ערעור כנגד החלטת בית המשפט לתעבורה בפתח תקוה (כב' השופט א' בועז) בהמש 1678-10-21 מיום 13.10.21, לפיה נדחתה בקשת המערער מיום 6.10.21 להארכת מועד להישפט בגין חצית קו הפרדה רצוף בעת נהיגה ביום 31.5.21, עבירה לפי תקנה 36(ג) לתקנות התעבורה, תשכ"א- 1961.

על פי הודעת תשלום הקנס שנמסרה למערער במועד ביצוע העבירה, ניתן היה להגיש בקשה להישפט או לשלם את הקנס עד יום 29.8.21. המערער פנה לב"כ והגיש באמצעותו בקשה להישפט למשטרת ישראל ביום 1.8.21, וזו נדחתה על ידי המשטרה ביום 2.8.21, נוכח כך שהקנס כבר שולם. המערער טען כי לא ידע כלל אודות התשלום, ולאחר בירור הסתבר לו כי אימו שילמה את הקנס ביום 1.7.21 בהגיעה לסניף הדואר, מתוך רצון "להקל עליו" (צורפו תצהירים של המערער ואמו). המערער טען כי ביקש להישפט, וכך אף סוכם במפורש עם בא כוחו, ובנסיבות תשלום הקנס, ללא ידיעתו, אין לחסום דרכו בפני העלאת טענותיו בבית המשפט.

בהחלטת בית המשפט נקבע כי תשלום הקנס מהווה הודאה בעבירה נוכח הוראת סעיף 229(ח) לחוק סדר הדין הפלילי, תשמ"ב- 1982, והעובדה כי הקנס שולם על ידי האם, אינה מסייעת למערער על פי מה שנפסק, ואין בכך כדי להצדיק מתן הארכת מועד להישפט.

בהודעת הערעור חזר המערער על הטענות שהעלה בבקשתו לבית משפט קמא, וטען כי מתקיימים נוכח האמור, טעמים מיוחדים המצדיקים מתן ארכה להישפט.

אין אני רואה מקום לקבלת הערעור.

אין חולקין כי המערער היה מודע לייחוס העבירה, והדוח נמסר לידיו. תשלום הקנס, באמצעות אחר, גם אם בניגוד לדעתו של המערער, אינו מהווה עילה מספקת להארכת מועד, ובית המשפט אינו אמור להידרש לטענות מטענות שונות בעניין זהות משלם הקנס בפועל, והדברים נקבעו ב- רע"פ 2937/17 ‏ ‏גיל פלדמן נ' מדינת ישראל (17 2.4). עוד אציין כי הבקשה להארכת מועד הוגשה לבית המשפט בשיהוי מסוים.

בנוסף, המערער אינו מעלה כל טענה לגופה של העבירה כמיוחס לו בדוח, ואף עולה מהדוח מעין הודאה במעשה, ובמילותיו של המערער: "לא ראיתי שיש קו. אני מצטער תוותר לי". בנסיבות אלה, אין אני מוצא כל חשש לעיוות דין.

הערעור נדחה לפיכך.

מזכירות בית המשפט תעביר פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, י"ב שבט תשפ"ב, 14 ינואר 2022, בהעדר הצדדים.