1. תביעה זו עניינה נזקי רכוש שנגרמו בתאונת דרכים, מיום 26/1/21 בין רכב התובעת לבין רכב הנתבעים (להלן: "התאונה").

2. התובעת טוענת כי האחריות לקרות התאונה מוטלת על נהג רכב הנתבעים. התאונה ארעה בעת שנהג ברכב הניזוק נסע כדין, הנהג ברכב הפוגע (משאית) בחוסר זהירות, יצא מחניה, בנסיעה לאחור ללא מכוון, פגע ברכב הניזוק וגרם לתאונה.

מנגד, טוענים הנתבעים, כי התאונה ארעה, עת החלה משאית הנתבע 1, בנסיעה לכיוון חלון העמסה, כאשר לפתע הגיח רכב מבוטח התובעת מאחור, עקף מימין ובניגוד לכל דין את משאית הנתבע מס' 1, ותוך כדי כך פגע בארגז משאית הנתבע מס' 1 וגרם ברשלנותו הבלעדית לקרות התאונה.

3. למעשה, הצדדים אינם חלוקים לעניין עצם התאונה, אלא לעניין נסיבות התרחשותה כמו גם על מי מוטלת האחריות לקרות התאונה.

4. ביום 12/4/22, הוצגו ראיות הצדדים, העידו הנהגים המעורבים.

עתה נותר לדון ולהכריע בתובענה.

5. על יסוד מכלול החומר המונח לפניי, לאור התרשמותי הבלתי אמצעית מהעדים במהלך חקירתם בבית המשפט, תוך שאני לוקחת בחשבון את טענותיהם ההדדיות של הצדדים, האחד כנגד משנהו, הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להתקבל חלקית, באופן שנהג רכב הנתבעים יישא באחריות לקרות התאונה בשיעור של 70% ונהגת רכב התובעת, תישא באחריות לקרות התאונה בשיעור של 30%, מהנימוקים המובאים להלן:

5.1. התובעת העידה כי נסעה בנסיעה איטית, בכביש שאין בו אפשרות לנסיעה מהירה, בערך מטר לפני ההשתלבות על מנת להגיע לכיוון תחנת הדלק, משאית שעמדה בצידה הימני, נסעה לאחור, ללא מכוון ופגעה בה בצידו הימני קדמי של הרכב. עוד העידה כי לקראת הצומת, שמעה רעש, עצרה והסתכלה לשני הכיוונים, בזמן הנסיעה עמדה בעצירה מוחלטת.

בחקירתה הנגדית, השיבה כי שמעה צפצוף של משאית שפגעה בה מיד (עמ' 2 שורה 3) ובהמשך העידה כי שמעה כשפגעה בה וקודם לכן הבחינה במשאית כשהיא עומדת בחניה.

5.2. הנתבע העיד כי נסע בנסיעה לאחור לתוך רמפה, כדי לפרוק סחורה, הוא הסתכל לשני הכיוונים, במראות כמו גם במצלמת רוורס, הכביש היה פנוי, עת החל בנסיעה לאחור, נכנסה בו נהגת רכב התובעת. הוא ראה אותה במראה מצד ימין. לטענתו, מאחר שיש לו מצלמת רוורס הוא לא צריך מכוון.

בחקירתו הנגדית, טען כי היה מישהו על הרמפה שתמיד מסתכל ובודק, אך נהגת רכב התובעת הגיעה במהירות. עוד אישר כי הוא רואה הכל ורכב שמגיח במהירות לא יכול לעצור. עוד טען כי מניח שנהגת רכב התובעת הגיחה במהירות, שאם לא כן, היה מבחין בה.

5.3 לא מצאתי לקבל את טענת נהג הנתבעים כי יצא בנסיעה איטית אחורה לכיוון הרמפה וכי ראה את הכל, שכן בפועל, לא הבחין בנהגת התובעת. עוד טען אמנם כי לא נזקק למכוון בהינתן קיומה של מצלמה ברכב, ואולם היה אדם נוסף על הרמפה, אשר ראה הכל ולא ניתן היה לזהות את רכבה של התובעת. אותו אדם לא הובא לעדות.

"[...] אי הבאתו של עד רלוונטי מעוררת, מדרך הטבע, את החשד כי יש דברים בגו, וכי בעל הדין, שנמנע מהבאתו, חושש מעדותו וחשיפתו לחקירה שכנגד" (ע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ, נ' מתיתיהו).

5.4. סבורני כי היה על נהג רכב הנתבעים לנקוט משנה זהירות בעת הסעת רכב לאחור ולהשתמש בשירותי מכוון, בייחוד מקום בו יכול היה לעשות כן.

5.5. נהג רכב הנתבעים הפר את הוראת תקנה 45 לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961 (להלן: "תקנות התעבורה") הקובעת:

"[...] נוהג רכב לא יסיעו אחורנית אלא אם יש צורך בכך, ובמידת הצורך, ולאחר שנקט באמצעים הדרושים בנסיבות הקיימות כדי למנוע –

(1) סיכון או פגיעה;

(2) הטרדה או הפרעה."

דהיינו, על המסיע את רכבו לאחור ישנה חובת זהירות מוגברת מאחר שאין זו דרך נסיעה רגילה, להבדיל מנסיעה ישרה.

5.6. שוכנעתי כי רכב הנתבעים הוסע אחורנית על מנת לצאת מהחניה מבלי שנהג רכב הנתבעים בדק אם הכביש פנוי, כאשר ברור כי זכות הקדימה בנסיעה בכביש היא לרכב הנוסע בכביש, להבדיל מרכב המבקש לצאת מחניה ולהשתלב בו, או כפי ענייננו, רכב המבקש להגיע לכיוון הרמפה לצורך פריקה ו/או העמסה של סחורה.

5.7. משכך, עיקר האחריות לקרות התאונה חל על נהג רכב הנתבעים.

5.7. עם זאת, איני פוטרת את נהגת רכב התובעת מהאחריות לקרות התאונה. סבורני כי נהגת רכב התובעת לא הייתה ערה למתרחש מולה בעת נסיעתה, לא הבחינה בזמן ברכב הנתבעים אשר היה בנסיעה לאחור ותשובותיה באשר לשאלה מתי הבחינה ברכב הנתבעים בנסיעה לאחור לא היו חד משמעיות.

5.8. יתירה מזאת, יכול שיש ממש בטענה כי נהגת התובעת הסיעה את רכבה במהירות שאינה תואמת את תנאי הדרך ועל כן לא הספיקה לבלום ולמנוע את התאונה.

5.9. מכאן, אחריותה החלקית של נהגת רכב התובעת לקרות תאונה.

אשר על כן, התביעה מתקבלת חלקית, כפי האמור בחלוקה דלעיל.

6. אין מחלוקת באשר לנזק.

7. אשר על כן, לסילוק סופי ומוחלט של כל תביעות התובעת נגד הנתבעים, ישלמו הנתבעים לתובעת את הסכומים הבאים: סך 13,964 ₪ נושא הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד התשלום בפועל, בתוספת אגרת בית משפט כפי ששולמה וכפי שתשולם, שכר העדה בסך 600 ₪ ושכ"ט עו"ד 2,451 ₪.

הסכומים האמורים לעיל ישולמו בתוך 30 יום מיום המצאת פסק הדין לידי הנתבעות, שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום מתן פסק הדין ועד ליום התשלום בפועל.

8. זכות ערעור כחוק.

9. המזכירות תשלח פסק דין זה לצדדים.

ניתן היום, כ"ג ניסן תשפ"ב, 24 אפריל 2022, בהעדר הצדדים.