1. החלטתי זו ניתנת בהמשך לפסה"ד מיום 6/1/22 ולאחר שהוגשו טיעוני הצדדים בנוגע לפסיקת הוצאות.

2. ברירת המחדל בתקנה 152 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט – 2018 היא לפסוק הוצאות ובענייננו לא קיימים טעמים מיוחדים המצדיקים שלא לפסוק הוצאות.

ב"כ המשיב הפנתה לתקנה 41 (א) לתקנות סדרי הדין בעניינים המנהליים לפיה לבית משפט שיקול הדעת אם לפסוק הוצאות. שיקול דעת קיים כמובן גם לפי תקנות סדר הדין האזרחי, אך ברור כי הצורך בפסיקת הוצאות התחדד ביתר שאת לאור תקנות סדר הדין האזרחי.

3. העותרת צודקת בטענתה ולפיה נאלצה להגיש העתירה עקב אי קבלת מענה כלשהו מהמשיב. המידע נמסר חודשים ארוכים לאחר בקשת המידע, זמן קצר לפני שחלף המועד להגשת התשובה לעתירה.

מאידך אין להתעלם מכך שהמענה נמסר ולא היה צורך בקיום דיון בעתירה ובהתדיינות לגופו של עניין. כמו כן לא נעלמו מעיני טיעוני ב"כ המשיב בנוגע למחסור בכוח אדם בשל מגפת הקורונה.

4. כל צד תומך טענותיו בפסיקה. העותרת מפנה למקרים שבהם פסקו הוצאות והמשיב מפנה למקרים שבהם לא פסקו הוצאות . הכל תלוי נסיבות ובהתאם לשיקול דעתו של המותב היושב בדין.

לאחר שבחנתי את טיעוני הצדדים מצאתי לנכון לחייב את המשיב לשלם לעותרת את אגרת ביהמ"ש. יצוין כי הובהר ע"י המזכירות כי האגרה לא תוחזר עקב תקנות האגרות. כמו כן, ישלם המשיב שכ"ט עו"ד בסך 7,000 ₪, הסכום נפסק על הרף הנמוך בהתחשב בכך שלא התנהל דיון לגופו של עניין בעתירה עצמה . מתן מענה ואילוצי הקורונה.

5. סכומים אלו ישולמו לעותרת בתוך 30 יום; שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום בפועל.

המזכירות תשלח החלטה זו לצדדים.

ניתנה היום, ט' אדר א' תשפ"ב, 10 פברואר 2022, בהעדר הצדדים.