ניתנה ביום 21 נובמבר 2021

השופט מיכאל שפיצר

1. לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי באר שבע (השופט יוסף יוספי (ב"ל 39604-04-21) אשר דחה את ערעורו של המבקש על החלטתה של ועדה רפואית לעררים (נפגעי עבודה) מיום 10.3.2021, (להלן – הועדה) שקיבלה את ערעורו של המשיב על החלטתה של ועדה מדרג ראשון שקבעה שהירידה בשמיעה אינה קשורה לחשיפה לרעש אשר הוכרה על ידי המשיב.

רקע עובדתי כעולה מפסק הדין של בית הדין האזורי

1. עניינו של המבקש, מצוי בהליכים ממושכים מאז שנת 2013 עת הוכרו פגיעה בשמיעה וטינטון בתחולה מיום 21.10.2010.
2. ועדה רפואית לעררים מיום 10.7.2013 קבעה כי שיעור נכותו של המערער בגין ליקוי שמיעה הוא 0% לפי סעיף 72(1)א1 לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז- 1956 (להלן: התקנות), ושיעור נכותו של המערער בגין טנטון עומד על 10% לפי סעיף 72(4)3II לתקנות.
3. בהמשך, נדחו תביעותיו של המערער להחמרה בליקוי השמיעה משנת 2014 ו- 2015.
4. ביום 24.12.2017 פנה המערער בתביעה נוספת להחמרת מצב בגין ליקוי השמיעה וועדה רפואית מדרג ראשון הכירה בהחמרה במצב השמיעה וקבעה ששיעור הנכות של המערער בגין ליקוי השמיעה עומד על 5%.
5. המשיב הגיש ערר על החלטה זו, בנימוק כי החלטת הוועדה התקבלה מבלי שהמערער המציא אישור מעסיק בדבר המשך חשיפה לרעש מזיק בעבודתו, וביום 24.12.2018 קיבלה ועדה לעררים את ערעור המשיב כך ששיעור נכותו של המערער בגין ליקוי השמיעה הועמד על 0%.
6. ביום 13.5.2019 ניתן תוקף של פסק דין (ב"ל (ב"ש) 69793-12-18 (להלן – פסק הדין המחזיר הראשון)) להסכמת הצדדים, לפיה עניינו של המערער יושב לוועדה הרפואית לעררים באותו הרכב, עם הנחיות לשקול החלטתה תוך התייחסות למועד המעבר של המבקש מעבודתו בסניף הבנק בחצרים, לבאר שבע, וכן לבדיקות שמיעה שפורטו בפסק הדין.
7. בהחלטה מיום 12.8.2019 קבעה ועדה רפואית לעררים אשר התכנסה מכוחו של פסק הדין המחזיר הראשון, כי:

"התובע עבר ממקום רועש בעבודתו בחצרים למקום שקט בב"ש ב -18.6.12, התובע הוכר כסובל מחבלה אקוסטית עם רעשים קבועים באוזניים ללא ירידה בשמיעה בתדירויות הדיבור.

מדידה של ירידה בשמיעה נעשתה לפי קו עצב כאשר החבלה האקוסטית פוגעת בעצב השמיעה שנמדד ע"י קו העצב. חבלה אקוסטית איננה מחלה מתקדמת, כל החמרה בשמיעה לא קשורה לחבלה האקוסטית הראשונה. התובע הפסיק לעבוד במקום רועש ב -6/12, סימני הפגיעה בשמיעה נמדדו בבדיקת שמיעה מ – 2015 פחות או יותר קרוב להפסקת עבודתו במקום רועש. מאז השמיעה הלכה וירדה.

כעת קיימת החמרה בשמיעה, החמרה זו כפי שצוין לא קשורה לחבלה האקוסטית שהוכרה על ידי המל"ל אלא קשורה למצב בריאותו הכללי".

1. המבקש שב וערער גם על החלטה זו וביום 8.6.2020 ניתן תוקף של פסק דין (ב"ל (ב"ש) 14759-09-19)) להסכמת הצדדים, לפיה יוחזר עניינו של המערער לוועדה רפואית לעררים בהרכב חדש שהונחתה לדון בערר מראשיתו, כאשר פרוטוקולי ועדות לעררים קודמות וכן פסק הדין המחזיר הראשון, לא יונחו בפניה. (להלן – פסק הדין המחזיר השני)
2. בעקבות פסק הדין המחזיר השני, הועדה בהרכבה החדש התכנסה ביום 13.10.2021 וקבעה כי שיעור נכותו של המערער בגין ליקוי השמיעה, נותר על כנו כפי שנקבע על ידי הוועדה מיום 10.7.2013, קרי,0%. הועדה נמקה את החלטתה כדלקמן:

"לבקשת הוועדה לבדיקת מפלסי רעש נשלח בודק מעבדתי מר אלי יעקובי אשר שוחח עם התובע והסביר לו שכעת עובד בתפקיד משרדי ואינו חשוף לרעש.

ועדת ערר מיום 10/7/13 העניקה לתובע נכות בגין טנטון בלבד.

התובע עזב את סניף הבנק בחצרים בשנת 2012. הירידה בשמיעה משנת 2013 ועד היום איננה קשורה לחשיפה לרעש, משום שסביבת עבודתו של התובע אינה רועשת.

הועדה מקבלת את ערר המוסד וקובעת כי נכותו היום בהתאם לועדה מיום 10/7/13 בגין טנטון 10%."

פסק דינו של בית הדין האזורי

1. כאמור, בית הדין קמא דחה את ערעורו של המבקש וזאת מהטעמים הבאים:
2. נוכח העובדה שהמבקש הפסיק לעבוד בסניף בנק אוצר החייל בבסיס חצרים כבר בשנת 2012, ועבר לסניף באר שבע, שבו לא הייתה חשיפה, הרי שקביעת הועדה שהירידה בשמיעה משנת 2013 ואילך אינה קשורה לחשיפה לרעש, היא קביעה רפואית מובהקת שאין בית הדין מתערב בה.
3. בהחלטתה, מילאה הועדה אחר הוראות פסק הדין המחזיר, ולא נפל פגם בהחלטתה.

דיון והכרעה

1. לאחר שבחנתי את הבקשה ואת כלל החומר בתיק, אני סבור שאין מנוס מדחייתה אף ללא צורך בקבלת תגובת המשיב, וזאת מהטעמים הבאים:
2. אין ממש בטענותיו הכוללניות של המבקש כי "נפלה טעות יסודית במערכת שיקוליו של כבוד השופט" כמו גם בדבריו ש- "חלק ניכר מהנתונים שנכתבו והוצגו בפסק הדין הינם מעוותים, שגויים, וחלקם אף אינם רלבנטיים כלל למקרה הנדון". כמתחייב, בית הדין בחן את החלטת הועדה וקבע, ובצדק, כי עמדה בהוראות פסק הדין.
3. כאמור, קביעת הועדה ולפיה הירידה ברעש משנת 2013 ואילך, אינה קשורה לחשיפה לרעש היא קביעה רפואית מובהקת ומצוייה בתחום שיקול דעתה המקצועי, ובית הדין אינו מתערב בה.
4. לכך אוסיף שזו הועדה השנייה המגיעה לאותה מסקנה, שכן גם הועדה שבחנה את עניינו של המבקש בעקבות פסק הדין המחזיר, קבעה שהירידה בשמיעה מקורה במצבו הרפואי של המבקש ואינה קשורה לחשיפה לרעש מזיק.
5. נוכח האמור, ומשמדובר בממצאים ברורים ומנומקים של הועדה, הרי שאין מקום להחזיר את עניינו של המבקש לבית הדין קמא, או לועדה.
6. סוף דבר – הבקשה נדחית. בנסיבות העניין – אין צו להוצאות.

ניתנה היום, י"ז כסלו תשפ"ב (21 נובמבר 2021) בהעדר הצדדים ותישלח אליהם.