1. לפניי בקשה לביטול צו עיקול שהוטל על נכסי המשיבים בהחלטה מיום 7.11.21. כרקע לדברים אציין, כי עסקינן בצדדים שהמערכה המתנהלת ביניהם "עקובה מדם" ולא בכדי אני משתמשת במילים קשות אלה כדי לתאר את המחלוקת שביניהם, שכבר מצאה דרכה במספר אינסטנציות (בית המשפט העליון, בית המשפט המחוזי וההוצאה לפועל) כך שההליך המתנהל בגדרו של בית משפט זה מהווה את דריסת רגלה של המחלוקת שבין הצדדים, בערכאה הרביעית במספר.
2. בדיון שהתנהל בפניי היום בו נדונה בקשת ביטול צו העיקול ולמעשה קויים הליך "דה נובו" בבקשת העיקול כשלעצמה. הקדשתי משאבים כדי לייצר לצדדים צוהר לפתרון כולל של המחלוקת באמצעות אפיק של הידברות במסגרת הליך של גישור או בוררות, שהוא הנכון ביותר בנסיבות העניין.
3. אולם לדאבון הלב, האמוציות של הצדדים שלא נמענו מלהתנסח האחד כלפי השני באופן בוטה בקריאות רמות, הן לדידי מהוות את אבן הנגף לפתרון המחלוקת, ולכן אין מנוס מלתן ביטוי תמציתי למה שאירע ביניהם תוך מתן החלטה מפורשת לגבי דברים שלא השכילו לפתור בדרכי שלום, וחרף המלצתי, בה לא נמנעתי מלומר לצדדים בגילוי לב את עמדתי בכלל לגבי המחלוקת, ובפרט באשר לסעד הזמני.
4. ראשיתה של המערכה נטועה בהתקשרות חוזית שבין הצדדים בשנת 1994 בהסכם מכר מקרקעין, שלא נשא פרי ובזיקה לכך נחתם בין הצדדים הסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין ביום 27.4.17 (במסגרת ע"א 8627/16) בו התחייבה המבקשת להשיב למשיבים סך של 3,580,000 ₪ בצירוף שכ"ט נאמן בסך של 400,00 ₪ (להלן : "ההסכם").
5. בהסכם נקבע מתווה לתשלום סכום הפסק אלא שלא ניתן היה לקיימו נוכח שגגה ברישום שעבודים על זכויות המבקשת במקרקעין לטובת המשיבים, שנועד לצורך הבטחת התשלום והיה חלק מההסכם.
6. נוכח אי קיום הפסק ביום 29.10.20 נקטו המשיבים כנגד המבקשת בהליכי הוצל"פ ובמסגרת הליך זה הגיעו הצדדים להסדר פשרה שקיבל תוקף של החלטה ביום 15.6.21 ובו שילמה המבקשת למשיבים סך של 3,166,666 ₪ והפקידה בידיהם ערבות בנקאית אוטונומית בגובה יתרת החוב בתיק ההוצל"פ (פיצוי מוסכם ריבית ושכ"ט עו"ד) בסך של 1,798,962 ₪ (להלן: "הערבות") לתקופה של 90 ימים.
7. בתובענה שבבסיס הבקשה לסעד הזמני עותרת המבקשת לחייב את המשיבים בסכום של 2,198,962 ₪ שמורכב מהשבת כספי הערבות וכן פיצוי מוסכם בסך של 400,000 ₪ הנובע מהפרת ההסכם, כך שלפנינו תובענה שהינה למעשה שענטז בין שני הסכמי פשרה.

1. לצורך ייעול הדיון ובהמלצתי הגיעו הצדדים להסכמה לפיה לצורך הדיון בסעד הזמני, נקודת המוצא הינה, כי ישנה תשתית עובדתית מספקת המבססת ראיות מספקות לכאורה בדבר קיומה של עילת תביעה. ולכן הדיון התמקד בעיקרו של דבר ברכיב " ההכבדה" ובכלל זה מאזן הנוחות תוך התייחסות גם לתום ליבם של הצדדים.
2. יודגש, כי באספקלריית בחינת הסעד הזמני לא חלו תמורות רבות עם כניסתן לתוקף של תקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט -2018 (להלן: "התקנות החדשות"). הסמנטיקה בנוגע לרכיב ההכבדה נוסח בתקנות החדשות כך: "כי קיים חשש סביר שאי-מתן הצו יכביד באופן ממשי על ביצוע פסק הדין" (הדגשה שלי ח.מ) לעומת דרישה מצמצמת יותר בתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984 (להלן: "התקנות הישנות") בהן ננקטה רק לשון "יכביד".
3. מסתמן, כי השינוי בנוסח מחמיר במידה מסוימת עם מבקש צו העיקול ואם עד כה רווחה גישה לפיה דרישת ההכבדה "נמוכה" הרי שכיום אנו בעידן בו הציפייה שרכיב זה מקבל מימד של ממש ודומיננטי יותר במערך השיקולים במתן הסעד הזמני.
4. כב' השופטת ע' ארבל הדגישה ברע"א 10076/07 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' ICC Industries Lnc (ניתן ביום 28.11.07), כי רכיב זה נבחן על רקע מכלול נתונים וביטאה את הגישה שתאמה את העידן הקודם בעטיה ניתן היה גם להסתפק בהכבדה נמוכה לצורך מתן צו עיקול, וכך קבעה:

"יסוד זה נבחן על רקע נסיבותיו הפרטניות של כל מקרה תוך התחשבות, בין היתר, בסכום התביעה, ביכולתו הכלכלית של הנתבע ובחשש, אם אכן קיים כזה, מפני הברחת נכסים מצידו (ראו למשל: גורן, בעמ' 522-520; ר"ע 246/85 ארד חברה לביטוח נ' מ.ב.י בע"מ, פ"ד מא(1) 586, 587 (1985); רע"א 8420/96 מרגליות נ' משכן בנק הפועלים למשכנתאות, פ"ד נא(3) 789, 800 (1997); רע"א 7513/06 גב ארי פיתוח והשקעות בע"מ נ' גייר (טרם פורסמה, 29.1.07) (להלן: עניין גב ארי)). יצויין, כי תוחלת ההכבדה שיש להוכיחה בגדרי העיקול הזמני, היא "הנמוכה ביותר לעומת תוחלת ההכבדה של הסעדים הזמניים האחרים" (דודי שוורץ סדר דין אזרחי, חידושים תהליכים ומגמות 431-429 (תשס"ז), וראו גם עניין גב ארי)".

1. כאמור ומאחר ומושכלות היסוד לגבי הסעד הזמני נותרו כשהיו עובר לכניסתן לתוקף של התקנות החדשות הקביעות בפרשת בנק דיסקונט לעיל, יפים גם לענייננו, למעט "תוחלת ההכבדה" שכעת עלתה מדרגה ונאמדת ברמת ההכבדה הממשית ולא כהגדרתה כ"נמוכה".
2. ומן הכלל אל הפרט במקרה דנן אין ספק,כי סכום התביעה גבוה ובהתאם למערך השיקולים שמצינו בפסיקה נקבע לא פעם, כי גובה סכום התביעה כשלעצמו מבסס את ההכבדה, ראו רע"א 903/06 דלק- חברת הדקל הישראלית נ' אטיאס (19.3.06). אולם סבורני, כי בעת החדשה ונוכח נוסח השינוי בלשון התקנות סכום התביעה הגבוה "יורד מגדולתו" במערך השיקולים ואין מקום עוד לביסוס ההכבדה רק על נתון זה נוכח דרישת ההכבדה הממשית.
3. אשר ליכולתם הכלכלית של המשיבים, בהתאם לראיות שהובאו לפניי ונחשפו רק במסגרת תשובת המשיבים מיום 3.1.22 ,נגלתה תמונת מצב שונה לחלוטין מהתשתית שהוצגה במעמד צד אחד במסגרת הבקשה למתן הסעד הזמני, באופן שהטה את הכף בבירור לטובת המשיבים.
4. בבקשת הסעד הזמני נטען, כי "איתנותם הפיננסית של המשיבים מוטלת בספק בלשון המעטה" תוך הסתמכות על תצהיר חוקר (נספח 8 לבקשה) ממנו עלה, כי שלושת המשיבים נעדרי נכסים ובעיקר לדידה של המבקשת, ההכבדה העיקרית טמונה במשיב 3 שאינו תושב ישראל "וללא כל זיקה לישראל" ולפיכך יהיה קושי רב במימוש פסק הדין. לגבי האחרון עוד נטען כי בהינתן פסק דין נגדו תאלץ המבקשת לנקוט בהליכים יקרים כדי לאתרו ולאכוף פסק דין כספי כנגדו בארה"ב ולכן ההכבדה בעניינו "כפולה ומכופלת".
5. והנה, לאחר שהוגשה הבקשה לביטול צו העיקול התבהרה הראות וערפל ההכבדה נמוג באבחת התיעוד שהוגש וטענת העדר איתנותם הפיננסית של המשיבים נותרה בחיוורונה שכן מהתיעוד עלה, כי המשיב 3 התושב הזר, שנטען לגביו העדר כל זיקה לארץ, הינו בעלים של שתי דירות בישראל , האחת במגדלי האופרה בת"א והאחרת ברמת גן, נכסים נטולי כל משכנתא או הערה אחרת היכולה לגרוע מקיומם. מעבר לכך התקבלה תשובת בנק לאומי "המחזיק" בחשבונו, כתוצר של הצו נשוא הבקשה, עוקל בחשבון העו"ש של המשיב 3 סכום של 2,198,962 ₪. יובהר כי המשיב 3 הגיש תצהיר המבסס את הנתונים הללו וחרף העובדה שלא נחתם כדין הרי שהפרוצדורה נסוגה במקרה דנן על ידי התיעוד ונסחי הטאבו הקיימים.
6. עוד בהקשר זה אציין, כי ניסיון המבקשת לשוות למשיב 3 נופך של אדם המתחמק מחיוביו באופן שיש לחשוש לגביו ביום הפקודה- מימוש פסק הדין, לא שכנעני ובמועד הדיון משיב זה ש"נכח" בהיוועדות חזותית מסר את פרטי כתובתו בארה"ב ללא כל קושי וכך נסתרה טענת ההכבדה לגביו.
7. להבדיל, בעניינה של המשיבה 2 הצהרת חוקר המבקשת הייתה מבוססת. שכן לגביה אכן לא הוכח כי הינה בעלת נכסים למעט סכום שנתפס מכוח הצו בחשבון הבנק שלה בסך של 574,023 ₪,שהינו בגדר כספים שהועברו לידיה מכוחו של ההסכם. במישור זה אביע תמיהתי על טיעון המשיבים בו נקשר בנה של המשיבה כבעל זכויות בנכס מקרקעין שעה שהוא כלל לא קשור למחלוקת.
8. בעניינו של המשיב 1 , שוב נסוגו טענות המבקשת מפני טענות המשיבים, שכן חרף הטיעון שהוא נעדר כל נכסים הוגש לעיוני אישור שהוא בעלים של מחצית מזכויות בית צמוד קרקע הנמצא ביהוד- מונסון. תצהיר המשיב 1 וחוזה חכירה מהוון מרשות מקרקעי ישראל (מש/1) שהוגש לעיוני מבססים את הבעלות הזו חרף אי הגשה אישור זכויות מהמנהל, טענה בה אחזה המבקשת. להשלמת התמונה אוסיף, כי בהתאם לתשובת הבנק המחזיק אצלו מתנהל חשבון העו"ש של המשיב 1 עוקל בחשבון סך של 913,900 ₪.
9. על יסוד הנתונים הללו ובהתחשב בעובדה, כי נכסי המקרקעין מצויים בבעלות המשיבים 1 ו- 3 לאורך השנים הרבות בהן מתפתלים הצדדים בשצף מי המחלוקת הסוערים, לא נחה דעתי , כי קיימת אחיזה לטיעון המבקשת באשר להברחת הנכסים הצפויה מצד משיבים אלה באופן שיעמידה אל מול שוקת שבורה ביום מתן פסק הדין כנגדם, או יכשיל את ביצועו (שיקול שנדון ב- רע"א 8420/96 מרגליות נ' משכן בנק הפועלים למשכנתאות, פ"ד נא(3) 789).
10. אומנם במערך הכולל אין ספק, כי לו היה מדובר במשיבה 2 בלבד החשש להעדר יכולת ביצוע של פסק הדין היה אכן קיים באופן ממשי כנדרש בלשון התקנות החדשות, אולם מאחר והיא ניצבת במערך יחד עם יתר המשיבים האיתנים, הרי שחשש הזה נמוג.
11. טרם אעבור לבחינת יתר הרכיבים אקדיש עוד מספר מילים להכבדה הנטענת כנגד תושב זר. המבקשת טענה, כי מימוש זכייתה בפסק הדין כלפי המשיב 3 בחוץ לארץ כשלעצמו יהווה הכבדה כפולה ומכופלת אולם הפסיקה לא התייחסה לתושב חוץ במישור הסעד הזמני באופן זה.
12. בר"עא 6614/06 כפרית תעשיות (1993) בע"מ נ' ICC INDUSTRIES INC (ניתן ביום 4.1.07) כב' השופט א' רובינשטיין השיב בשלילה לשאלה האם מצב המחייב תובע לממש זכייתו בחו"ל מהווה הכבדה המצדיקה הטלת עיקול זמני על נכסי הנתבעת בישראל. בנוסף נקבע, כי לתובע אין ציפייה מוגנת כי הצד שכנגד יחזיק נכסים מהם ניתן יהיה להיפרע דווקא במדינת ישראל מה גם שההכבדה נבחנת על פי המהות, ובהתאם ליכולתו של זוכה פוטנציאלי לממש את זכייתו. לצד אלה נקבע כך:

"יתר על כן, המדובר – תמיד – בשאלה תלוית נסיבות, שדומני שאין להכריע בה באופן גורף. לרשותה של הערכאה הדיונית עומד 'ארגז כלים' מגוון, המאפשר התאמה מידתית של סעדים ספציפיים למקרה נתון (ראו לדוגמה רע"א 1544/98 מסעוד נ' גבאי (לא פורסם) (הנשיא ברק)). אין מקום לקבוע זכות גורפת לעיקול זמני שעה שבחלק מן המקרים ניתן להשתמש באמצעים פוגעניים פחות – דוגמת הפקדת ערבות או התחייבות בבית המשפט – בישראל או בחו"ל. הנה, במקרה שלפנינו נקט בית המשפט בצעד ביניים –חתימה על כתב ההתחייבות – שנועד לפשט את ביצועו של פסק הדין. הדבר מעיד על אפשרות להתויתם של פתרונות שונים – מידתיים יותר. דומה, בפרט בעידן החוקתי, כי מידתיות היא מילת המפתח (לעניין זה ראו רע"א 3579/01 ורסצ'ה 83 בע"מ נ' Gianni Versace S.p.A (לא פורסם) (השופטת דורנר); רע"א 4360/01 סימבר מסחר והובלות נ' חברת רנדה מט (לא פורסם) (השופטת דורנר); רע"א 9911/01 טלפז תדלוק והשקעות נ' פז חברת נפט, פ"ד נו(6) 550)".

1. תוך שימת דגש על הפן החוקתי- זכותו הקניינית של המשיב שעומד מנגד לאינטרס של מבקש הסעד זמני, קבע כב' השופט רובינשטיין כי יש להימנע מקביעות קטגוריות בהקשר זה והשקלול צריך להיעשות כך:

"בשים לב למכלול הנתונים: כל מקרה לנסיבותיו, כל מקרה לגופו. אוסיף על דרך ההיקש, כי נטיית בתי המשפט היא "להמעיט בהיענות בטענת פורום לא נאות בעולם גלובלי, שבו נתיבי התחבורה משתפרים ואמצעי הטלקומוניקציה משתכללים – חציית גבולות פיסית או תקשורתית היא חזון "נפרץ" ... (רע"א 4501/05Deluxe Laboratories נ' דה לקס הוליווד ישראל (טרם פורסם); בדומה, ושוב גם משיקולי הדדיות יש מקום ליתן משקל לכך שהמדובר בענייננו במדינה (ארה"ב) ששלטון החוק בה הוא ביסודו חזון ומציאות כאחד".

1. אמנם בפרשת כפרית התוצאה שהניחה את הדעת וביטלה את רכיב ההכבדה הייתה כתב התחייבות עליו חתמה המשיבה- החברה הזרה לפיו תשלם למבקשת כל סכום שתחויב בו מבלי שהמבקשת ד'שם תידרש להליכי אכיפה מחוץ לישראל. אולם להבדיל מענייננו בפרשת כפרית דובר בחברה זרה שנכסיה היחידים היו מניות בחברה ישראלית, איתנות פיננסית פחותה באופן משמעותי מאיתנותם של המשיבים שלפניי. יתירה מכך המשיבים שלפניי היו מוכנים לחתום באותו פורמט אלא שהמבקשת לא הסתפקה בכך חרף העובדה שזה היה פיתרון מוצע לפנים משורת הדין וללא זכאות שבדין.
2. אכן, הדעת נותנת, כי מימוש פסק דין בארץ זרה כרוך במשאבים ועלויות יתירות אולם כאשר על הכף מונחים שיקולים פרוצדוראלי שאינם נוגעים ליכולת לממש את פסק הדין וכאשר אל מולם ניצב העדר הפגיעה בזכותם הקניינית של המשיבים הרי שמאזן הנוחות נוטה בבירור לטובת המשיבים, שהפגיעה בזכותם החוקתית גוברת על הוצאות שיגרמו למבקשת בצורך במימוש פסק הדין מחוץ לגבולות ישראל ובפסיקה נקבע כי יש ליתן לזכות זו של הנתבע מעמד עדיף. ראו בש"א 4459/94 סלמונוב נ' שרבני ,פ"ד מט(3) 479.
3. אחרון וכדי שהכתוב לא ייחסר אבחן גם את תום לבם של בעלי הדין, הן בקשר לגוף העניין והן בקשר להגשת התביעה ובקשת הסעד הזמני בהתאם לתקנה 95(ד)(3) לתקנות החדשות. סבורני, כי בהקשר זה שני הצדדים לוקים בחסר ובקביעתי זו איני יכולה שלא להתייחס למערכה הכוללת שהם מנהלים במכלול ערכאות המשפט, בהן כל צד מנסה לקנות יתרון משפטי על פני אחר, כל אחד בתורו ולדחוק את האחר לפינה עד שזועק לעזרה.
4. לכך מצטרפת העובדה שמהות התסבוכת שבין הצדדים נוגעת לכרוניקה של אי קיום הסכמים עליהם הם שבים וחותמים, כל אחד מסיבותיו, עד כי נדמה כי כל תוחלתם הינה להמשיך ולהסתבך זה בעבותותיו של זה לעולמי עד. כל זאת מבלי להתעלם מהעובדה שהבקשה למתן הסעד הזמני הייתה "חסרה" בלשון המעטה בזיקה לטענות חסרות שחר בדבר העדר איתנות פיננסית.
5. לאור כל המקובץ לעיל מסקנתי הינה שבהעדר קיומו של יסוד ההכבדה , בשים לב למאזן הנוחות שנוטה לטובת המשיבים ונוכח העדר תום הלב החולש על הכל הרי שחרף קיומה על עילת תביעה ברמה הלכאורית, יש מקום להורות על ביטול צווי העיקול שהוטלו במסגרת ההחלטה מיום 7.11.21.
6. המבקשת תישא בהוצאות המשיבים בסך של 8,500 ₪ שישולמו בתוך 30 ימים מהיום.
7. טרם חתימה ונוכח האובדן הלאומי עם לכתו של המשורר והסופר יורם טהרלב ז"ל אין לי אלא לקוות, כי הצדדים ישכילו להביא את המחלוקת רבת השנים לכדי סיום באווירת השיר "הייה לי חבר הייה לי אח".

ניתנה היום, ה' שבט תשפ"ב, 07 ינואר 2022, בהעדר הצדדים.