לפניי בקשתו של התבעת לדחיית התובענות, או לפחות חלקן, על הסף מחמת התיישנות ו/או שיהוי.

דין הבקשה להידחות וזאת מהנימוקים שיפורטו להלן.

התובעת הגישה לביצוע 10 שיקים בחתימתו של הנתבע, 9 שיקים ע"ס 4,000 ₪ כל אחד ושיק אחד ע"ס 317 ₪. השיקים הוגשו לביצוע במסגרת שני תיקי הוצל"פ נפרדים.

הנתבע הגיש התנגדות בכל אחד מתיקי ההוצל"פ ובה טען כי השיקים נגנבו מרכבו. הנתבע לא חלק על כך כי הכיתוב בשיקים, זולת שם הנפרעת, שהיא התובעת, הינו כתב ידו ולא חלק על כך כי הוא חתום על השיקים. הנתבע פירט בהתנגדות את הנסיבות בהן מולאו ונחתמו השיקים על ידו. התיאור האמור אינו מתייחס לשיק של 317 ₪ אך לנוכח זניחות הסכום של השיק האמור נתעלם מכך.

מאוחר יותר הגיש הנתבע בקשה לתקן את ההתנגדויות שהוגשו כך שאלו תכלולנה גם טענת התיישנות. נעתרתי לבקשה והנתבע אכן הגיש התנגדות מתוקנת בכל אחד מהתיקים ובה טען להתיישנות וכן לשיהוי.

התובעת, בהתאם להחלטה שניתנה, הגישה תגובה לטענת ההתיישנות.

באשר לשיהוי: אין ספק לטעמי כי התובענות הוגשו באיחור ניכר ביחס למועדי הפירעון של השיקים. ועם זאת, החלטה בשאלה האם השיהוי אכן גרם לנתבע היזק ראייתי אינה יכולה להתברר בשלב זה אלא לאחר שתישמענה הראיות. במצב דברים זה אין אפשרות לקבוע כבר עתה כי השיהוי בהגשת התובענות, קרי פתיחת תיקי ההוצל"פ, יש בו כדי להביא לדחיית התובענות על הסף.

באשר להתיישנות: דין טענתו של הנתבע להידחות, הן מהטעם הדיוני והן לגופו של עניין.

בכל הנוגע להיבט הדיוני הרי שכלל יסוד הוא כי את טענת ההתיישנות יש לטעון בהזדמנות הראשונה (ראו לעניין זה ס' 3 חוק ההתיישנות, תשי"ח – 1958). לא כך נעשה. הנתבע הגיש התנגדות מפורטת בכל אחד מהתיקים ולא כלל בה את טענת ההתיישנות אלא לאחר שהותר לו להגיש התנגדות מתוקנת. ההיתר להגיש התנגדות מתוקנת אין פירושו קבלת הטענה מראש אלא היתר לטעון את הטענה בלבד.

אין ספק כי טענת התיישנות הינה טענה מהותית כפי שטען הנתבע בבקשה לתיקון ההתנגדות ואין גם ספק כי הכרעה בשאלה זו הינה רלוונטית למחלוקת. אלא שהנתבע לא פירט כלל מדוע לא טען את הטענה בהזדמנות הראשונה ולא סיפק הסבר כלשהוא לעניין זה.

בנסיבות אלו דין הבקשה להידחות בהיבט הדיוני.

בכל הנוגע לגופו של עניין דין בקשתו של הנתבע להידחות גם כן. לכל אחד מהשיקים תאריך התיישנות שונות והוא שבע שנים לאחר מועד פירעונו לצורך הדיון. מועד הפירעון המוקדם ביותר הינו 25.09.2010. תיק הוצל"פ אחד נפתח ביום 18.06.2018 והשני נפתח ביום 07.10.2018. נניח אפוא לצורך הדיון כי חלפה תקופה של כשנה מעבר לתקופת ההתיישנות של השיק שמועד פירעונו הוא המוקדם ביותר.

במצב דברים רגיל היה במועד בו נפתחו שני תיקי ההוצל"פ להביא למסקנה כי חלק מהשיקים התיישנו (בהתעלם מההיבט הדיוני כפי שפורטו לעיל). אלא מאי? מה ששכח הנתבע לציין בהתנגדויות שהגיש הוא כי ביום 13.02.2015 ניתן כנגדו צו כינוס, ביום 30.03.2015 התקבלה אצל כונס הנכסים הרשמי תביעת החוב של התובעת וכי ביום 17.08.2016 הוטל הליך הפש"ר, ובכללו צו הכינוס, בשל "ניצול לרעה של ההליך וזלזול בו" כפי שנקבע בהחלטת בית המשפט המחוזי הנכבד מיום 17.08.2016.

מהמועד בו החל הליך הפש"ר ועד לסיומו חלפו 18 חודשים.

תקופה זו, בהתאם להלכה הפסוקה ובהתאם לס' 15 לחוק ההתיישנות, תשי"ח – 1958, אינה נכללת בחישוב תקופת ההתיישנות (ראו לעניין זה את האמור בפש"ר (ת"א) 42326-03-19, חלפון נ' כונס הנכסים הרשמי).

הנה אפוא אם נביא בחשבון תקופה של 18 חודשים בהם התובעת לא יכלה להגיש את השיקים לביצוע בשל קיומו של הליך פש"ר ונפחית פרק זמן זה מפרק הזמן שחלף מאז מועד הפירעון המוקדם ביותר מבין אלו של השיקים שהוגשו ועד למועד פתיחת תיק ההוצל"פ השני, המאוחר יותר, הרי שטרם חלפו שבע שנים.

בנסיבות אלו טענת ההתיישנות של הנתבע נדחית ביחס לכלל השיקים גם לגופו של עניין.

לנוכח האמור אני מורה על דחיית הבקשה שהגיש הנתבע.

הנתבע יישא בהוצאות ההליך הנוכחי סך כולל של 2,500 ₪. הסכום ישולם לידי ב"כ התובעת עד ליום 20.07.2022.

אני קובע את התיק לשמיעת הראיות ליום 26.02.2023 בשעה 13:00.

התובעת תגיש תצהיר תמיכה בתובענה עד ליום 01.08.2022.

תצהירי עדות ראשית מטעם הנתבע יוגשו עד ליום 01.10.2022 ומטעם התובעת עד ליום 01.11.2022.

ניתנה היום, י"ט סיוון תשפ"ב, 18 יוני 2022, בהעדר הצדדים.