סעיף 17(6) של החוק.

כותב בית הדין, כי המערערת הורשעה לפי הודאתה בעבירות משמעת לפי סעיפים 17(1)
ו-(2) של החוק, ועל בסיס קביעותיו הנ"ל של בית הדין מורשעת היא גם בעבירות לפי סעיפים 17(3) ו-17(6) של החוק.

בית הדין מוסיף, כי למרות שבית הדין הכריע את הדין ביום 28.7.21 וקבע, שהמערערת ביצעה את העבירות שפורטו לעיל, פנה הסנגור, במסגרת הרשות שניתנה לו, והגיש טיעון בכתב לעניין אמצעי המשמעת וביקש שבית הדין יבטל את הרשעתה של המערערת בקלון.

ואולם, בית הדין ציין, שלא מצא לשנות את החלטתו, לפיה יש להרשיע את המערערת גם בעבירה לפי סעיף 17(6) של החוק ומוסיף, כי סמכות זו של בית הדין לקבוע האם העבירה בה הורשע העובד היא עבירה שיש עמה קלון קיימת גם אם הדבר לא נקבע בהליך הפלילי.

מוסיף בית הדין, כי השאלה האם מדובר בעבירה שיש עמה קלון תלויה גם בנסיבותיו של המקרה, ומפנה לשיקולים שפירט כב' השופט (בדימוס) י. זמיר בעניין אור, שיש בהם כדי לסייע בהכרעה האם העבירה העומדת לדיון בוצעה בנסיבות הכרוכות בקלון. השיקולים הם: סוג העבירה, ההקשר של העבירה, מהות המשרה, האם בוצעה העבירה במילוי תפקיד או שלא במילוי תפקיד, והנסיבות של ביצוע העבירה.

בית הדין קבע, כי במעשיה של המערערת, כפי שפורטו בכתב-האישום בו הודתה, נפל כתם מוסרי ברור ויש בהם כדי לערער את אמון הציבור בעובדי החינוך. מציין בית הדין, שבית משפט השלום כתב בגזר-דינו, כי התנהלות המערערת חרגה מן ההתנהגות המצופה ממנה שהרי הדיפת נפגע העבירה גרמה להטחת ראשו בקיר.

בית הדין מפנה גם לדבריה של כב' השופטת (בדימוס) ד. ביניש בעש"מ 6526/03 עבד אלקאדר עואודה סאלח נ' נציבות שירות המדינה (20.8.03) שם נכתב בין היתר: "... כבר נקבע לא אחת כי לצורך ההכרעה בשאלת הקלון יש להביא בגדר השיקולים, בין היתר, את סוג העבירה, את אופייה, את נסיבות ביצועה ואת השאלה אם נעברה במילוי התפקיד או בקשר אליו".

מסכם בית הדין את דבריו וקובע, שיישום ההלכות הנ"ל על העבירה הפלילית בה הורשעה המערערת, על רקע המעשים בהם הודתה כמפורט בכתב-האישום המתוקן, ונוכח תפקידה כמורה ומחנכת, מביא למסקנה שהמערערת הורשעה בעבירה שיש עמה קלון.

ט"ז. בגזר הדין המנומק מיום 19.8.21 מפנה בית הדין לפסיקתו של בית-המשפט העליון בכל הנוגע לעבירות אלימות מצד מורים כלפי תלמידים ומציין, ששימוש בכוח הזרוע נגד תלמיד על ידי עובד הוראה הוא מעשה חמור כפי שנקבע, בין היתר, בעניין אבו עסבה, בעמ' 11 , בדבריה של כב' השופטת (בדימוס) ד' ביניש, לפיהם: "מורה שהיכה את תלמידיו מאבד את מעמדו ואת יוקרתו בעיני התלמידים, ולכן יש לדרוש ממנו הקפדה יתרה במילוי תפקידו והתנהגות הולמת בכל אורחות חייו בכלל ועת עוסק הוא בחינוך תלמידיו, בפרט".

כמו-כן בעש"מ 1730/00 פלונית נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(5) 433, בעמ' 436, ציין כב' השופט (בדימוס) י. זמיר, שעצם השימוש בכוח הזרוע הוא מעשה חמור לעובד הוראה, ועשוי להגיע לכדי עבירה פלילית.

עוד מפנה בית הדין לדברי כב' המשנה לנשיאה (כתוארו אז) השופט א' ברק בע"פ 4405/94 מדינת ישראל נ' עבד אלגני, פ"ד מח(5) 191 (להלן: "עניין אלגני"), בעמ' 192: "אלימות פיסית כלפי תלמיד אסורה היא. מלקות מכות ומשיכות אוזניים – אין מקומן בבית הספר. חדר הכיתה הוא מקום הוראה ולא זירת אלימות. גופו של תלמיד ונפשו אינם הפקר, כבודו כאדם נפגע אם מפעילים נגדו אלימות פיסית".

בנוסף הפנה בית הדין להוראת סעיף 10 בחוק זכויות התלמיד, התשס"א-2000: "כל תלמיד זכאי לכך שהמשמעת במוסד החינוך תונהג באופן ההולם את כבוד האדם ובכלל זה הוא זכאי שלא יינקטו כלפיו אמצעי משמעת גופניים או משפילים".

בית הדין הוסיף, שהסנגור אישר בטיעונו כי: "יכול להיות שהתנהגותה לא הייתה עדינה ... השתמשה קצת בכוח כדי להדוף". בית הדין הוסיף, שחומרת מעשיה של המערערת מתחדדת נוכח מעמדה כעובדת הוראה.

בית הדין מפנה גם לפסיקת בית-המשפט העליון לעניין נורמות ההתנהגות הגבוהות המצופות ממורה במערכת החינוך – עש"מ 10970/05 מדינת ישראל נ' חורשיד (9.10.07) (להלן: "עניין חורשיד").

לצד זאת, שקל בית הדין לקולא את הוותק של המערערת, את חוות הדעת הטובות עליה, את ההערכה לה זכתה בגין תִפקודה, את מצבה הבריאותי, ואת פרק הזמן שחלף מאז ביצוע העבירה. כמו כן, נתן בית הדין את דעתו לכך שבית משפט השלום קיבל את טיעוני ההגנה (להם הצטרפו טיעוני המאשימה בפני בית משפט השלום), שבנסיבות ביצוע העבירה על ידי המערערת לא היה מדובר בתקיפה מכוונת, ומה גם שלמערערת אין עבר פלילי או משמעתי קודם. בית משפט השלום אף התרשם מן הבושה שחשה המערערת עקב מעמדה כנאשמת שנדרשה להשתתף בהליך הפלילי ולהתעמת עם הנטען נגדה עד להודאתה בעובדות כתב-האישום המתוקן. בית הדין מציין, כי אכן הלך רוח זה של המערערת קיבל את ביטויו גם בדיון בפני בית הדין.

לנוכח כל אלה החליט בית הדין, לגזור על המערערת את אמצעי המשמעת של נזיפה חמורה, פיטורים לאלתר, פסילה לשירות המדינה (לרבות למשרד החינוך) למשך שנתיים והורדה בדרגה אחת למשך שנה.

י"ז. המערערת ממאנת להשלים עם הכרעת הדין ועם גזר הדין של בית הדין וערעורה מונח בפניי.

תמצית טענות המערערת:

1. גזר הדין והכרעת הדין אינם מידתיים, לא ניתן משקל לנסיבות המיוחדות של המקרה, תוך התעלמות מטיעוניה של המערערת שרובם, כך נטען, לא קיבלו ביטוי בהכרעת הדין וגזר הדין וקיימת סתירה "לוגית" בגזר-דינו של בית משפט השלום, שקבע כי העבירה שביצעה המערערת היא ברף הנמוך, ומה גם, כך נטען, שהתיק נשען על קושי ראייתי.

2. באשר להרשעה בקלון נטען, שבית הדין לא הביא בחשבון את נסיבותיו המיוחדות של המקרה, ולטעמה של המערערת, ההרשעה בקלון סותרת את נסיבות ביצוע העבירה. נטען, שעניינה של המערערת שונה בתכלית, במהות וברקע ממקרי האלימות הרבים בהם נתקל בית הדין מדי יום, ולכן היה על בית הדין להקל עם המערערת שעברה, כך נטען, מסכת התעללות, וכל שביקשה לא היה אלא למנוע מפגש אלים בין שני תלמידים בכיתה שהיא אחראית בה לשלום תלמידיה.

3. עוד נטען, שפסקי הדין שפורטו בהכרעת הדין ובגזר הדין של בית הדין רחוקים מלהיות תואמים לענייננו. כך, למשל, בעניין אבו עסבה מדובר בעבירות חמורות של מעילה בכספים שהיו מיועדים למעביד.

4. מציין הסנגור, שבעניין בד"מ 21.21 נציבות שירות המדינה נ' חוטה (26.7.21) (להלן: "עניין חוטה") הטיל בית הדין (יומיים טרם גזר דינה של המערערת) אמצעי משמעת של נזיפה, פיטורים ופסילה משירות המדינה עד 31.12.21 על גננת שסטרה בגן על לחיו של קטין שהיה אז כבן ארבע וחצי לאחר שהושיבה אותו בכֹח על כיסא במטבח הגן.

הסנגור טען, שבעניין חוטה מדובר היה בעובדת מדינה צעירה בהרבה מן המערערת, ולמרות זאת די היה בתקופת עבודתה כדי להוביל את בית הדין למסקנה שמדובר באירוע חד-פעמי, זר לאורחות התנהגותה של אותה גננת, בעוד שלמערערת וותק של 28 שנה, ונציג משרד החינוך מסר לבית הדין שהיא מורה איכותית, אך הדבר לא הביא את בית הדין למסקנה שהאירוע בעניינה של המערערת היה חד-פעמי וזר לאורחות התנהגותה, כפי שנפסק בעניין חוטה.

5. טוען הסנגור, שקביעת בית הדין בדבר חומרת מעשיה של המערערת אינה מתיישבת עם האמור בכתב-האישום המתוקן ובגזר דינו של בית משפט השלום.

6. בית הדין לא יישם בענייננו את המבחנים שנקבעו בעניין אור ולא קבע מה מהות עבירה שהמערערת ביצעה.

7. בית הדין לא הביא בחשבון כי להבדיל מעניין חוטה, המערערת, כבת 57, ופסילתה לשנתיים משירות המדינה תביא לכך שבגיל 59 ייוותרו לה שלוש שנים עד להגעתה לגמלאות, כשהיא מושעית מזה כארבע שנים, ותקופה זו לא תימנה בתקופת הוותק שלה.

8. בית הדין לא נתן דעתו לכך, שעסקינן בפגיעה לא מכוונת של המערערת במתלונן והקביעה שנפל כתם מוסרי בהתנהגותה אינה מתיישבת עם נסיבות המקרה, שהרי מדובר בהדיפה לא מכוונת, ולכן נטען, שהרשעתה בקלון בנסיבות העניין מחייבת את התערבות ערכאת הערעור.

המערערת סבורה, כי נסיבותיו המיוחדות של המקרה יש בהן כדי לשלול את פגם הקלון בעניינה, והיא נהגה כפי שכל בר דעת בוגר, אחראי ומסור היה נוהג, מה גם שכמורה מצופה ממנה לנהוג בתלמידיה בשיווין ובהגינות ולחוס עליהם מפני סכנה האורבת לרכושם, לגופם ולנפשותיהם.

בית הדין לא התחשב בכך שהמערערת הגנה על התלמיד בגופה, ואף נפצעה באצבעותיה מן המסמרים בהם החזיק המתלונן. למעשה, הגנה המערערת הן על המתלונן שקם לתקוף והן על התלמיד שהיה אמור להיות מותקף, ומצאה עצמה נאשמת. בית הדין לא נתן משקל להתנהגות המערערת לאחר האירוע כשליוותה את המתלונן כדי שישטוף את פניו.

9. בית הדין לא נתן דעתו לכך, שכתב האישום המקורי תוקן באופן משמעותי. הסנגור מצביע על-כך, שבגזר דינו כותב בית הדין, שבית משפט השלום קיבל את טיעוני ההגנה (להם הצטרפו גם טיעוני המאשימה) שבנסיבות ביצוע העבירה על ידי המערערת לא היה מדובר בתקיפה מכוונת.

טוען הסנגור, שניתן להבין לנוכח האמור לעיל, מדוע נמנע בית משפט השלום מלהטיל קלון על המערערת.

כמו-כן, מפנה הסנגור לדברי בית משפט השלום בגזר-דינו (עמ' 31 לפרוט') על-כך שהבסיס לגיבוש הסדר הטיעון הוא, כפי שיכול היה בית משפט השלום להתרשם, קיומו של קושי ראייתי.

10. עוד נטען, שעבירת הקלון אינה תלויה בסוג העבירה, אלא בנסיבות ביצועה, ולטענת הסנגור, נסיבות אלה "זועקות לשמיים".

לטעמו של הסנגור, לא הקדיש בית הדין התייחסות מספקת לגזר-דינו של בית משפט השלום ולכך שגם המאשימה בבית משפט השלום עתרה לענישה קלה, מקום בו בית משפט השלום ציין, שמידת הפגיעה בערכים היא נמוכה, וכאשר: "הגעתה של הנאשמת בסמוך למקום הימצאותם של שני הקטינים, כאשר עולה מהנסיבות עצמן שהגעתה לכתחילה כוונה למניעת מפגש אלים ביניהם". לטענת הסנגור, בזכות התנהלותה של המערערת, נמנע אסון מיותר מן התלמיד ומן המתלונן.

נטען עוד, שבהכרעת הדין ובגזר הדין של בית הדין אין התייחסות להתנהגות המערערת שהדפה את המתלונן ומנעה גרימת נזק באמצעות כלי חד לחברו לספסל הלימודים משהפעילה שיקול דעת כדי למנוע תרחיש חמור יותר.

11. לטענת הסנגור, הרשעה בקלון אינה גוררת בהכרח תוצאה קשה ועדיין נותר שיקול דעת לבית הדין לשקול את אמצעי המשמעת לפי נסיבות המקרה. הסנגור מפנה לבד"מ 83/10, שם הורשע מורה בפלילים לאחר שנתן סטירה לתלמיד על אזנו השמאלית וגרם לו קרע בעור התוף. למרות זאת בית הדין נמנע מלפטר את המורה ובערעור שהגישה המדינה לא השתנתה התוצאה.

12. אמצעי המשמעת אינם עולים בקנה אחד עם תוצאת ההליך הפלילי על כל מרכיביו, וחורצים את גורלה של המערערת שלה קריירה מקצועית ואיכותית, תוך פגיעה בפרנסת המשפחה ברוכת הילדים, ששניים מילדיה עוד קטינים.

הסנגור חוזר בנימוקי הערעור על חלק ניכר מן הטענות שהעלה בפני בית הדין במסגרת טיעוניו שבכתב (מיום 5.8.21) לעניין העונש ולביטול ההרשעה בקלון, ובכלל זה, בין יתר הדברים, גם נסיבותיה האישיות של המערערת.

י"ח. המשיבה הגישה את תגובתה בכתב לערעור:

1. לטענת המשיבה, בדין הורשעה המערערת בעבירת משמעת לפי סעיף 17(3) של החוק בגין התנהגות שאינה הולמת עובד מדינה.

המשיבה מציינת, שהמערערת אמנם חוזרת לאורך טיעוניה על-כך שבמקרה שלה קיימות נסיבות ייחודיות, וכי ביקשה להגן על התלמיד לבל ייפגע מן המתלונן, שברשותו היו מסמרים, ואולם בסופו של יום הודתה המערערת בעבירת התקיפה שיוחסה לה ונוכח סעיף 61ג של חוק המשמעת כל הממצאים והמסקנות שבהליך הפלילי יראו אותם כמוכחים בפני בית הדין. לכן, כתב-האישום המקורי תוקן, אך לא באופן שרוככה עבירת התקיפה המיוחסת למערערת. בית משפט השלום הרשיע את המערערת ובית הדין למשמעת אינו אמור לשנות תוצאה זו.

2. באשר לקלון לפי סעיף 17(6) של החוק, מפנה המשיבה לכך שבית הדין קבע, כי במעשיה של המערערת נפל כתם מוסרי ברור. מוסיפה המשיבה, שאלימות כלפי תלמידים שמפעיל מורה במסגרת תפקידו היא חמורה ויש להוקיעה, ובהתנהגות כזו יש כתם מוסרי ברור. המורה אחראי לשלומו ובטחונו של התלמיד, ומעובד הוראה נדרש סטנדרט התנהגות גבוה מזה של עובד מדינה אחר.

המשיבה מציינת, שהקלון המשמעתי שונה מזה הפלילי ובית הדין רשאי לקבוע קלון גם אם הדבר לא נקבע בהליך הפלילי. הדגש הוא על האופן שבו היה על העובד לפעול מבחינה מוסרית ובית הדין הוא הקובע את דרכי ההתנהגות הראויה וערכי המוסר המחייבים.

המשיבה מפנה לעב"י (מחוזי חיפה) 14586-04-19 פלוני נ' נציבות שירות המדינה, פִסקאות כ'-כ"ו (23.6.19).

3. המשיבה מדגישה, שהמערערת תקפה תלמיד בכיתתה בכך שהדפה אותו לאחור באופן בו ראשו הוטח בקיר. הסנגור טען, שפסקי הדין שהביא בית הדין בגזר-דינו אינם דומים למקרה שבפנינו. המשיבה מציינת, שפסקי הדין אשר בגזר הדין לא הובאו כמקרים דומים, אלא לצורך הבהרת קביעות עקרוניות שנקבעו בעבירות מעין אלה.

מוסיפה המשיבה, שעצם בחירת המערערת בשימוש בכֹח היא זו שהביאה להרשעתה בעבירה פלילית, ובעניין אלגני, בעמ' 192, נקבע: ש"כבודו (של תלמיד – י.ג.) כאדם נפגע אם מפעילים נגדו אלימות פיזית".

4. באשר לטענת הסנגור על-כך שבעניין חוטה הטיל בית הדין אמצעי משמעת מקלים יותר, מציינת המשיבה, שגם בעניין חוטה (כזכור: מדובר היה בגננת שסטרה על לחיו של קטין בהיותו בגן לאחר שהושיבה אותו בכֹח על כיסא במטבח הגן) הורה בית הדין על פיטוריה של הגננת ופסל אותה משירות המדינה ממועד גזר הדין (26.7.21) עד 31.12.21.

המשיבה מוסיפה, שבטיעוניה בעניין חוטה עתרה היא שבית הדין יפטר את העובדת ויפסול אותה משירות המדינה לחמש שנים, כך שמדיניות התביעה היא עקבית, דהיינו: מורה אלים אין מקומו בשירות המדינה. המשיבה הוסיפה, שבעניין חוטה לא הייתה פציעה של התלמיד ולא היה צורך בטיפול רפואי עקב התקיפה (במובחן מענייננו). מדובר היה שם, בגננת צעירה כבת 31 ולפניה היו שנות עבודה רבות והיא הייתה מבוטחת בפנסיה צוברת, לעומת המערערת המבוטחת בפנסיה תקציבית.

5. אשר לטענת הסנגור, לפיה לא ניתן משקל ל-28 שנות הוותק של המערערת וחוות הדעת החיובית עליה דיבר נציג המשרד, ושאר נסיבותיה האישיות, טוענת ב"כ המשיבה, שנסיבותיה האישיות של המערערת, כמו גם מצבה הבריאותי, לא נעלמו מעיני בית הדין. מוסיפה המשיבה, שמשקלן של נסיבות אישיות בדין המשמעתי הוא נמוך (עש"מ 5282/98 מדינת ישראל נ' כתב, פ"ד נב(5) 87, בעמ' 93). יש להתחשב בנסיבות אלה, אך אין לתת להן בכורה, הואיל והבכורה בדין המשמעתי ניתנת לאינטרס הציבורי בשמירה על תדמיתו של שירות המדינה בעיני הציבור, וזאת כדי להגן על תִפקודוֹ.

לטענת המשיבה, ערך בית הדין את האיזון הראוי בין חומרת העבירות שעליהן נותנת המערערת את הדין, לבין נסיבותיה האישיות, והרצון שלא לפגוע בה כלכלית יתר על המידה.

6. באשר לטענת המערערת, שהיא לא התכוונה לפגוע במתלונן, אלא נהגה באופן בוגר ואחראי משהגנה על התלמידים המתקוטטים, וכמו כן טענתה שבדין הפלילי, לא הוטל עליה קלון, חוזרת המשיבה על-כך, שבסופו של יום הודתה המערערת בעבירת התקיפה המיוחסת לה, וכי לפי סעיף 61ג של החוק, הממצאים והמסקנות שבהליך הפלילי ייראו אותם כמוכחים בפני בית הדין, ולכן אין המערערת רשאית לטעון שהתקיפה בה הורשעה בהליך הפלילי אינה כפי שמייחסת לה המשיבה בהליך המשמעתי.

מציינת המשיבה, שגם לפי כתב-האישום המתוקן מורשעת המערערת בעבירת תקיפה, ואין בית הדין מוסמך לשנות ממצאים אלה.

באשר לטענת המערערת, שבהליך הפלילי לא הוטל עליה קלון מפנה המשיבה,
לעמ' 5 בהכרעת הדין, שם קבע בית הדין, שהחוק מסמיך את בית הדין לקבוע בעצמו האם העבירה בה הורשע העובד היא עבירה שיש עמה קלון, גם אם בהליך הפלילי הדבר לא נקבע.

המשיבה מציינת, שתקיפת קטין, במיוחד כזה הנתון למרותו והשגחתו של מורה, מצביעה על ליקוי מוסרי מובהק העולה כדי קלון לפי אמות המידה שנקבעו בפסיקת בית-המשפט העליון.

המשיבה מפנה ל-עמש"מ (מחוזי י-ם) 51710-06-17 אנסארי נ' משרד החינוך (19.12.17) שם נקבע, שגם אם המורה פעלה על רקע מצוקה שחוותה בתקופה הרלוונטית, אין בכך כדי לשנות את הקביעה שבמעשיה היה קלון.

7. באשר להפניית הסנגור לבד"מ 83/10 העוסק בתקיפת קטין על-ידי מורה, ולמרות זאת בית הדין לא פיטר את המורה, גם לא לאחר ערעור המדינה, מציינת ב"כ המשיבה, שהסנגור לא הגיש את פסק הדין ולא עלה בידה לאתר את גזר הדין, ומכל מקום, מדובר בפסיקה ישנה שאינה משקפת את מדיניות הענישה המשמעתית הנוכחית בעבירות מעין אלה.

8. באשר לטענת המערערת שלאחר האירוע, שהתרחש ביום 2.3.17, היא המשיכה בעבודתה עד 15.3.18 ומשרד החינוך לא השעה אותה בהשעיה דחופה, והנציבות לא ראתה את המקרה בחומרה, הואיל והנציב השעה אותה לתקופה קצובה בלבד, טוענת ב"כ המשיבה, שהליך השעיה דחופה הוא בסמכות המשרד לפי שיקול דעתו הבלעדי, וכי ביום 15.3.18 הושעתה המערערת על ידי נציב שירות המדינה לאחר קבלת המלצת ב"כ היועץ המשפטי לממשלה ומתן זכות שימוע למערערת.

באשר לטענה, לפיה הנציבות לא התייחסה למקרה בחומרה, הואיל וההשעיה הייתה לתקופה קצובה בלבד טוענת ב"כ המשיבה, שהשעיית הנציב הייתה על רקע פתיחת חקירה פלילית נגד המערערת ובמקרה כזה נהוג לקצוב את ההשעיה בתקופות מסוימות כדי לבחון את ההחלטה אחת למספר חודשים בהתחשב בהתקדמות סטטוס התיק, פירוט החשדות המיוחסים לעובד ועוד. תיחום התקופה אינו מבטא את חומרת המעשה המיוחס לעובד.

בענייננו, האריך הנציב את השעיית המערערת מעת לעת עד שביום 15.7.19 הוארכה ההשעיה עד תום ההליכים הפליליים והמשמעתיים נגדה נוכח הגשת כתב-האישום.

9. באשר לעתירת המערערת להסתפק בנזיפה בלבד מציינת המשיבה, שלאמצעי המשמעת יש תפקיד מניעתי כפול: למנוע פגיעה בתפקוד השירות הציבור, תדמיתו ואמון הציבור בו, ובנוסף להרתיע עובדים אחרים מלבצע מעשים דומים. מתכליות אלה נגזרים אמצעי המשמעת המוטלים על עובד מדינה שהורשע בביצוע עבירות משמעת (רע"פ 9517/10 נסריאצ'י נ' מדינת ישראל, פִסקה ט"ו (30.1.11)).

10. עוד מפנה ב"כ המשיבה לעש"מ 4134/08 מדינת ישראל נ' יצחקי (24.7.08), שם נקבע, כי הפיטורים, כמו גם הפסילה משירות המדינה, נובעים מתכלית ההגנה על השירות הציבורי מפני עובדים שסטו מדרך הישר. עוד נקבע שם, שמקום בו מפר העובד במעשיו את הנורמות המחייבות בשירות המדינה, יש לקבוע, בנסיבות מתאימות, לפי חומרת העניין, שעובד זה יפוטר ויהא פסול מלשרת בשירות המדינה.

11. מוסיפה המשיבה, שערכאת הערעור אינה נוטה בנקל להתערב בפסיקת הערכאה הראשונה, אלא במקרים חריגים המאופיינים בחוסר סבירות וחוסר מידתיות ביחס שבין אמצעי המשמעת לבין העבירה שבוצעה.

12. מציינת המשיבה, כי הואיל והמערערת מצויה בפנסיה תקציבית נמנעה המשיבה מתוך התחשבות בגילה של המערערת ובנסיבותיה מלעתור לפסילתה בנסיבות מחמירות שמשמעותה שלילה מוחלטת של כספי הגמלה, אלא טענה לפסילה רגילה והורדה בשתי דרגות למשך שנה ומחצה.

מוסיפה המשיבה, שהמשמעות הכספית של כל הורדה בדרגה היא 800 ₪ לחודש ולא שלילת כספי הפנסיה לחלוטין כפי שנעשה כאשר הפסילה היא בנסיבות מחמירות.

13. לטעמה של המשיבה, אמצעי המשמעת של פיטורים ופסילה קצובה משירות המדינה מתחייבים בנסיבות המקרה, ואת האיזון ערך בית הדין בכל הנוגע למשך תקופת הפסילה. עוד טוענת המשיבה, שהטלת אמצעי משמעת של נזיפה בלבד אינה מתיישבת עם מדיניות הענישה הנוהגת בעבירות אלה, ואינה הולמת את תכלית הדין המשמעתי ואת הפסיקה בעניין המעמד המיוחד שיש לעובד הוראה בכל הנוגע לשמירה על המשמעת וטוהר המידות.

י"ט. בישיבת בית-המשפט מיום 15.11.21 חזר והעלה ב"כ המערערת את טיעוניו שרובם ככולם הועלו בפני בית הדין (תחילה בעל-פה ובהמשך בכתב) וכמו כן בהודעת הערעור המפורטת.

ב"כ המשיבה חזרה והעלתה אף היא את הטענות שרובן ככולן הועלו בשעתו על-ידי התובע בפני בית הדין, ובהמשך על ידי ב"כ המשיבה בתגובתה המפורטת בכתב לערעור.

במהלך הטיעון העלה ב"כ המערערת את הטענה, לפיה במקרה שבו מוטל על עובד שהורשע אמצעי משמעת של פסילה לשירות המדינה ולו לתקופה קצרה ביותר, כי אז כל התקופה שבמהלכה היה העובד מושעה, וכמו כן תקופת הפסילה משירות המדינה, נגרעת מחישוב תקופת הוותק של העובד.

לביסוס טענה זו ניתנה אפשרות לב"כ המערערת להגיש את עמדתו עד 18.11.21. התבקשה הארכת מועד ועמדת ב"כ המערערת הוגשה ב-21.11.21, ובה פורטו ההפסדים הכספיים הגבוהים להם צפויה המערערת, לפי הנטען, אם תפוטר ותיפסל (ולוּ גם לתקופה קצרה ביותר), הן משום שתקופת ההשעיה תיגרע מחישוב הוותק, והן משום שייפגעו, כך נטען, זכויותיה בקרן ההשתלמות ובקופות הגמלה.

כ. המשיבה הגישה את תגובתה ביום 30.11.21 (לאחר הארכת מועד) ותמצית טענתה היא, שהסעיף הרלוונטי לענייננו הוא סעיף 10(5) בחוק שירות המדינה (גמלאות) [נוסח משולב], התש"ל-1970, שעניינו: "חישוב תקופת השירות", ולפיו תקופה שבה היה עובד מושעה, בין אם בשכר ובין אם ללא שכר, לא תובא בחשבון, אלא אם הוחזר העובד לשירות בתום תקופת ההשעיה. מכאן, כך מציינת המשיבה, ההחלטה לפטר את העובד ברצף לתקופת ההשעיה מעבודתו היא הקובעת לעניין חישוב תקופת השירות, ולא משך תקופת הפסילה.

כ"א. לאחר שנתתי דעתי לכתב האישום המתוקן שהוגש כנגד המערערת לבית משפט השלום, לגזר הדין של בית משפט השלום, לתובענה המשמעתית שהוגשה כנגד המערערת, לטיעוני ב"כ הצדדים ולפרוטוקול הדיון בפני בית הדין למשמעת בישיבה מיום 28.7.21, לרבות עדות האופי, וכן דברי בעלה של המערערת ודברי המערערת עצמה, ולאחר שנתתי את דעתי גם למכתבים ולמסמכים שהוגשו לבית הדין, ולטיעונים בכתב שהגיש ב"כ המערערת ביום 5.8.21 לבית הדין, להכרעת הדין המנומקת מיום 19.8.21, לגזר הדין מיום 19.8.21, לערעורה של המערערת, לתגובת המשיבה לערעור, לטיעוניהם של ב"כ הצדדים בדיון שהתקיים בפניי ביום 15.11.21, ולטיעונים שהגישו ב"כ הצדדים לאחר הישיבה בכל הנוגע לטענת ב"כ המערערת בנוגע להשפעת הפסלות משירות המדינה על חישוב תקופת הוותק והזכויות הנלוות, הגעתי לכלל מסקנה, לפיה יש לדחות את ערעורה של המערערת על הכרעת הדין.

כמו-כן הגעתי לכלל מסקנה, לפיה יש לקבל את הערעור על גזר הדין ולבטל את אמצעי המשמעת של פיטורים ופסלות משירות המדינה, כפי שאורה להלן.

כ"ב. כאמור כבר לעיל, הודתה המערערת בעבירות לפי סעיפים 17(1) ו-17(2) של החוק, וכפרה בביצוע עבירות לפי סעיפים 17(3) ו-17(6) של החוק. בהכרעת הדין המנומקת הרשיע בית הדין גם בגין עבירות אלה.

באשר לעבירה לפי סעיף 17(3) של החוק (התנהגות שאינה הולמת עובד מדינה) ציין בית הדין, שהמערערת הודתה בעובדות שתוארו בכתב-האישום המתוקן, דהיינו: "כי ניגשה במהירות למתלונן, תקפה אותו שלא כדין בכך שהדפה אותו לאחור באופן שבו הוטח ראשו בקיר. כתוצאה מהמעשים, נגרמו למתלונן המטומה קרקפתית עם אודם מקומי והוא חש ברע".

בית הדין הוסיף וקבע: "אין צריך לומר שהתנהגות זו אינה הולמת עובד מדינה ומקומה לא יכירנה בשום גוף או ארגון, קל וחומר כאשר מדובר בעובדת הוראה, הנמנית עם מערכת החינוך".

אין בידי אלא להצטרף לקביעותיו ולמסקנותיו אלה של בית הדין, ואוסיף, שבהודעת הערעור טען הסנגור, בעקרו של דבר, כנגד הקלון על-פי סעיף 17(6) של החוק, ולמעשה לא טען כנגד ההרשעה בגין סעיף 17(3) של החוק.

כ"ג. באשר לקלון: תמצית טענת הסנגור, כפי שעמד עליה גם במסגרת הטיעונים בכתב לעונש, לרבות הבקשה לביטול הרשעת המערערת בקלון, שהוגשו לבית הדין ביום 5.8.21, היא, שלא היה מקום לקביעת הקלון לפי סעיף 17(6) של החוק, הואיל ולטעמו, לא הוצגה בפני בית הדין מלוא התשתית העובדתית למתן החלטה כזו, והרשעתה של המערערת בקלון יש בה, לפי הנטען, סתירה מוחלטת לנסיבות ביצוע העבירה.

עוד נטען, שהכרעת הדין של בית הדין התבססה על מסקנות שגויות בנוגע לחומרת מעשיה של המערערת. הסנגור מפנה לגזר-דינו של בית משפט השלום בעניינה של המערערת בציינו, שבית משפט השלום התחשב בנסיבות המקרה, דהיינו, שהמערערת לא התכוונה לפגוע, אלא כל שעשתה לא נועד אלא למנוע מפגש אלים בין המתלונן לבין התלמיד, ובית המשפט השלום אף ציין שהפגיעה בערכים הייתה ברף נמוך.

כ"ד. עיינתי בטענותיו המפורטות של הסנגור בסוגיה זו, הן בטיעונים בכתב שהניח בפני בית הדין, הן בהודעת הערעור המפורטת, כמו גם בטיעון בעל-פה שהתקיים בפניי, אך אין בידי לקבל את טענותיו אלה של הסנגור.

אציין, שהתיאור העובדתי בכל הנוגע להתרחשות האירוע בהתאם לסעיף 3 לכתב האישום המתוקן שהוגש לבית משפט השלום במסגרת הסדר טיעון, כפי שגם מופיע בסעיף 5 של התובענה שהגישה המשיבה לבית הדין, הוא כדלקמן: "כאשר הגיע המתלונן סמוך לשולחנו של מ.ח. שישב בספסל הקדמי, ומשראתה הנאשמת את המתרחש, ניגשה במהירות אל המתלונן ותקפה אותו שלא כדין בכך שהדפה אותו לאחור באופן בו ראשו הוטח בקיר". בהמשך כתב-האישום המתוקן, כמו גם בתובענה המשמעתית, צוין, שעקב מעשיה של המערערת פונה המתלונן באמבולנס לקבלת טיפול בבית חולים, וכי נגרמה לו המטומה קרקפתית בקוטר 3 ס"מ בראשו עם אודם מקומי והוא חש ברע.

כ"ה. יודגש, שבישיבת בית משפט השלום מיום 5.11.20, לאחר שהוגש כתב-האישום המתוקן בהתאם להסדר הטיעון (שם, בעמ' 25-26 לפרוט'), הודתה המערערת בעובדות המפורטות בכתב-האישום המתוקן ללא כל הסתייגות.

הסנגור ציין באותה ישיבה, שהוא קרא בפני המערערת את כתב-האישום המתוקן, היא הבינה אותו ומודה בעובדות המפורטות. המערערת עצמה אמרה לבית המשפט: "אני מאשרת את דברי עורך הדין, הקריא והסביר לי את עובדות כתב-האישום שתוקן, וגם בעלי הקריא לי, אני מודה בעובדות של כתב-האישום המתוקן". בהתאם לכך ניתנה בבית משפט השלום הכרעת הדין המרשיעה את המערערת בעבירה של תקיפת קטין.

כ"ו. העובדות שבהן הודתה המערערת בהתאם לכתב האישום המתוקן בפני בית משפט השלום הן אלה שחייבות לעמוד לנגד עיניו של בית הדין בהתאם להוראות סעיף 61ג של החוק, שזו לשונו: "הממצאים והמסקנות של פסק דין חלוט במשפט פלילי שנוהל כנגד אדם יראו אותם כמוכחים בדיון נגד אותו אדם בפני בית הדין למשמעת".

אין בחוק זה הוראה כלשהי המאפשרת הבאת ראיה לסתור (ומכל מקום אף לא הוגשה בקשה כזו), במובחן, למשל, מן האמור בפקודת הראיות (להלן: "הפקודה").

סעיף 42א (א) של הפקודה קובע, שממצאים ומסקנות של פסק דין חלוט במשפט פלילי המרשיע את הנאשם יהיו קבילים במשפט אזרחי כראיה לכאורה באמור בהם.

סעיף 42ג של הפקודה קובע, אמנם שמקום בו הוגשה ראיה לפי סעיף 42א הנ"ל, לא יהיו המורשע או חליפו רשאים להביא ראיה לסתור, אך מוסיף: "אלא ברשות בית-המשפט מטעמים שיירשמו וכדי למנוע עיוות דין".

הוראה כזו אינה מצויה בחוק, ולכן אין בפני בית הדין (בשים לב להוראת סעיף 61ג של החוק), אלא הממצאים והמסקנות כפי שנקבעו בהכרעת הדין של בית משפט השלום אשר הרשיע את המערערת, וזאת בהתאם לעובדות אשר בכתב האישום המתוקן בהן הודתה. אלה הם הממצאים שעל בית הדין להציב לנגד עיניו בבואו לבחון את השאלה האם מדובר בעבירה שיש עמה קלון.

כ"ז. מפסיקת בית-המשפט העליון עולה, כי השאלה האם הרשעה בעבירה מסוימת תיחשב כעבירה שיש עמה קלון בדין משמעתי תלויה במספר נסיבות ובהן, בין היתר, מהות המשרה שממלא עובד המדינה כמו גם דרגתו, עיינו, למשל, בעניין אור, שם בעמ' 191:

"... ייתכן כי עבירה שנעברה בנסיבות מסוימות על-ידי עובד המדינה תיחשב כעבירה שיש עמה קלון, אף אם עבירה בנסיבות דומות לא תיחשב כעבירה שיש עמה קלון לצורך פסילה מכהונה של נבחר ציבור.

(ג) מהות המשרה. עובדי המדינה אף הם נבדלים זה מזה. גם אם כולם כפופים לאותו דין, יהיו אלה חוקי המדינה או כללי המשמעת, אין מקפידים עם כולם באותה מידה. ככל שעובד המדינה נושא משרה רמה יותר, שיש עמה אמון רב יותר וסמכויות חזקות יותר, כך יש מקום לדרוש ממנו שיקפיד יותר במילוי תפקידו על טוהר המידות ועל התנהגות הולמת. לעניין זה יש הבדל בין עובד בכיר, הממונה על עובדים רבים ואמור לשמש דוגמה להם ולציבור, לבין עובד זוטר. יש מקום לצפות ולדרוש ממנהל כללי של משרד ממשלתי יותר מאשר מצפים ודורשים מן המזכירה שלו, כשם שיש מקום להקפיד עם המפקח הכללי של המשטרה יותר מכפי שמקפידים עם שוטר מן השורה..." (ההדגשה שלי – י.ג.).

וכן שם, בעמ' 192:

"... בית המשפט משמש פה לאדם הסביר. בשמו של האדם הסביר הוא קובע את דרכי ההתנהגות הראויה ואת ערכי המוסר המחייבים. "אינני רואה כל פגם בכך" אמר השופט לנדוי, "שבקבעו רמות התנהגות תוך כדי מלאכת הפרשנות המשפטית, ממלא בית המשפט גם תפקיד מחנך" (בג"צ 436/66[3], בעמ' 566). במילוי תפקיד זה בית המשפט נותן ביטוי, כדברי המשנה לנשיא ברק -"לתפיסות היסוד האוביקטיביות של החברה. הוא משקף את ערכי היסוד ואושיות היסוד של השירות הציבורי ויחסיו עם הציבור..." (ההדגשה שלי – י.ג.).

כ"ח. בכל הנוגע לעובדי הוראה נקבע בפסיקה, שיש להתייחס בחומרה לעבירות אלימות כלפי תלמידים המבוצעות על ידי מורים.

בעניין אבו עסבה דנה כב' השופטת (בדימוס) ד' ביניש בשאלה האם עבירה של תקיפת קטין או חסר ישע היא עבירה שמטבע ברייתה יש עמה קלון והשיבה על-כך בחיוב, עיינו שם, בעמ' 10:

"... נראה כי יש לענות בחיוב לשאלה זו. בית-משפט זה חזר והדגיש את חומרתן של עבירות האלימות כלפי קטינים ואת הפגם המוסרי הדבק בהן גם כאשר מדובר בהכאה שלדעת המבצע נעשתה מטעמים חינוכיים (ראו: ע"פ 5224/97 מדינת ישראל נ' שדה אור [2]; ע"פ 4405/94 מדינת ישראל נ' אלגני [3]; עש"מ 4503/00 אמין נ' מדינת ישראל [4]; ע"פ 4596/98 פלונית נ' מדינת ישראל [5]). עבירה שיש בה שימוש בכוח פוגעני ואף משפיל היא מבחינה מוסרית ועל-פי טבעה עבירה שיש עמה קלון". (ההדגשה שלי – י.ג.).

ובהמשך בעמ' 11:

"... המורים הם מודל חיקוי לתלמידיהם, הם אלה האמונים על סלילת דרכי ההתנהגות של תלמידיהם ומשפיעים על דפוסי ההתנהגות העתידיים של החברה כולה. מורה שהכה את תלמידיו מאבד את מעמדו ואת יוקרתו בעיני התלמידים, ולכן יש מקום לדרוש ממנו הקפדה יתרה במילוי תפקידו והתנהגות הולמת בכל אורחות חייו, בכלל, ועת עוסק הוא בחינוך תלמידיו, בפרט..." (ההדגשה שלי – י.ג.).

כ"ט. ברוח זו גם פסק כב' השופט (בדימוס) מ. מזוז בבר"ש 9278/17 שפירא נ' נציבות שירות המדינה, פִסקה 9 (20.12.17):

"... פסיקתו של בית משפט זה בנוגע לעקרונות המנחים בקביעת קלון בכלל, ועל קביעותיו הנשנות בנוגע להקפדה היתרה שיש לדרוש ממורה במילוי תפקידו והתנהגותו "בכל אורחות חייו", שכן "המורים הם מודל חיקוי לתלמידיהם, הם אלה האמונים על סלילת דרכי ההתנהגות של תלמידיהם ומשפיעים על דפוסי ההתנהגות העתידיים של החברה כולה" (ענין אבו עסבה לעיל)..." (ההדגשה שלי – י.ג.).

ל. עוד עיינו בפסק-דינה של כב' השופטת (בדימוס) ד' ביניש בעש"מ 1682/02 סרחאן עבד אלווהב נ' מדינת ישראל (19.5.02), בהתייחסות לכך שעל מורה להימנע מתגובה אלימה גם מקום בו התלמידים פורקים את עול המשמעת:

"...המורים הם המגלמים את דמות המחנך, בידיהם הופקדו שלומם וחינוכם של התלמידים, הם מורי הדרך בכל הנוגע לדרכי ההתנהגות של תלמידיהם, ועליהם לתרום לבניית דפוסים חברתיים ראויים ביחסים שבין אדם לחברו. לא אחת מוטל על מורה להתמודד עם מצבים קשים, ואף עם פריקת עול משמעת מצד תלמידים, שעה שכללי סדר ומשמעת חלים עליהם. כוחו של המחנך אינו בכוח הזרוע אלא בתבונתו, באישיותו ובמיומנותו המקצועית, בעזרתם של אלה עליו להתמודד עם הקשיים. אסור לו לנצל את מעמדו וסמכותו לפגיעה בתלמידיו ואין הוא רשאי למלא תפקידו בשיטות אלימות פוגעניות. אל לו להגיע לתגובה אלימה לא כשיטה ואף לא בעת איבוד עשתונות. חינוך באלימות מצמיח אלימות נוספת ומסכל את שאיפתנו לקיים חברה המכבדת את זכויות האדם את כבודו ואת שלמות גופו." (ההדגשה שלי – י.ג.).

לעניין נורמת ההתנהגות הגבוהה המצופה ממורה במערכת החינוך עיינו גם בעניין חורשיד, שכבר צוין לעיל.

ל"א. לפיכך, איני רואה מקום להתערב בהכרעת הדין המנומקת של בית הדין, ולפיה הורשעה המערערת גם בעבירה לפי סעיף 17(6) של החוק.

ל"ב. באשר לאמצעי המשמעת שהטיל בית הדין על המערערת ולאחר שחזרתי ושקלתי בדבר, הגעתי לכלל מסקנה, לפיה יש מקום לקבל את הערעור.

אקדים ואציין, כי אמצעי המשמעת שיש להטיל על המערערת אינם כרוכים בהכרח בשאלת ההרשעה בעבירה שיש עמה קלון, ובהרשעה לפי סעיף 17(6) של החוק. לעניין זה אני מפנה לדבריה של כב' השופטת (בדימוס) ד' ביניש, בעניין אבו עסבה עמ' 10:

"... אמצעי המשמעת שמן הראוי להטיל על המשיב, אינם כרוכים בהכרח בשאלת ההרשעה בעבירה שיש עמה קלון ובהרשעה לפי סעיף 17(6) לחוק המשמעת; יודגש, שגם ללא הקלון ניתן לנקוט את אמצעי המשמעת על-פי דירוגם השונה ובהתאם לנסיבות ההרשעה, אף כי אין ספק שקיומו של קלון הוא נסיבה רלוונטית לקביעת אמצעי המשמעת, ובעניין שלפנינו תלה בית-הדין בכך את הימנעותו מפיטורי המשיב...".

כמו-כן עיינו בדברי כב' השופט בדימוס (י. זמיר) בעניין אור, בעמ' 191:

"... החלטה שעובד המדינה הורשע בעבירה שיש עמה קלון אינה גוררת בהכרח תוצאות קשות כמו החלטה שנבחר הציבור הורשע בעבירה כזאת. לגבי עובד המדינה, על-אף החומרה הכרוכה בהחלטה כזאת, עדיין נותר לבית הדין למשמעת שיקול-דעת לגזור את עונשו של עובד המדינה לפי נסיבות המקרה. אם הנסיבות אינן חמורות, או אם קיימים שיקולים להקל עם הנאשם, חזקה על בית הדין למשמעת שייתן לכך ביטוי בגזר הדין..." (ההדגשה שלי – י.ג.).

ל"ג. בענייננו, עולה מעיון בכתב-האישום המתוקן, כמו גם בעובדות שפורטו בתובענה המשמעתית שהוגשה כנגד המערערת, שהאירוע התרחש לאחר שהתלמיד אמר למערערת במהלך השיעור בכיתה, שלמתלונן יש מסמרים, ואזי שאל המתלונן את התלמיד, מדוע אמר את הדברים למערערת, קם ממקום מושבו, החל ללכת לקדמת הכיתה, והגיע סמוך לשולחנו של התלמיד שישב בספסל הקדמי.

זה היה השלב שבו מיהרה המערערת והדפה את המתלונן לאחור באופן בו ראשו הוטח בקיר.

ל"ד. בדין הורשעה המערערת (לפי הודאתה בעובדות כתב-האישום המתוקן בבית משפט השלום שהיו גם העובדות שבתובענה המשמעתית) בעבירה של תקיפת קטין, ואולם, אין להתעלם מהרקע להתרחשות האירוע.

דעת לנבון נקל, שהמתלונן קם באמצע השיעור ממקום מושבו והגיע לקדמת הכיתה לשולחנו של התלמיד שישב בספסל הקדמי במטרה לפגוע בו.

התערבותה של המערערת, בתפקידה כעובדת הוראה, נועדה למנוע מפגש אלים בין המתלונן לבין אותו תלמיד שישב בספסל הקדמי. אלמלא הייתה המערערת מתערבת באירוע, והייתה מתרחשת פגיעה בתלמיד, ניתן להניח שהיה נטען כנגדה שהיא לא מילאה כראוי את תפקידה.

ואולם, כפי שצוין בכתב-האישום המתוקן ובתובענה המשמעתית, הדפה המערערת את המתלונן לאחור באופן שראשו הוטח בקיר וכתוצאה מכך הוא נחבל ונלקח לטיפול רפואי.

לא למותר לציין, שאף הסנגור במהלך טיעונו בפני בית הדין בישיבת 28.7.21 (עמ' 2-3 לפרוט') אמר:

"מה שהוביל להליך הוא חבטת הילד בקיר ויכול להיות שבהתנהגותה חובתה (צ"ל כנראה: "שהתנהגותה", או: "שבמילוי חובתה") לא הייתה עדינה והתנהגות שבה השתמשה קצת בכוח להדוף, אך הכוונה הייתה למנוע תקרית פחות נעימה" (ההדגשה שלי – י.ג.).

לנסיבות הספציפיות שבהן בוצעה עבירת התקיפה יש ליתן את המשקל הראוי בבוא בית הדין לקבוע את אמצעי המשמעת הראויים, ולכן יש לבחון היטב את הנסיבות שבהן אִרעה התקיפה.

ל"ה. כך, למשל, הצביעה ב"כ המשיבה בנימוקי תגובתה לערעור, בין היתר גם על בד"מ 104.18 נציבות שירות המדינה נ' זליקוביץ (23.1.19), (להלן: "עניין זליקוביץ").

באותו מקרה כינה תלמיד את המורה בשמות גנאי, חמתו של המורה בערה בו והוא תקף את התלמיד בכך שדחף אותו וסטר לו שלוש פעמים בפניו. מדובר היה שם, במורה ותיק ומוערך, אירוע האלימות כלפי התלמיד היה בודד וחריג באורחותיו, וההליך הפלילי שנפתח נגדו נסגר על דרך הסדר מותנה. אמצעי המשמעת שהוטלו עליו היו: נזיפה חמורה, פיטורים לאלתר ופסילה למשרד החינוך לשלושה חודשים.

בעניין זליקוביץ הורה, כאמור, בית הדין על פיטוריו של המורה, אם כי תקופת הפסילה משירות המדינה הייתה קצרה מאוד, ואולם, אינני סבור שניתן להקיש מעניין זליקוביץ לענייננו, הואיל ושם הייתה למורה אופציה, למרות שהתלמיד קרא לו בשמות גנאי מעליבים באופן שהכעיס אותו מאוד, להימנע מלדחוף את התלמיד ולסטור לו, אלא לנקוט באמצעים חינוכיים אחרים, ואילו במקרה שבפנינו הייתה התערבותה של המערערת נדרשת כדי למנוע התרחשות אלימה בין המתלונן לבין התלמיד, אם כי לא במידת הכוח שבה היא השתמשה, הואיל והמתלונן נהדף לאחור באופן שראשו הוטח בקיר ונחבל.

ל"ו. עוד באשר להשלכה שיש לנסיבות התרחשות האירוע על מידת אמצעי הענישה הננקטים כנגד המורה אני מפנה לשני פסקי דין שדנתי בהם בסוגיה זו.

בעב"י (מחוזי חיפה) 39739-05-19 ג'בארין נ' מדינת ישראל (22.7.19) נדון מקרה שבו תלמיד הגיע באיחור לבית הספר ונכנס לכיתתו בה לימד המערער (שם), אשר כעס על התלמיד, הוציאו מחוץ לכיתה, דחף אותו בחוזקה מספר פעמים, והיכה אותו בידו. בהמשך, כשהתלמיד חזר ופתח את דלת הכיתה כדי להיכנס אליה, היכה אותו המערער בפניו ודחף אותו מספר פעמים, ובגין כך הורשע המערער בעבירה של תקיפה בנסיבות מחמירות.

בית הדין הטיל על אותו מערער, אמצעי משמעת של: פיטורים לאלתר, פסילה לשירות המדינה לחמש שנים ופסילה למשרד החינוך למשך שש שנים.

בפסק הדין שבערעור ציינתי (שם, בפסקה כ'), שבית משפט השלום עמד בצדק, בגזר-דינו על-כך, שיש לראות בחומרה תקיפת קטין הנעשית בכיתתו ובדרך של ענישה פיזית, גם אם אין מדובר באלימות קשה. כמו כן ציינתי באותו פסק דין שמקובלים עלי דבריו של בית משפט השלום, שהיה על המערער (שם) כאיש חינוך, לדעת לשלוט בעצמו ולנקוט בדרכי פעולה חינוכיות ולא בדרך אלימה.

אולם, הואיל ומדובר היה במורה ותיק ששימש גם כמחנך ורכז מקצוע המדעים, ועברו היה נקי מרבב גם בתחום הפלילי וגם בתחום המשמעתי, שהגיע להישגים ולהערכה במסגרת תִפקודו בעבודתו, והעדים הרעיפו עליו שבחים, והמעידה הייתה חד-פעמית, התקבל ערעורו חלקית, במובן זה שתקופת פסילתו הן לשירות המדינה והן למשרד החינוך הועמדה על שנה אחת.

ל"ז. במובחן מכך, בעב"י (מחוזי חיפה) 46824-06-19 שיך עבד נ' נציבות שירות המדינה (27.10.19) (להלן: "עניין שיך עבד"), בוטל אמצעי המשמעת של פיטורים לאלתר ופסילת המורה ממשרד החינוך למשך חודשיים, ובמקום זאת נקבע שבנוסף לנזיפה חמורה יורד המורה בדרגה אחת לתקופה של שנתיים ותיפסל למשך חמש שנים אפשרות קידומו לתפקיד מנהל בית ספר או סגן מנהל בית ספר.

המקרה אשר נדון בעניין שיך עבד קרוב יותר לעניינה של המערערת.

באותו מקרה, כאשר לימד המורה-המערער בכיתה ז' שבבית הספר, הגיעו לכיתה חמישה תלמידים מכיתה ט' וביקשו מן המערער שיאפשר לתלמיד מסוים לצאת אליהם החוצה, אך המערער סירב. מיד לאחר מכן הגיע אחד מתלמידי כיתה ט' ("המתלונן") והתכוון להיכנס לכיתה למרות סירובו של המערער, ולכן התקדם המערער לפתח דלת הכניסה וניסה למנוע מן המתלונן להיכנס פנימה. התפתחו דחיפות קלות בין השניים ובשלב מסוים סטר המערער לתלמיד, וכאשר ניסה הלה להתגונן סטר לו המערער שוב ושוב, והתפתחה מהומה במסדרון בית הספר.

בית הדין קבע באותו עניין, שהמערער היה נתון להטרדה, קנטור התגרות ואיומים, ואולם הפעלת הכוח כלפי המתלונן שעמד בפתח דלת הכיתה והסלמת ההתנהגות עד לכדי התגוששות, הכניסה את המערער לסיטואציה חריפה מזו שאִרעה בפתח דלת הכיתה.

אוסיף, כי בדומה לטענת המערערת במקרה מושא הדיון כאן, גם בעניין שיך עבד טען המערער, שהמתלונן הוא תלמיד אלים, בעייתי.

נפסק, שם, בפסקה ע"ג: "המערער אכן ביצע עבירה, ולא עומדת לו טענת הגנה עצמית תגובתו לקתה בחוסר מידתיות...". עוד צוין, שם, כי למתלונן שהיה תלמיד כיתה ט' ואשר פתח את דלת הכיתה לא היה מה לחפש בכיתה ז' בה לימד המערער. המתלונן והתלמידים שהיו עמו הפריעו בהתנהגותם ללימודים בכיתה.

קבעתי בעניין שיך עבד, שנוכח הנסיבות הספציפיות של אותו מקרה ניתן להימנע מפיטוריו של המערער (שם) מבלי לפגוע בתכלית אמצעי המשמעת (פסקה ע"ד), והבהרתי, שההחלטה להימנע מפיטורים אינה גורעת מן החומרה בה יש להתייחס למקרי אלימות מצד עובדי הוראה כלפי תלמידים, הואיל וחובתו הברורה של מורה היא להימנע מאלימות גם מקום בו התלמיד פורק מעליו את עול המשמעת, הואיל ועל המורה לנהוג באיפוק (פסקה ע"ה).

ל"ח. נסיבות העניין מושא הדיון כאן אמנם אינן זהות לאלה שבעניין שיך עבד, אך המאפיין המשותף לשני המקרים הוא שהן המערערת והן המורה בעניין שיך עבד נקלעו לסיטואציה בעייתית שלא בטובתם.

בעניין שיך עבד נכנס התלמיד מכיתה ט' לכיתה ז' בה לימד המערער ורצה שתלמיד מסוים שבכיתה ז' ייצא למסדרון, כשהמתלונן והתלמידים שהתלוו אליו והיו במסדרון גרמו הפרעה למהלך השיעור, ובנסיבות אלה ניסה אפוא המערער להרחיק את המתלונן מן הכיתה.

בנסיבות העניין שבפנינו, מיהרה המערערת למנוע מפגש אלים בין המתלונן לבין התלמיד שישב בספסל הקדמי, זאת לאחר שאותו תלמיד אמר לה שבידי המתלונן מסמרים. אמנם מידת הכוח שהפעילה המערערת הביאה להדיפת המתלונן והטחת ראשו בקיר, ולגרימת חבלה, אך כוונתה הייתה למלא את חובתה ולמנוע התרחשות אלימה בין תלמידים בכיתתה, אם כי הפעלת הכוח לא הייתה מידתית.

סבורני, אפוא שקיים מאפיין משותף לנסיבות פסק הדין שבעניין שיך עבד לבין נסיבות המקרה מושא הדיון כאן, וראוי שהשיקולים שהביאו אותי לביטול הפיטורים והפסילה משירות המדינה בעניין שיך עבד יפעלו גם בעניינה של המערערת.

ל"ט. על כל אלה יש להוסיף שהמערערת, כבת 57, היא עובדת הוראה מאז שנת 1993, מורה למתמטיקה, שאף מילאה במהלך מספר שנים תפקיד של מדריכת מורים, ונציג משרד החינוך ציין, כי תפקיד זה משמעותו שהמערערת היא עובדת איכותית.

מעדות האופי של קצין הביטחון עלה, שהמערערת אף שימשה עוזרת ביטחון לפי מינוי מנהל בית הספר, וביצעה את תפקידה על הצד הטוב ביותר.

מן המסמכים שהוגשו בפני בית הדין עולה, כי מדובר במורה מוערכת שתרמה רבות במהלך שנות עבודתה לשירות הציבורי, ולמעט האירוע נשוא הליך זה עברה הפלילי והמשמעתי של המערערת נקי מרבב.

מ. עוד יש ליתן את הדעת לנסיבותיה האישיות המשפחתיות והבריאותיות של המערערת (שגובו במסמכים הרפואיים). הגם שמשקלן של נסיבות אישיות בדין המשמעתי מועט (הואיל והדגש מושם על תכלית הדין המשמעתי: למנוע פגיעה בשירות הציבורי ובתדמיתו, ולהרתיע עובדים אחרים מלבצע עבירות משמעת), אין להתעלם מנסיבות אישיות ויש ליתן את הדעת גם עליהן במסגרת מכלול השיקולים (עיינו: עניין שרתוק, פסקה 13).

מ"א. בשים לב לכל המפורט לעיל, הגעתי לכלל מסקנה, לפיה יש לקבל את ערעור המערערת על גזר הדין, לבטל את אמצעי המשמעת של פיטורים ופסילת המערערת משירות המדינה (לרבות משרד החינוך) למשך שנתיים, ולתקן את גזר הדין של בית הדין כפי שאורה להלן.

לסיכום:

1. אני דוחה את הערעור על הכרעת הדין כך שהרשעת המערערת בעבירות לפי סעיפים 17(1), 17(2), 17(3) ו-17(6) של החוק – בעינה עומדת.

2. אני מקבל את הערעור על גזר הדין, ובמקום אמצעי המשמעת שקבע בית הדין, יבואו אמצעי המשמעת הבאים:

(1) נזיפה חמורה.

(2) הורדה בדרגה אחת לתקופה של שנתיים.

בהתאם להסכמת ב"כ הצדדים (עמ' 5 לפרוט'), תמציא מזכירות בית-המשפט את העתק פסק הדין אל:

1. ב"כ המערער: עוה"ד ח'אלד יאסין, עראבה.

2. ב"כ המשיבה: עו"ד שרון איל, פרקליטות מחוז חיפה (פלילי).

ניתן היום, כ"ו כ"ו טבת תשפ"ב, 30 דצמבר 2021, בהעדר הצדדים.