03 מרץ 2022

תמצית התביעה

1. התובעים מונו כשופטי שלום ביום 27.10.2009. התובעת מכהנת כיום כשופטת בבית המשפט המחוזי בנצרת והתובע מכהן כשופט בבית משפט השלום בכפר סבא.
2. לתקופת הכהונה של כל אחד מהתובעים קדמה תקופה רציפה של שירות קבע בצה"ל. בתקופת שירות הקבע היו התובעים מבוטחים בפנסיה תקציבית, בהתאם לחוק שירות הקבע בצבא הגנה לישראל (גימלאות) [נוסח משולב], תשמ"ה-1985.
3. לאחר שמונו לשיפוט, המשיכו התובעים להיות מבוטחים בפנסיה תקציבית, בהתאם לחוק גמלאות לנושאי משרה ברשויות השלטון, תשכ"ט-1969 ואולם במהלך שנת 2014, על רקע הליך משפטי שניהלה השופטת מעין צור, ביחס לזכויותיה הפנסיוניות (סע"ש (ת"א) 68424-12-14 מעין צור – מדינת ישראל, 14.1.2020; עע (ארצי) 36679-01-20 מדינת ישראל – מעין צור, 27.10.2020), החלה הנתבעת לבחון את סוגיית הסיווג הפנסיוני של התובעים ובתמצית – האם הם אכן זכאים כשופטים לביטוח בפנסיה תקציבית, או שמא יש להסדיר את זכויותיהם הפנסיוניות בקרן פנסיה צוברת.
4. ביום 27.10.2020 הוכרע עניינה של השופטת צור בערעור שנדון בבית הדין הארצי ונקבע כי השופטת צור אינה זכאית להיות מבוטחת בפנסיה תקציבית (להלן – פסק הדין בערעור. הוגשה עתירה לבג"צ, שעודנה תלויה ועומדת ומספרה 8697/20).
5. לאחר שניתן פסק הדין בערעור, זומנו התובעים לשימוע לפני מנהל בתי המשפט, בטרם תתקבל החלטה בשאלת שיוכם הפנסיוני. בין הצדדים התנהלו שיחות ותכתובות, ביחס לאופן בו יתנהל השימוע וביחס למועדו, ולבסוף קבעה הנתבעת את פגישת השימוע ליום 27.10.2021, תוך שדחתה חלק מבקשות התובעים לעיון במסמכים שונים בטרם יתייצבו לפגישת השימוע.
6. על רקע זה הוגשה ביום 21.10.2021 התובענה שבפנינו, לסעדים זמניים ועיקריים, ובעיקרה עותרים התובעים לעכב את פגישת השימוע ולחייב את הנתבעת לגלות מסמכים שונים בטרם תתקיים. בו ביום ניתנה החלטה המורה בצו זמני לעכב את פגישת השימוע ונקבע מועד לדיון במעמד הצדדים. ביום 25.10.2021 הודיעו הצדדים כי הם מקבלים את הצעת בית הדין לדון בסעד העיקרי שבתובענה, מבלי להידרש לבקשה לסעדים זמניים. הליך השימוע עוכב אפוא בהסכמה, עד להכרעה בתיק.
7. ביום 17.11.2021 התקיים דיון במעמד הצדדים, במסגרתו הם הגיעו להסכמות ביחס למרבית המסמכים שבמחלוקת. לגבי שתי הסוגיות שנותרו בלתי פתורות, הגישו הצדדים לאחר הדיון השלמת טיעון בכתב.
8. בטרם נפנה לדון במחלוקות בין הצדדים נציין, כי התובענה הוגשה כנגד הנהלת בתי המשפט ואולם מכיוון שהשאלה למי הסמכות לקבלת החלטה בעניינם של התובעים אינה דרושה להכרעתנו, מטעמי נוחות נתייחס אל מדינת ישראל כאל הנתבעת, מבלי להבחין לצורך העניין בין משרד האוצר להנהלת בתי המשפט, ומבלי להביע עמדה בשאלת הגורם המוסמך לקבל החלטה בעניינם של התובעים.

הסוגיות שנותרו במחלוקת

1. כעולה מהסכמות הצדדים בדיון, המחלוקת בין הצדדים הצטמצמה לדרישת התובעים לגילוי המסמכים המפורטים בסעיפים ב.1 וב.2 לבקשה ואלו הם:
2. עמדת מנהל הגמלאות וחוות הדעת המשפטית שנערכה בעניינן של שתי השופטות (ראו להלן), אשר נזכרה על ידי היועץ המשפטי של הנהלת בתי המשפט בישיבת נציגות השופטים מיום 1.3.2019.

(להלן – חוות הדעת)

למען הבהירות יצוין, כי בנוסף לעניינם של התובעים, נשקלת בהנהלת בתי המשפט ובמשרד האוצר, סוגיית שיוכם הפנסיוני של שופטים בודדים נוספים. שתי השופטות, אליהן מתייחסת הדרישה שלעיל, מונו לשיפוט לאחר תקופת עבודה במוסד לביטוח לאומי (לעיל ולהלן – שתי השופטות), בה בוטחו בפנסיה תקציבית והן המשיכו להיות מבוטחות בפנסיה תקציבית גם כשופטות. כאמור, אף לגביהן נבחנת על ידי הנתבעת סוגיית שיוכם הפנסיוני.

1. כלל תכתובות הדוא"ל ותכתובות אחרות שהתקיימו בין גורמים שונים במשרד האוצר לבין גורמים בהנהלת בתי המשפט, בנושא פנסיה תקציבית בכלל ובעניינם של השופטים בפרט, החל משנת 2009 ועד היום.

(להלן – התכתובות)

המסגרת המשפטית

1. הבקשה שבפנינו הינה לגילוי מסמכים לצורך מימוש ומיצוי זכותם של התובעים לשימוע. היקף חובת הגילוי עשוי להשתנות בהתאם למהות העניין: חובת הגילוי למועמד לשימוע, אינה זהה לחובת הגילוי בהליך שיפוטי, או לחובת גילוי מידע ביחסים קיבוציים (השוו: דב"ע (ארצי) 4-10/98 "דלק" חברת הדלק הישראלית – הסתדרות העובדים הכללית החדשה, פד"ע לג 377 (1999)), או לחובת גילוי מידע לפי חוק חופש המידע, תשנ"ח-1998 (השוו: יצחק עמית, חסיונות ואינטרסים מוגנים – הליכי גילוי ועיון במשפט האזרחי והפלילי (הוצאת נבו, 2021), פרק כ').
2. היקפה של חובת הגילוי מן הצד האחד ושל הזכות לעיון במידע מן הצד האחר, נובע מהמטרה המונחת בבסיסו של ההליך הרלוונטי ובמקרה שלפנינו - שימוע. חובת השימוע נקבעה בדין כמתחייבת מכללי הצדק הטבעי, המורים כי הרשות המנהלית לא תקבל החלטה שיש בה פגיעה באדם, בטרם ניתנה לו הזדמנות נאותה להשמיע טענותיו בפניה. ברבות השנים, ולנוכח יחסי הקרבה המיוחדים, הורחבה הזכות גם ליחסי עבודה, לרבות במגזר הפרטי. אין בפנינו חולק על זכותם של התובעים לשימוע בטרם תתקבל החלטת הנתבעת לסיווגם הפנסיוני ועל כן לא נרחיב בעניין.
3. השאלה מה היקף חובת גילוי המידע ו/או המסמכים של מקבל ההחלטה כלפי האדם אשר עשוי להיפגע מהחלטתו, בזיקה למתן אפשרות הולמת להשמיע את טיעוניו בפניו, יכולה להיענות בתשובות שונות, בהתאם לסוג ההליך המחייב שימוע, ואולם ניתן ללמוד על ההיגיון המונח בבסיס גידור החובה, מהדברים הבאים, שנכתבו בהקשר אחר:

"רק בהצגת המידע הרלוואנטי המלא (בכפוף לסייגים המחייבים את חסיונו) לפני מי שעלול להיפגע מן החקירה, באה לידי ביטוי זכותו להציג באופן מושלם את עמדתו כנגד הראיות שנתקבלו, לפני הרשות הציבורית הדנה בעניינו, טרם שזו תכריע את הכף לחובתו. משנמנע מן הנפגע לקבל את כל חומר הראיות, הרי שבכך נפגמה זכותו לטעון, ואין עליו עוד להראות כי במקרה המיוחד גם הביא הדבר לעיוות- דין."

בג"ץ 4914/94 יעקב טרנר נ' מבקרת המדינה, מט (3) 771, 790 (1995)

1. ובהקשר נוסף, נפסק כי:

"ההגינות והיושר מחייבים כי, משהופיע פלוני לפני גוף הממליץ בענינו וזה האחרון מבקש לבסס את החלטתו על מידע הקשור לאותו פלוני, תינתן לפלוני ההזדמנות להגיב על המידע ולהציג את עמדתו ביחס אליו."

בג"ץ 685/78 עומרי מחמוד נ' שר החינוך והתרבות, פ"ד לג (1) 767, 775 (1979).

1. כך, גם ביחס לחובת גילוי חוות דעת שליליות למועמדת במכרז לקבלת לעבודה, פסק בית הדין הארצי לעבודה:

"...הרשות מחוייבת כלפי האדם הבא בפניה ושבעניינו היא דנה, לגלות לו את כל המידע שברשותה והנוגע לו, ובמיוחד מידע שלילי העלול להשפיע על החלטתה. ובהתאם - חייבת הרשות לתת לאדם את זכות התגובה לאותה מידע..."

ע"ע (ארצי) 1070/01 גילה שנער נ' נציב שירות המדינה, 25.4.2001.

1. ניתן אפוא לקבוע, ככלל, כי מעסיק המתעתד לשמוע את עמדתו של העובד בטרם תתקבל החלטה אשר עשויה להרע את מצבו, מחויב לגלות בפניו מסמכים ומידע הקשורים ישירות לעובד וכן כל מסמך מהותי אשר יש בו כדי להשפיע על ההחלטה שתתקבל (נעיר, כי התובעים אמנם אינם במעמד של עובדים, אך אין לכך נפקות לצורך העניין שבפנינו).
2. אך מה לגבי מסמכים ומידע אחרים, כאלו שאינם קשורים ישירות לאותו עובד ואינם מונחים בבסיס ההחלטה הנשקלת? לדוגמא, מסמכים הקשורים לעובדים אחרים, או למצבו הפיננסי של המעסיק, או לדוחות מכירות והדוגמאות רבות. נראה שבעניין זה תידרש הכרעה, בהתאם לכלל הנסיבות, לרבות השיקולים בבסיס ההחלטה הנשקלת, מהותו של המעסיק (לדוגמא, פרטי/ציבורי ויכולות להיות אבחנות נוספות, כגון גודל המפעל), אינטרסים מוגנים אחרים ועוד.
3. במקרה שבפנינו, טוענת הנתבעת שלכאורה יישום הוראות הדין על עניינם של התובעים, אינו מקנה לתובעים זכות לפנסיה תקציבית בתקופת כהונתם כשופטים ולכן יש לשקול בשנית את העמדה בה נקטה במועד מינויים לשיפוט, לפיה הם מבוטחים בפנסיה תקציבית. מכאן, שבבסיסה של ההחלטה, מנקודת מבטה של הנתבעת, מונחים רק נתוניהם האישיים של התובעים (מועד מינוי, שיוך פנסיוני קודם) והוראות הדין, כפי שהנתבעת סבורה שיש לפרשן. הנתבעת אינה מעלה כל טענה כנגד התנהלות התובעים ולא מסתמכת על מקרים אחרים, כך שביחס למסמכים ומידע שהנתבעת מחויבת לגלות לתובעים, כמפורט בסעיף 15 לעיל, אין למעשה חומר נוסף על זה המצוי כבר בידי התובעים; והתובעים אינם טוענים אחרת. להשלמת התמונה יוער, כי לתובעים טענות רבות נוספות, אך אלו מקומן בשימוע ולא נדרש להן כעת, אף שהועלו בבקשה.
4. המידע הוודאי לו נדרשים התובעים לפני השימוע הינו לפיכך, פירוט השיקולים המונחים בבסיס ההתייעצויות שמקיימת הנתבעת בטרם תתקבל החלטתה ביחס לשיוכם הפנסיוני.

נזכיר, כי בין הצדדים התנהל דין ודברים ביחס למסמכים ומידע שיש לגלות לתובעים לפני השימוע וכי ביחס למרבית המחלוקות הושגה ביניהם הסכמה. אין אנו דנים אפוא בשאלת כלל המסמכים שיש לגלות לתובעים בשלב זה, אלא רק ביחס לאלו שמצויים במחלוקת.

מן הכלל אל הפרט

1. לנוכח היקפן המוגדר של המחלוקות בין הצדדים, נפנה כעת לדון בכל אחת מדרישות התובעים, תחילה נביא את עיקרי טענות הצדדים ולאחריהן את הכרעתנו.
2. חוות הדעת
3. לטענת התובעים מדובר במסמך כתוב, סדור ומגובש, בו הבהירה הנהלת בתי המשפט כי היא מצדדת בעמדת השופטות (בדבר זכאותן לפנסיה תקציבית) וכי נכתבה חוות דעת משפטית בנושא, לכאורה כנגד עמדת מנהל הגמלאות במשרד האוצר. לנוכח דבריו המפורשים של היועץ המשפטי להנהלת בתי המשפט, אין לקבל את עמדת הנתבעת המנסה להקטין כיום ממעמדו של המסמך, כפי שאף נפסק בבית הדין האזורי בעניינה של השופטת צור. לחלופין, גם לפי התגובה לבקשה, מדובר במצע לדיון הסוקר גם את עמדת משרד האוצר, לא רק ביחס לשופטות אלא גם ביחס לתובעים, ולכן מדובר במסמך רלוונטי ביותר לעניינם של התובעים.
4. אף אם מדובר בתרשומת פנימית, היא אינה חוסה תחת חיסיון מוחלט ובמקרה הנדון כלל הגילוי גובר.
5. דווקא העובדה שהנהלת בתי המשפט (כעולה מטענות הנתבעת – שלא כעמדת משרד האוצר) מחזיקה בעניינן של שתי השופטות בעמדה שונה מזו שבה היא מחזיקה ביחס לתובעים, היא הנותנת שיש להעמיד את עמדתה ביחס לשתי השופטות בפני התובעים, שכן לכאורה לא אמורה להיות אבחנה ביניהם – גם על השופטות וגם על התובעים לא חל, ערב המינוי לשיפוט, חוק שירות המדינה (גמלאות)[נוסח משולב], תש"ל-1970 ועל כן לא חל החריג הקבוע בסעיף 1א(ב) לחוק גמלאות לנושאי משרה ברשויות השלטון, תשכ"ט-1969. ככל שהנתבעת רואה אבחנה בין שתי הקבוצות, עליה לחשוף בפני התובעים את חוות דעתה בנושא, בכדי לאפשר להם באופן מלא את זכות הטיעון ביחס לעניינם.
6. לטענת הנתבעת, עניינן של שתי השופטות שונה מעניינם של התובעים ולכן אין כל רלוונטיות לעמדת הנהלת בתי המשפט ביחס לאותן שופטות. כך אף נקבע בעניינה של השופטת צור, על ידי בית הדין האזורי לעבודה, כאשר נתבקש על ידה להורות על גילוי חוות הדעת. מכל מקום, חרף הרישום בפרוטוקול ישיבת נציגות השופטים, שהוא לקוי ולא מדויק, אין מדובר בחוות דעת, אלא במסמך שכותרתו "מצע לדיון" (סעיף 11 להשלמת הטיעון), שבו ניתנת "...התייחסות עובדתית ומשפטית בלתי מחייבת, אשר נרשמה כמצע לדיון בישיבה שהתקיימה בעניין זה בפני הגורמים המוסמכים במדינה, הסוקר גם את עמדת משרד האוצר בסוגיה" (סעיף 21 לתגובה לבקשה). דווקא מכיוון שמדובר בעניין המצוי במחלוקת בין משרדית, ההכרעה במחלוקת אינה נתונה למשרד שהוא צד למחלוקת אלא ליועץ המשפטי לממשלה (וכיום – היועצת המשפטית לממשלה) ולכן עמדתה של הנהלת בתי המשפט ביחס לשתי השופטות הינה עמדה פנימית לצורך הדיון, כאשר רק ההחלטה הסופית צריכה להיות זו שתפורסם לאחר שתוכרע המחלוקת (סעיף 9 להשלמת הטיעון).
7. גם אם היה מדובר בחוות דעת, הרי שמדובר בחוות דעת פנימית, שאין מקום להתיר עיון בה לאור הפסיקה ולאור חוק חופש המידע, תשנ"ח-1988.
8. בנוסף מדובר במסמך הצופה פני הליך משפטי אפשרי ולכן הוא חסוי.
9. במסמך אמנם קיימת התייחסות תמציתית לעניינם של התובעים, אך רק לצורך ההבחנה מעניינן של שתי השופטות. עיקרו של המסמך בשתי השופטות ועל כן החיסיון קם גם מתוך הצורך לשמור על פרטיותן.
10. המסמך הנדון נערך לבקשת פרקליטות המדינה וכאמור, לצורך ישיבה שהתקיימה בנושא עם הגורמים הרלוונטיים, כך שחל עליו גם החיסיון המוחלט שבין עורך דין ללקוח (סעף 16 להשלמת הטיעון).
11. שני הצדדים הוסיפו טענות רבות, אולם כפי שנפרט בהמשך, לא מצאנו בהן צורך להכרעתנו בעניין.

הכרעה

1. איננו מוצאים לנכון כי יש לתת משקל של ממש בשלב זה, לשאלה האם מדובר במסמך העולה כדי "חוות דעת" או "מצע לדיון", שכן לגופו של מסמך, אין חולק כי הנהלת בתי המשפט מפרטת בו את עמדתה ביחס לשתי השופטות. כאמור, ניתן להבין מעיקרם של טיעוני הנתבעת בפנינו, לרבות דבריו של היועץ המשפטי של הנהלת בתי המשפט בדיון שהתקיים בפנינו, כי בעוד שבעניינם של התובעים עמדת הנהלת בתי המשפט דומה לעמדת משרד האוצר, בעניין השתי השופטות מחזיקים המשרדים בעמדות שונות (כדבריו: "ביחס למבקשים אין קונפליקט פנימי במדינה כרגע..." (עמ' 2, ש' 33).
2. נצא אפוא מנקודת הנחה, לפיה הנהלת בתי המשפט סבורה, בכפוף לשימוע ולקבלת החלטה כדין, כי שתי השופטות צריכות להמשיך ולכהן עם זכות לפנסיה תקציבית ואילו התובעים – לאו. האם יש לתובעים זכות לקבל את נימוקי הנהלת בתי המשפט לעמדתה זו כלפי שתי השופטות.
3. לדידנו התשובה לכך בשלילה ולו מן הטעם, כי אין חולק שמדובר בעמדה שהוצגה במסגרת דיונים פנימיים, בהם טרם התקבלה החלטה, ולכן אינה מהווה את עמדת המדינה. כך, בפסיקה עליה מסתמכים התובעים בבקשתם, בה התקבלה בקשה לגילוי חוות דעת (מכוח חוק חופש המידע ולא בהקשר לשימוע), נקבע מפורשות כי הבקשה מתקבלת, שכן מדובר בחוות דעת שהוצאה על דעתו של היועץ המשפטי לממשלה וכי לא מדובר "במסמך מדיניות בשלבי עיצוב" אלא "בחוות דעת מוגמרת לכל דבר, שזכתה לאישורו של היועץ המשפטי לממשלה, הופצה לגופים הנוגעים בדבר ומתקיים דיון אודות האופן בו יש ליישם אותה..." (עתמ (ים) 43823-02-17 חדו"ש – לחופש דת ושוויון נ' הממונה על העמדת מידע לציבור במשרד המשפטים, 1.10.2017).

מדובר במקרה שונה בתכלית מענייננו, שכן אף התובעים מאשרים בהשלמת הטיעון מטעמם כי מדובר בחוות דעת שנערכה "לקראת גיבוש החלטה בעניין סיווגן הפנסיוני" של שתי השופטות (סעיף 16.5).

1. בסעיף 9(ב)(4) לחוק חופש המידע נקבע כי רשות ציבורית אינה חייבת למסור מידע בדבר דיונים פנימיים, או התייעצויות פנימיות בין עובדי רשות ציבורית וכן "חוות דעת, טיוטה, עצה או המלצה, שניתנו לצורך קבלת החלטה, למעט התייעצויות הקבועות בדין". אנו סבורים כי הוראה זו יפה גם לענייננו, אף אם אין לה תחולה ישירה עליו. כך, אף אם נקבל את טענת התובעים שעמדת המדינה ביחס לשתי השופטות רלוונטית גם לעניינם (ואין לנו צורך לקבוע זאת בשלב זה), הרי שהם אינם מבקשים לעיין בעמדת המדינה, כי אם בעמדת צד לדיונים פנימיים, בנושא שטרם הוחלט בו.
2. ולבסוף, תקינות מנהלית מחייבת כי הממשלה לא תאמר דברה בשני קולות. חילוקי דעות בין משרדי ממשלה הם לגיטימיים ואף רצויים ואולם מטרתם לקבל החלטה מושכלת על ידי בעל סמכות ההחלטה הסופית. כך בכלל, וכך במיוחד שעה שמדובר בעמדה הנוגעת לפרשנות הדין או ליישומו של הדין במקרה קונקרטי (השוו: בג"ץ 4374/15 התנועה לאיכות השלטון נ' ראש ממשלת ישראל, 27.3.2016 (פיסקה ס"א לחוות-דעת המשנה לנשיאה רובינשטיין); אדם שנער, "בכמה קולות מדברת המדינה? על מתן מעמד לרשות חולקת בהליכים משפטיים" עיוני משפט לח (216) 361)). גילוי עמדות משפטיות של משרדים או גופים שונים המובעות לצורך גיבוש והחלטה סופית של עמדת המדינה בעניין זה או אחר, חותר ופוגע בעקרון זה, ולכן בדרך כלל אין להתירו. גם אם נכונים אנו לקבל את עמדת התובעים כי אין מדובר בעקרון בל יעבור, לא מצאנו כי נסיבות העניין שבפנינו מצדיקות חריגה מן הכלל, מקום בו עמדתה של הנהלת בתי המשפט, בה מבקשים התובעים לעיין, כלל אינה עוסקת בהם, או באחרים תחת נתונים עובדתיים זהים.
3. בנסיבות אלו, אין בידינו לקבל את הבקשה ביחס לחוות הדעת והיא נדחית בזאת.
4. התכתובות
5. לטענת התובעים, ידוע להם כי לאורך השנים התנהלה תכתובת ענפה בין גורמים שונים במשרד האוצר ובהנהלת בתי המשפט, העוסקת במפורש במערך זכויותיהם הפנסיוניות. חלק מהתכתובת הועבר לעיונם של התובעים (סעיף 31 לבקשה). בהשלמת הטיעון הוסיפו התובעים וטענו, כי מהתכתובות שהועברו לעיונם, עולה שוב כי בעוד משרד האוצר סבור שגם שתי השופטות, כמו גם שופטת נוספת שמונתה לאחר שירות נושא זכות לפנסיה תקציבית ברשות מקומית, שוייכו באופן שגוי לפנסיה תקציבית לאחר המינוי, הנהלת בתי המשפט "תומכת בשתי השופטות וסבורה כי הטענות נגדן מופרכות". התכתבויות אלו הן עקרוניות ומבהירות את האופן בו תופסת הנהלת בתי המשפט את הפרשנות שיש להעניק להוראות הדין הרלוונטיות. עמדות אלו מחזקות את אינטרס ההסתמכות של התובעים ומבססות את זכאותם להמשך הביטוח במסלול הפנסיה התקציבית.
6. עוד נטען, כי עמדת משרד האוצר קיבלה מפנה ברבות השנים, ואי הבהירות ביחס לכך, מדגישה את החשיבות בחשיפה מלאה של עמדות הגורמים השונים בנקודות הזמן השונות.
7. לטענת הנתבעת, עיקר התכתובות הועבר אליהם עוד בשנת 2016 ויתר המסמכים חוסים תחת חיסיון עורך דין לקוח או שמדובר בתכתובת פנימית בין הלשכות הפנימיות של משרד האוצר והנהלת בתי המשפט. למעשה, עיקר הדרישה דומה לדרישה הקודמת, להבנת עמדת הנהלת בתי המשפט ביחס לשתי השופטות ויש לדחותה מחמת אותם טעמים שפורטו לעיל.

הכרעה

1. התובעים אינם מבקשים תכתובת מסוימת אלא את "כלל תכתובות הדוא"ל", כמפורט לעיל. התובעים אינם מפנים לנושא מסוים בתכתובות המבוקשות, למעט זה הקשור בשתי השופטות, לגביהן כאמור טרם התקבלה החלטה.
2. איננו סבורים כי יש הצדקה בנסיבות העניין להטלת חובה על מעסיק לגילוי "כלל התכתובות" מקום בו אין אינדיקציה מפורשות לתכתובת שיש לה רלוונטיות ישירה לעניינם של התובעים. הנתבעת הבהירה כי תכתובות הנוגעות לתובעים גולו להם, והתובעים אינם טוענים אחרת.
3. מהבקשה עולים למעשה שני נימוקים עיקריים, האחד מפורש והשני מרומז. הראשון נוגע לעמדות השונות שהועלו באותן תכתובות ביחס לשתי השופטות. לגבי נושא זה כבר קבענו לעיל, כי בין אם מדובר בתכתובות, במצע לדיון או בחוות דעת – במהותם של דברים מדובר בעמדה שננקטה בדיונים פנימיים ביחס למקרה שונה עובדתית ואשר טרם התקבלה בו החלטה. לפיכך – הנימוקים שפירטנו לעיל מצדיקים גם את דחיית הבקשה דנן. הנימוק המרומז הינו, כי ייתכן שבאותן התכתבויות ימצאו התובעים מידע כלשהו, המוסתר מהם, אשר יכול לסייע להם בשימוע. לא מצאנו יסוד עובדתי כלשהו לטענה מרומזת זו. הנתבעת הבהירה מפורשות מהם המקרים הנדונים על ידה במקביל לעניינם של התובעים והנתונים העובדתיים הרלוונטיים לאותם מקרים ידועים לתובעים. התובעים אינם מצביעים על מידע נוסף כלשהו שיכול לתמוך בטענתם כי יש בהתכתבויות אלו נתונים רלוונטיים, מעבר לעמדת הנהלת בתי המשפט ביחס לשתי השופטות.
4. מהחומר המצוי בפנינו עולה, כי פרט לנתונים העובדתיים הרלוונטיים, אלו של התובעים ואלו של השופטות האחרות (לרבות זו שעבדה ברשות מקומית טרם המינוי לשיפוט), המידע הרלוונטי הנוסף הינו הוראות הדין – ואלו ממילא ידועות לתובעים.

סוף דבר

1. לנוכח האמור לעיל, הגענו למסקנה כי דין הבקשה לגילוי המידע ו/או המסמכים שנותרו במחלוקת להידחות וכך אנו מחליטים.
2. בטרם סיום נוסיף ונבהיר, כי אין בהחלטה זו כדי לקבוע עמדה ביחס לכלל הנסיבות הרלוונטיות לקבלת ההחלטה. כך, ומבלי למצות, טענות התובעים ביחס להסתמכות ו/או לאפליה, הינן טענות ראויות להישמע ולהישקל במסגרת השימוע ולא כאן המקום לקבוע מסמרות לגביהן. בנוסף, איננו דנים כעת בשאלה, האם הנתבעת מחויבת לגלות לתובעים מהי ההחלטה שהתקבלה בעניינן של השופטות האחרות ועל יסוד אילו נימוקים, שכן מוקדם לדון בכך כל עוד לא התקבלה ההחלטה ולא נדרשנו לכך.
3. הצו לעיכוב הליך השימוע – מבוטל בזאת.
4. מכיוון שמדובר בהליך בהתהוות וביחסים נמשכים – אנו קובעים כי כל צד ישא בהוצאותיו.

ניתן היום, ל' אדר א' תשפ"ב, (03 מרץ 2022), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.