לפני בקשה לביטול איסור שימוש ברכב אשר רשום על שם המבקש, בגין חשד לעבירה של נהיגה ברכב במהירות מעל המותר וללא מלווה.

לאחר שימוע שנערך לנהג, הורה קצין משטרה על איסור מנהלי על השימוש ברכב למשך 30 יום.

על פי חומר החקירה עולה כי ביום 26.10.21 בשעה 14:44, נהג מר פרג'ון אהרון (להלן: "הנהג") ברכב הנ"ל בדרך שאינה עירונית עם שטח הפרדה בנוי בה מותרת מהירות מירבית 90 קמ"ש במהירות של 147 קמ"ש, בניגוד לתקנה 54(א) לתקנות התעבורה.

באותן הנסיבות, נמצא כי הנהג הנ"ל הינו נהג חדש צעיר שטרם מלאו לו 21 שנים אשר הסיע ברכב 3 נוסעים ובמושב הקדמי שלידו לא ישב מלווה כהגדרתו בפקודת התעבורה, בניגוד לסעיף 21א'2 לפקודת התעבורה.

עתה עותר המבקש, שהינו בעל הרכב, לביטול הודעת איסור השימוש. לטענתו הרכב שייך לו והוא מסר אותו לנהג הנ"ל אשר לומד ביחד איתו באותה ישיבה, אך הוא לא ידע שהוא יעשה עבירות באותו רכב. לטענתו, הרכב משמש אותו לצרכי נסיעה ללימודים בירושלים ממקום מגוריו בדרום.

ב"כ המשיבה מתנגדת לבקשה. לטענתה, לא היה פגם בהחלטת הקצין לאסור את השימוש ברכב כמתחייב על פי דין.

דיון

בית המשפט העליון הדגיש את החשיבות לכך שבתי המשפט יעשו שימוש באמצעי אכיפה המאפשר לאסור שימוש ברכב כפי שהתווה המחוקק, זאת במציאות הקשה השוררת בכבישי ארצנו בה מקפחים את חייהם אזרחים רבים, בקבעו כי:

"ראוי שבתי המשפט יעשו שימוש באמצעי אכיפה המאפשר לאסור שימוש ברכב, כפי שהתווה המחוקק....האמצעי האמור נועד ליתן כלים אפקטיביים במלחמה הקשה בקטל בדרכים. נכון כי השבתת הרכב, מקום בו בוצעה העבירה, שלא על-ידי הבעלים, כי אם על-ידי אחרים, יכולה לעורר קשיים....המחוקק ניסה לאזן בין הצורך להילחם בתאונות הדרכים באמצעות אכיפה אפקטיבית והרתעתית, לבין הפגיעה בזכות הקניין של הבעלים" (רע"פ 1286/11 אמברם נ' מ"י (פורסם בנבו, 16.10.12)).

סעיף 57א(א)(2) לפקודת התעבורה מסמיך קצין משטרה לאסור שימוש ברכב שבו נעברה עבירה לתקופה של 30 ימים בקבעו כי:

"היה לשוטר יסוד להניח כי נהג עבר לעיניו עבירה מן העבירות המפורטות בחלק א' לתוספת השביעית, רשאי הוא לדרוש מהנהג להילוות אליו אל קצין משטרה או ליטול ממנו את רישיון הרכב, והוראות סעיף 47(ג), (ד) ו-(ו) יחולו, בשינויים המחויבים; היה לקצין משטרה יסוד להניח כי יוגש כתב אישום נגד הנהג, רשאי הוא למסור לו הודעת איסור שימוש ברכב שבו נעברה העבירה לתקופה של 30 ימים....".

סעיף 57ב(ב) מסמיך את בית המשפט להורות על ביטול איסור השימוש אם נוכח כי התקיים אחד מאלה: הרכב נלקח מבעליו בלי ידיעתו ובלי הסכמתו; או מי שנהג ברכב פעל בניגוד להוראותיו של בעל הרכב, ובעל הרכב עשה כל שביכולתו כדי למנוע את העבירה.

סעיף 57ב(ג) מסמיך את בית המשפט לבטל את הודעת איסור השימוש, או לקבוע תקופה קצרה יותר לאיסור השימוש, אם התקיימו נסיבות אחרות מאלה האמורות בסעיף קטן (ב), המצדיקות זאת.

על הבעלים של רכב המוסר את רכבו לאדם אחר, מוטלת החובה מכח החוק לעשות כל שביכולתו כדי למנוע מהנהג ביצוע עבירה עם רכבו. בהקשר לכך על הבעלים של הרכב הנטל להוכיח כי עשה בפועל כל שביכולתו כדי למנוע את העבירה.

במקרה דנן, הרכב נמסר לנהג בהסכמת הבעלים וביוזמתו ללא שניתנה אזהרה כלשהי על ידו.

המחוקק היה מודע לפגיעה הכלכלית בהטלת סנקציה של איסור שימוש, ואין ספק שמדובר גם באי נוחות לבעלים של הרכב.

בענייננו, לא השתכנעתי כי המבקש עשה כל שביכולתו בכדי למנוע את העבירה. כאמור, המבקש העיד שלא ניתנו על ידו הנחיות לנהג טרם מסירת הרכב. כבעל הרכב מוטלת עליו האחריות טרם מסירת הרכב לאחר ליתן לו הוראות מפורשות ולוודא שהוא מבין כי האחריות על הרכב מוטלת עליו וכי עליו להיות אחראי לכך שלא יבוצעו בו עבירות.

בנסיבות אלה, אני סבור כי המבקש לא עשה כל שביכולתו כדי למנוע את העבירות.

יתרה מזאת, לא מצאתי כי ישנן נסיבות אחרות המצדיקות ביטול איסור השימוש.

מדובר בעבירות חמורות של נהיגה ללא מלווה ונהיגה במהירות מעל המותר, אשר מסכנות את הנהג ואת יתר משתמשי הדרך במיוחד בתקופה זו של נהיגה בשלושת החודשים הראשוניים אשר מחייבת ליווי צמוד לנהג.

בנסיבות אלה ולאור הנימוקים שמניתי לעיל לא מצאתי נסיבות המצדיקות ביטול איסור השימוש.

כללו של דבר

לא מצאתי כי נפל פגם בהחלטת הקצין לאסור את השימוש ברכב לתקופה של 30 ימים ומשלא מצאתי כי קיימות נסיבות המצדיקות ביטול הודעת איסור השימוש או קיצור התקופה, אני מורה על דחיית הבקשה.

ניתנה היום, כ"ח חשוון תשפ"ב, 03 נובמבר 2021, בהעדר הצדדים.