לפני: כב' הרשמת עינת לסרי

החלטה

1. לפניי בקשת הנתבעת לחייב את התובע, תושב דאהריה, בהפקדת ערובה להבטחת הוצאותיה באם תביעתו של התובע תדחה (להלן- הבקשה) בהתאם לתקנה 116א(ב) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), תשנ"ב – 1991 (להלן – התקנות).
2. הוראות התקנות קובעות כי ברירת המחדל בבחינת בקשה לחיוב תובע שאינו תושב ישראל ואינו אזרח אחת המדינות החתומות על אמנת האג – היא לחייבו בהפקדת ערובה.

פטור מחיוב זה יינתן בהתקיים אחד החריגים המפורטים בתקנות - קיומה של 'ראשית ראיה' להוכחת התביעה הוכחת יכולת פירעון במקרה שיפסקו נגד התובע הוצאות או קיומם של טעמים מיוחדים המצדיקים פטור מהפקדת ערובה.

1. באשר ל'ראשית הראיה' הנדרשת על מנת לחסות בגדרו של החריג, נקבע להלכה כי התובע אינו אמור להציג בכתב התביעה או בבקשה לחיוב בהפקדת ערובה ראיות שיתמכו בכל רכיבי התביעה לכל פרטיהם, אלא נדרשת רק 'ראשית ראיה' להוכחת תביעתו באופן כללי כאשר חובה זו כפופה להוראות החוק והפסיקה בעניין נטלי ההוכחה, בהתייחס לרכיבי התביעה הנתבעים, באשר לחובות הרישומיות המוטלות על המעסיק ותוצאות הפרתן והוראות רלוונטיות אחרות כגון האיסור לקבוע שכר כולל רכיבי שכר מסויימים. (ע"ע 2385-02-17 אחמד אבו מוחסן – קיבוץ בית הערבה (11.2.2021)(להלן – הלכת אבו מוחסן)).
2. בהחלטה אם לחייב תובע בהפקדת ערובה, על בית הדין לאזן בית תכלית התקנה, קרי, הבטחת תשלום הוצאות הנתבעת ככל שהתביעה כנגדו תידחה וצמצומה של האפשרות שתוגש תביעת סרק, לבין ההגנה על זכות הגישה לערכאות ומתן אפשרות לתובע לממש את זכויותיו. במסגרת האיזון האמור, ייתן בית הדין משקל למיהות התובע, מקום מגוריו ומצבו הכלכלי, טיב הזכויות הנתבעות (האם הן זכויות קוגנטיות מכוח חוקי המגן), מיהות הנתבע ומעמדו, סיכויי התביעה ומורכבותה, השלב בהליך בו מבוקש לחייב את התובע בהפקדת ערובה, קיומו של שיהוי בהגשת התביעה ותום ליבו של התובע (ראה הלכת אבו מוחסן).

מן הכלל אל הפרט

1. לאחר שעיינתי בבקשה ובמסמכים המצויים בתיק בית הדין ולאחר ששקלתי מחד גיסא את זכות התובע לגישה לערכאות, נסיבותיו הקונקרטיות של התיק דנן ואת הזכויות הנתבעות ומאידך גיסא את זכות הנתבעת שלא להיגרר להליכי סרק, מצאתי כי יש מקום לחייב את התובע בהפקדת ערובה.

למען הסר ספק יובהר, כי קביעות אלו הן לכאוריות בלבד, ומבלי שיש בהן כדי לקבוע מסמרות באשר לסיכויי ההליך.

1. הנתבעת טענה כי כלל לא התקיימו בינהם יחסי העסקה אלא התובע הועסק על ידי קבלן עצמאי ורק אישורי ההעסקה הוצאו על ידה. כן, נטען על ידה כי המדובר בתביעה שניה של התובע כנגדה לאחר שהתביעה הראשונה (סע"ש 7941-03-18 (להלן – ההליך הקודם)) אשר זהה ברכיביה לתביעה דנן, נמחקה בשל אי הפקדתו את הערובה אשר חוייב בה והתובע אף לא שילם את ההוצאות אשר הושתו עליו בהליך הקודם. כן, נטען להתיישנות התביעה משעה שתקופת ההעסקה הנטענת היא החל מ 12/2012 ועד 4/2016 בעוד התביעה הוגשה ביום 18.11.2021.

התובע טען בתגובתו לבקשה כי התקיימו יחסי העסקה בינו לבין הנתבעת וכן טען לזכאותו לרכיבי הנתבעים מתוקף העסקתו על ידי הנתבעת וכי יש בבקשה כדי לפגוע בגישתו לערכאות.

יצויין כי בעוד שהבקשה נתמכה בתצהיר מטעם הנתבעת, התובע לא תמך תגובתו לבקשה, כנדרש.

1. על תובע המגיש תביעה לעשות כן בתום לב ובידיים נקיות. עיון בכתב התביעה מעלה כי התובע לא יידע את בית הדין על קיומו של ההליך הקודם ותוצאותיו ואף לא הגיב לטענותיה של הנתבעת לעניין זה, בתגובתו לבקשה. ככלל, בהתאם להלכה הקיימת, נכון היה לחייב את התובע בהפקדת הערובה אשר נקבעה בהליך הקודם (ברע (ארצי) 34065-01-22 מוחמד קבאגה - יצחק שטרן ושות' בע"מ (27.1.2022) (להלן- פרשת קבאגה)). עם זאת, משעה שההחלטה לעניין הערובה בהליך הקודם ניתנה עובר להלכת אבו מוחסן בה נקבע כי במקום בו עצם קיומם של יחסי העסקה שנוי במחלוקת, יש בראיות המעידות על קיומם של יחסי עבודה, כגון היתר עבודה להעסקת העובד-התובע אצל הנתבעת לתקופה הרלוונטית לתביעה או חלקה, כדי לענות על דרישת "ראשית ראיה" בבחינת בקשה להפקדת ערובה ומשעיון בכתב התביעה מעלה כי התובע צירף אישורי העסקה על שם הנתבעת לתקופה הרלוונטית אשר יש בהם, לכאורה, בשלב זה כדי להרים את נטל 'ראשית הראיה' הנדרש בבחינת בקשה להפקדת ערובה, לא מצאתי כי יש מקום לחייבו בהפקדת הערובה כפי שנקבע בהליך הקודם, בין היתר, בשים לב כי סכום התביעה בהליך דנן הוא כמחצית מסכום התביעה בהליך הקודם. עם זאת, יצויין, כי עיון בתדפיס הרישיונות אשר צורף על ידי התובע לכתב התביעה מעלה כי בחלק מהתקופה הנתבעת מפורטים רישיונות על שם מעסיקים אחרים כך שבשילוב האמור בחקירותו במסגרת ההליך הקודם לעניין זה, משקלה של ראשית הראיה האמורה, אינו מלא.
2. לאמור בדבר משקלם של אישורי ההעסקה כראשית ראיה מצטרפת העובדה כי התובע הגיש תביעתו בהליך דנן מבלי ליידע את בית הדין על עובדת הגשת התביעה הראשונה ומחיקתה, כנדרש מכוח חובת תום הלב וההגינות הדיונית ויש בהתנהלותו זו יותר משמץ של שימוש לרעה בהליכי בית משפט.
3. כן, התובע לא השיב לטענת הנתבעת לכך שלא ציין את כתובתו כנדרש ולכך של שילם את ההוצאות בסך 3,000 ₪ אשר הושתו עליון בהליך הקודם. בהתאם לפסיקה הקיימת, אי ציון מען עדכני ואי עמידה בחיובים קודמים של תשלום הוצאות, מקימה עילה להורות על הפקדת ערובה להוצאות, זאת, בהצטרף לכך שהתובע לא הראה יכולת פירעון או טעמים אחרים מיוחדים המצדיקים את דחיית הבקשה. על כן, מצאתי כי יש לחייב את התובע בהפקדת ערובה.

סוף דבר

1. על יסוד כל האמור לעיל, ובאיזון שבין זכות התובע לגישה לערכאות ומאידך זכותה של הנתבעת שלא להיגרר להליכי סרק וכי תוכל לפרוע הוצאותיה ככל שהתביעה תידחה, מצאתי כי יש להטיל על התובע הפקדת ערובה בסכום של 2,000 ₪ אשר תופקד תוך 30 ימים מהיום. המדובר בסכום מופחת ביחס לסכום התביעה ולהוצאות המקובלות בבית הדין לעבודה וזאת משעה שהתובע הראה קיומה של ראשית ראיה, כמפורט לעיל.
2. התובע יודיע על הפקדת הערובה בהודעה בכתב להליך, עד למועד האמור. לא תופקד הערובה – תמחק התביעה.
3. על מנת שלא להכביד הכבדה נוספת על התובע, הוצאות הבקשה יילקחו בחשבון בתום ההליך.

ניתן היום, כ"ו אדר ב' תשפ"ב, (29 מרץ 2022), בהעדר הצדדים ותישלח אליהם.