בפני תביעת התובע כנגד הנתבעת לתשלום סך של 33,000 ₪, וזאת בגין ביצוע עבודות שיפוצים שביצע בביתה. לטענתו, סך של 25,000 ₪ להם הוא זכאי על פי הסכם חתום בין הצדדים וסך נוסף של 8,000 ₪ בגין תוספות שהתבקשו על ידי הנתבעת בעל פה.

בכתב הגנתה ובעדותה בפניי טענה הנתבעת, כי התובע זכאי לתשלום בסך 25,000 ₪ רק לאחר שישלים את העבודות אותן התחייב לבצע, לרבות תיקון הליקויים והפגמים. לטענתה, מאחר והתובע לא עשה כן הוא איננו זכאי ליתרת התשלום בסך 25,000 ₪. עוד טענה, כי נוכח איחוריו הרבים של התובע והליקויים שנמצאו בעבודתו, שעלות תיקונם גבוהה מהיתרה לתשלום, אין היא חבה בתשלום כלשהו. הנתבעת הכחישה קיומו של חוב נוסף בסך 8,000 ₪.

הנתבעת הגישה כתב תביעה שכנגד במסגרתו טענה, כי התובע איחר בביצוע עבודות השיפוץ. בגין האיחור עתרה התובעת שכנגד לתשלום בסך 4,890 ₪. עוד טענה, כי העבודות בוצעו באופן לקוי. עלויות תיקון הליקויים שנוצרו עקב עבודות השיפוץ עומדים, לטענת התובעת שכנגד, על סך 26,910 ₪, וזאת בהתאם לחוות דעת מהנדס שהוגשה על ידה. התובעת שכנגד עתרה לתשלום בסך 2,800 ₪ אותו נאלצה לשלם למהנדס מטעמה לצורך הכנת חוות הדעת.

הנתבע שכנגד לא חלק על קיומם של ליקויים אותם יש לתקן, ואף הביע הסכמתו לתקן הליקויים, אך חלק על מסקנות המומחה בחוות הדעת (שלא נכח בדיון מטעם הנתבעת והתובעת שכנגד) ועל עלות תיקון הליקויים כפי שמופיע בחוות הדעת. לטענתו, הסכים לתקן את הליקויים שבדירת הנתבעת והתובעת שכנגד אולם היא סירבה להכניסו לביתה.

הנתבע שכנגד טען, כי העיכוב בהשלמת העבודות אינו קשור בו כי אם בגורמי מקצוע נוספים שנטלו חלק בעבודות השיפוץ עמם היה צורך לעבוד בתיאום. לתמיכה בטענתו צירף התובע לתביעתו התכתבויות בזמן אמת בינו ובין הנתבעת.

דיון והכרעה:

תביעת התובע:

בהסכם שנחתם בין הצדדים ביום 8.7.21 (צורף כנספח לכתב התביעה) הוסכם, כי בסיום העבודה ייערך פרוטוקול מסירה ובו פירוט הליקויים והתיקונים הדרושים, והתובע יתקנם תוך יומיים. היתרה לתשלום במועד חתימת ההסכם עמדה על 70,825 ₪. הוסכם, כי הנתבעת תשלם לתובע סך של 55,000 ₪ עם השלמת העבודות ותיקון הליקויים. בפועל, הנתבעת שילמה לתובע סך של 45,000 ₪ (במקום 55,000 ₪). עוד נקבע בהסכם, כי היתרה בסך 15,825 תשולם חודש לאחר ביצוע העבודה. כאמור לעיל, הנתבעת שילמה לתובע סך של 45,000 ₪ בלבד. בכך, ניתן לראות בה כמי שהסכימה שהתובע השלים את ביצוע העבודות, אף אם לא שילמה את הסכום המלא של 55,000 ₪, אלא את מרביתו. בהתנהגותה בזמן אמת, וגם בעדותה בפני, לא חלקה הנתבעת על קיומה של יתרת חוב בסך 25,000 ₪ (לאחר ששילמה לתובע סך של 45,000 ₪).

התובעת אינה יכולה לאחוז במקל משני קצותיו, לטעון מחד כי התובע לא השלים את תיקוני הליקויים, ועל כן הוא איננו זכאי לתשלום על פי ההסכם, ומאידך לסרב לאפשר לו להשלים את תיקון הליקויים הנטענים על ידה. ההסכם ברור, והוא איננו מקנה לנתבעת פיצוי כספי בגין ליקויים ופגמים בעבודת התובע, אלא במקרה שהתובע סירב לתקנם. אין זה המצב. שוכנעתי, כי התובע הסכים לתקן את הליקויים והפגמים והייתה זו הנתבעת שסירבה לכך. התובע טען זאת בכתב התביעה, בכתב ההגנה שכנגד ואף העיד על כך במעמד הדיון. נכונותו לתקן את הליקויים אף עולה מהתכתבות בזמן אמת בין הצדדים. הנתבעת סירבה לכך הן בכתבי הטענות שהוגשו מטעמה, הן בתכתובות בין הצדדים ואף בעדותה בפניי.

הצדדים אינם חלוקים, כי הנתבעת שילמה לתובע סך של 45,000 ₪ מתוך יתרת החובה של 70,825 ₪. לכאורה, על פי ההסכם יתרת החוב לתשלום הינה 25,825 ₪ אולם מאחר והתובע עתר לתשלום סכום של 25,000 ₪ בלבד מכוח ההסכם, אתייחס לסכום זה כיתרה לתשלום על פי ההסכם שבין הצדדים מיום 8.7.21.

לפיכך, התובע הוכיח כי יתרת התשלום בגין עבודות השיפוץ בהתאם להסכם שנחתם ביום 8.7.21 עומדת על 25,000 ₪.

התובע לא עמד בנטל להוכחת חוב נוסף בסך 8,000 ₪ בגין ביצוע עבודות נוספות שהתבקשו, לטענתו, בעל פה על ידי הנתבעת. התובע לא הציג ראיה כלשהי בעניין זה. מצופה מהתובע, קבלן במקצועו, לוודא כי כל תוספת הכרוכה בתשלום תתועד בכתב תוך ציון התוספת ועלות ביצועה. יתר על כן, בהסכם הנוסף שנחתם בין הצדדים ביום 8.7.21 הגיעו הצדדים להסכמה ולפיה יתרת התשלום הסופית עומדת על 70,825 ₪. בנסיבות אלה, כל תוספת תשלום בגין ביצוע עבודות נוספות שאינן חלק מההסכם צריכה הייתה להיעשות בכתב, או שתבוא עליה ראיה מזמן אמת. אין כל אזכור בראיות שצירף התובע להוכחת קיומו של חוב נוסף בסך 8,000 ₪. בהיעדר ראיה כלשהי בעניין זה, דין רכיב זה שבתביעתו להידחות.

תביעת התובעת שכנגד:

התובעת שכנגד טענה, כי עבודות השיפוץ החלו ב – 20.4.21 והסתיימו בחודש אוגוסט 2021 ומדובר בעיכוב משמעותי וגדול אשר הסב לה נזקים. לא מצאתי כי יש להטיל אחריות מלאה לעיכוב הנטען על הנתבע שכנגד. בעניין זה ראוי לחלק את תקופת השיפוץ לשניים: מיום 20.4.21 ועד ליום 8.7.21 ומ - 8.7.21 ועד ליום 20.8.21, שכן ביום 8.7.21 חתמו הצדדים על הסכם חדש להשלמת עבודות השיפוץ תוך 21 ימי עבודה שייספרו מיום 12.7.21, קרי – עד ליום 9.8.21.

הצדדים לא הגישו לבית המשפט הסכם, ממנו ניתן להבין מה היה משך הזמן עליו הוסכם לביצוע השיפוץ שהחל בחודש אפריל 2021, כך שהטענה לעיכוב אינה מבוססת על ההסכם שבין הצדדים. התובעת שכנגד טענה, כי הנתבע שכנגד התחייב לסיים העבודות בתוך חודש (מיום 20.4.21) והתחייבותו ניתנה בעל פה. לא מצאתי לכך תיעוד כלשהו מזמן אמת. הנתבע שכנגד הכחיש טענה זו. עיון בתכתובות הוואטסאפ שבין התובעת שכנגד לנתבע שכנגד אשר צורפו לכתב התביעה מלמד, כי לא מעט עיכובים (עד לחתימת ההסכם מיום 8.7.21) כלל לא היו קשורים בנתבע שכנגד אלא בגורמים אחרים מטעם התובעת שכנגד. בנסיבות אלה, לא מצאתי כי מאז החלו העבודות באפריל 2021 ועד לחתימת ההסכם ב – 8.7.21 נגרמו עיכובים מהותיים בביצוע עבודות השיפוץ הקשורים בנתבע שכנגד.

מההסכם שנחתם ביום 8.7.21 עולה, כי הצדדים לא הסכימו על פיצוי בגין איחור בהשלמת העבודות, ומכל מקום, לא נראה כי איחור של כמה ימים בהשלמת ביצוע העבודות מצדיק שלילת תשלום היתרה שנותרה בסך 25,000 ₪. בעניין זה מצאתי להדגיש, כי התובעת שכנגד שילמה לנתבע שכנגד סכום של 45,000 ₪, וזאת חרף האיחור הנטען. יחד עם זאת, שוכנעתי כי העיכוב בהשלמת העבודות לאחר החתימה על ההסכם מיום 8.7.21 מצדיק פיצוי, אם כי לא בסכום לו עתרה התובעת שכנגד בתביעתה. בעניין זה מצאתי לחייב את הנתבע שכנגד לשלם לתובעת שכנגד סך של 1,500 ₪ (התובעת עתרה לתשלום של 4,890 ₪ בגין האיחור הנטען).

עוד טענה התובעת שכנגד כי נתגלו ליקויים בעבודות השיפוץ שעלות תיקונם עומדת על 26,910 ₪ כעולה מחוות הדעת שהוגשה על ידה, ועל כן יש לחייב את הנתבע שכנגד בסכום זה.

טענה זו אין בידי לקבל. אסביר.

ההסכם שבין הצדדים מיום 8.7.21 קובע במפורש, כי האחריות לתיקון ליקויים, פגמים ואי התאמות חלה על הנתבע שכנגד ועליו לתקן ליקויים אלה בתוך זמן סביר, שאחרת חלה עליו חובה לפצות את התובעת שכנגד בעלות התיקון. עיון בתכתובות שבין הצדדים מזמן אמת כפי שצורף על ידי הנתבע שכנגד לתביעתו מעלה, כי הנתבע שכנגד הציע לתובעת שכנגד לתקן את הדרוש תיקון, אולם היא סירבה. אף בעדותה בפני סירבה התובעת שכנגד לאפשר לנתבע שכנגד לתקן את הליקויים הנטענים על ידה. בנסיבות אלה, התובעת שכנגד איננה יכולה לעתור לפיצוי כספי בגין קיומם של ליקויים, פגמים ואי התאמות, שכן היא זו שלא אפשרה לנתבע שכנגד לתקנם כפי שקובע ההסכם ביניהם. בנסיבות אלה, לא ניתן לחייב את הנתבע בתשלום פיצוי לתובעת שכנגד בגין קיומם של ליקויים, פגמים ואי התאמות, מאחר וחובת הפיצוי על פי ההסכם קמה רק כאשר הנתבע שכנגד לא פעל לתיקון הליקויים תוך זמן סביר מאז שנדרש לכך. לפיכך, רכיב זה בתביעת התובעת שכנגד נדחה.

יחד עם זאת, שוכנעתי כי על הנתבע שכנגד לשלם לתובעת שכנגד סך של 2,800 ₪ אותם שילמה למומחה מטעמה על מנת שיערוך דו"ח ליקויים. כמו כן, הנתבע שכנגד יישא בהוצאות התובעת שכנגד אותם הוציאה לרכישת חומרים ואביזרים בסכום של 310 ₪ כעולה מנספח ה' לכתב התביעה שכנגד (הסכום המדויק הוא 309.6 ועוגל כלפי מעלה).

סוף דבר:

תביעת התובע מתקבלת באופן חלקי כך שהנתבעת חבה בתשלום בסך 25,000 ₪.

תביעת התובעת שכנגד מתקבלת באופן חלקי כך שהנתבע שכנגד ישלם לתובעת שכנגד סך של 4,610 ₪ על פי הפירוט הבא:

1,500 ₪ בגין האיחור, 2,800 ₪ בגין התשלום למומחה ו – 310 ₪ בגין רכישת מוצרים על ידי התובעת שכנגד.

לפיכך, הנתבעת תשלם לתובע סך של 20,390 ₪.

שקלתי האם לחייב את הנתבע שכנגד בתיקון הליקויים בדירת התובעת שכנגד, וזאת על אף שסעד זה לא נתבקש בכתב התביעה, ואף לא במהלך הדיון שבפניי. למעשה, התובעת שכנגד הביעה התנגדותה לכך.

ההלכה היא, כי בית המשפט לא יעניק לתובע סעד שלא נתבקש על ידו בכתב התביעה אלא במקרים חריגים. בע"א 9137/07 אוסיפובה נ' קלישטיין נקבע:

"בנסיבות מיוחדות רשאי אמנם בית-המשפט לפסוק סעד שלא התבקש מפורשות לתיתו גם בלא שהוגשה בקשה לתיקון כתבי הטענות, אך זאת במקרים חריגים בלבד ובהתקיים מספר תנאים ובהם התנאי כי מדובר בסעד הנובע ישירות מן הסעד המקורי שהתבקש וכן כי כל העובדות הדרושות להענקת אותו הסעד נתבררו בפני בית-המשפט והצדק או הצורך ללבן את השאלות המהותיות שבמחלוקת, מחייבים את מתן הסעד אף שלא נתבקש (ראו: ע"א 69/98 מחאג'נה נ' מחאג'נה, פסקה 12 לפסק דינו של השופט לוי ([פורסם בנבו], 8.6.2005); רע"א 196/88 טומשבסקי נ' אופנהיימר, פ"ד מב(4) 365, 372 (1988); ע"א 253/84 ספיר ואח' נ' ספיר, פ"ד מב(3) 14, 18 (1988); גורן, סדר הדין האזרחי, 78)."

בענייננו, מצאתי כי אף שהסעד של תיקון הליקויים נובע ישירות מהסעד הכספי לו עתרה התובעת שכנגד בנוגע לתשלום לטובת תיקון הליקויים, לא אוכל לתתו לתובעת שכנגד משני טעמים: האחד, סירובה של התובעת שכנגד עצמה לאפשר כניסת הנתבע שכנגד לביתה לצורך תיקון הליקויים. השני, התנאי שעניינו בירור כל העובדות הדרושות להענקת אותו הסעד לא התקיים בענייננו. מאחר והמומחה מטעם התובעת שכנגד לא התייצב בבית המשפט לא ניתן לחייב את הנתבע שכנגד לתקן את הליקויים כפי שנקבע בחוות דעתו, שכן הנתבע שכנגד חלק על חוות הדעת ונמנעה ממנו הזכות לחקור את נותן חוות הדעת בחקירה נגדית. כמו כן, לא ניתן לתת צו כללי של תיקון ליקויים, מאחר ולא ניתן לאכוף צו כללי שכזה, שלא יגדיר במדויק מהם הליקויים אותם יש לתקן ועלול לייצר, בסבירות גבוהה, התדיינות עתידית נוספת בין הצדדים. בנסיבות אלה, לא מצאתי לתן לתובעת שכנגד סעד המחייב את הנתבע שכנגד לתקן את הליקויים, שכאמור, לא נתבקש על ידה.

לסיכום:

הנתבעת תשלם לתובע סך של 20,390 ₪ תוך 45 יום מקבלת פסק הדין.

בנסיבות העניין, מאחר ותביעתו של כל אחד מהצדדים התקבלה באופן חלקי, לא מצאתי לעשות צו להוצאות.

ניתן להגיש בקשת רשות ערעור על פסק הדין תוך 15 יום מקבלתו.

ניתן היום, ח' אלול תשפ"ב, 04 ספטמבר 2022, בהעדר הצדדים.