התובעת הגישה תביעה כנגד הנתבעים, ביחד ולחוד, בטענה של אי תשלום שכר עבודה כעצמאית בתקופה שבין 9/19 ועד 3/20. נטען שהסמכות לדון היא לבית הדין לעבודה לפי סעיף 24 לחוק בית הדין לעבודה, תשכ"ט – 1969. הנתבעים לא הכחישו את הטענה שהתובעת עבדה במעמד של עצמאית ועל כן אין כלל מחלוקת בשאלת קיום יחסי עובד מעביד והסמכות לדון נתונה לבימ"ש זה.

נטען שהנתבעת 3 מצויה בהליכי בפירוק. לא הומצאה כל אסמכתא בעניין ועל כן התביעה נגד הנתבעת 3 מתקבלת במלואה בהעדר הגנה ונוכח עמדת הנתבעים 1-2 שהחוב של הנתבעת 3.

הנתבעת 1 טענה, שהיא הייתה מועסקת כמנהלת אקדמית אחראית תוכן על ידי הנתבעת 2. מאז סוף שנת 2011 לא הייתה לה זיקה או קשר לצד הכלכלי מעבר להנחיות שקיבלה בעת שראיינה מועמדים להוראה ולפי הנחיות אלה פעלה. לטענתה, הנתבעת 3 חייבת לה מאות אלפי שקלים. בדיון

הנתבע 2 טען, שהתביעה צריכה להדחות נגדו בהעדר עילה. לטענתו, הנתבעת 3, העמותה, היא ישות משפטית לכל דבר ועניין ומהתביעה ובעיקר מהנספחים שצורפו עולה שהמכללה היא שהעסיקה את התובעת והתחייבה לשאת בתשלומים המגיעים לה. הנתבע 2 הכחיש שחתם או קיבל אחריות אישית להתחייבויות המכללה כלפי התובעת. לדבריו, העובדה שפעל מטעם המכללה אינה הופכת אותו לאחראי אישית לחובותיה ולתשלומים המגיעים לעובדים.

בדיון נטען שהנתבעים 1-2 התנדבו אצל הנתבעת 3 ללא שכר אך הדבר לא הוכח. הטענה גם אינה מתיישבת עם האמור בכתב ההגנה של הנתבעת 1 שהועסקה אצל הנתבעת 3.

מצד אחד, דברי ההתובעת שמודה שמעולם לא קיבלה חוזה חתום ולא ידעה מה היו תנאי ההעסקה מחלישים את התביעה. התובעת לא הוכיחה כי נחתם חוזה העסקה עם הנתבעים 1-2. הראיות שהוצגו מלמדות כי ההתקשרות הייתה מול הנתבעת 3. כך למשל, חשבונית מס קבלה ע"ש הנתבעת 3. זאת ועוד, התובעת מודה שהורגלה במשך השנים בהלנת שכר קבועה והשלימה עימה מתוך מסירות ותחושת אחריות עצומה, דהיינו, גם לתובעת יש אחריות מסוימת למצב שנוצר בכך שהמשיכה לעבוד ללא שכר שמשתלם במועדים שסוכמו.

נטען, כי הנתבעת 1 הייתה המנהלת בפועל. גם אם כך הדבר או שכך הוצג, אין הדבר מקים נגדה עילת תביעה אישית. התובעת מאשרת שבבדיקה בדיעבד התברר לה כי הנתבעת 1 אינה נמנית על מוסדות העמותה הפורמליים או האורגנים שלה. גם העובדה שהנתבעת 1 דאגה להעברת שכר לידי התובעת אינה מקימה עילת תביעה אישית נגדה (נספח ז' בתביעה). האמנתי לדברי התובעת כי הנתבעת 1 אמרה שהשכר ישולם במלואו אך לא הוכח כי הנתבעת 1 התחייבה לשלם אישית מכספיה ומטעם זה התביעה נגד הנתבעת 1 נדחית.

אשר לתביעה כנגד הנתבע 2, לטענת התובעת הוא היה מבחינתה מנהל החשבונות של הנתבעת 3. התובעת מודה שכאשר ביררה בדיעבד את האחריות המשפטית התברר לה שהנתבע 2 רשום כמנכ"ל של הנתבעת 3. הנתבע 2 טען, שלא הייתה לו אחריות אישית אף פעם למשכורות (ע' 3 ש' 8). ככל שהנתבע 2 חתם על הסכמים בשם הנתבעת 3 אין לו בגינם אחריות אישית.

התובעת מאשרת שההסכם שנחתם לחזרת צוות ההוראה למספר שבועות כדי לאפשר לתלמידות לסיים את לימודיהן נחתם מול הנתבעת 3. כך עולה גם מהראיות. טענת התובעת היא שהנתבע 2 נטל אחריות אישית לתשלומי השכר מתקבלת לאור כך שהנתבע 2 לא הכחיש שתפקד כמנכ"ל הנתבעת ושחתם על ההתחייבות (ע' 3 בנספח א' בכתב התביעה) והתחייב "אנחנו מכירים בחובות המכללה הללו ואחראים לתשלומם". יש לראות בהתחייבות בלשון רבים ככוללת התחייבות של הנתבעת 3 ושל הנתבעת 2 אישית. הנתבע 2 לא הציע כל הסבר אחר לפרשנות זו וישנן שתי חתימות גם של הנתבעת 3 וגם של הנתבע 2 כמנכ"ל. זאת ועוד, הנתבע 2 הודה בעירוב כספים ובכך שעשה השתדלות מריבית שכללה לקיחת הלוואות מדי פעם כדי לשלם בזמן (ע' 3 ש' 9). ספק רב אם העובדות ובכלל זה התובעת, ששימשה גם כמרכזת, היו ממשיכות לעבוד לולא התחייבות זו.

בבחינת מעבר לנדרש, הנתבעת 3 היא עמותה, שהיא אישיות משפטית עצמאית הנפרדת מאישיות חברי העמותה ועובדיה דהיינו, אין חברי העמותה חייבים בחובות העמותה רק בשל היותם חבריה. אף שאין בחוק העמותות הוראה המאפשרת להרים את מסך ההתאגדות, נקבע בפסיקה כי במקרים חריגים, בעיקר של שימוש לרעה באישיות המשפטית של העמותה, ניתן להרים את מסך ההתאגדות ולחייב את חבריה. הנתבע 2 הוא נושא משרה בעמותה. הטלת אחריות אישית על נושא משרה בעמותה אפשרית לאחר שהונחה תשתית עובדתית מספקת להוכחת עוולה שביצע נושא המשרה, ובמקרה זה לא שוכנעתי שבוצעה עוולה ועל כן אין מקום לחייב מכח הרמת מסך.

לטענת התובעת, הנתבעים 1-2 החליטו למי לשלם ולמי לא והיא ניזוקה יותר מאחרים שכן הופלתה לרעה ביחס לשאר אנשי הצוות (ע' 3 ש' 14-15). כן טענה בדיון גם נטען שרוב מוחלט של חברי הצוות האחרים קיבלו שכר עבור עבודתם (ע' 3 ש' 6). הטענות הוכחשו (ע' 3 ש' 27-28). מדובר בטענה שהתובעת לא טענה במפורש בכתב התביעה ועל כן לא ניתנה לנתבעים הזדמנות מלאה להתמודד עם טענה זו. הטענה נדחית.

ההתרשמות היא שהנתבעת 3 הייתה שרויה במצב כלכלי לא פשוט עוד לפני מגפת קורונה והדבר היה ידוע לתובעת שמודה שהשכר היה מולן במשך שנים. אין לשלול שהמצב הכלכלי של הנתבעת 3 החריף בעקבות מגפת קורונה עד כי הלימודים אצל הנתבעת 3 פסקו כמעט כליל. ההתרשמות היא שרב הנסתר על הנגלה ומנגד קורונה אינה מילת קסם. הטענות לגבי ההתנהלות הכספית של הנתבעת 3, עבודה בהתנדבות של הנתבעים 1-2 והטענות לגבי מצבה הכלכלי של העמותה לא הוכחו בבדל ראיה כך שלא ניתן לקבל את טענות הנתבעים 1-2.

אשר לכפירה בגובה החוב לאור המסמכים החתומים על ידי מנכ"ל העמותה, הנתבע 2, מתקבלת טענת התובעת לגבי גובה החוב.

התביעה מתקבלת במלואה כנגד הנתבעים 2-3.

הנתבעים 2-3 ישלמו לתובעת 33,800 ₪ וכן אגרת פתיחת תיק בסך של 338 ₪ ובגין טרדה וביטול זמן סך של 400 ₪. הסכומים ישולמו בתוך 30 יום.

בקשת רשות ערעור ניתן להגיש לכב' ביהמ"ש המחוזי בירושלםי בתוך 15 יום.

ניתן היום, כ"ח אייר תשפ"ב, 29 מאי 2022, בהעדר הצדדים.