1. בפני בקשה להורות על ביטול הכרעת הדין וגזר הדין שניתנו כנגד המבקש בהעדרו בעבירה מנהלית.

תמצית ההליכים

1. המבקש הורשע בהעדרו בגין עבירה של עבירה של אי עטית מסכה – עבירה לפי סעיף 3ה(א) לצו בריאות העם (נגיף קורונה החדש) (בידוד בית והוראות שונות)(הוראת שעה) תש"ף -2020 + סעיפים 20ג(4) ו-20ד(ב)(3)לפקודת בריאות העם 1940 לצו בריאות העם (נגיף קורונה החדש) (בידוד בית והוראות שונות) (הוראת שעה) תש"פ-2020.

בהתאם לעובדות כתב האישום, בתאריך 16.8.21 נתן המבקש שירות במכולת בכפר בועיינה בלי שעטה מסכה על פניו.

1. המבקש לא התייצב לדיון ביום 4.2.22 ולכן ניתנה בעניינו הכרעת דין המרשיעה אותו בעבירה שיוחסה לו בכתב האישום ונגזר דינו לקנס כספי בסך של 1000 ₪ או 10 ימי מאסר תחתיו (להלן: " הכרעת הדין וגזר הדין"). לציין כי עסקינן בסכום הקנס המקורי.
2. ביום 24.6.22 הוגשה בקשת המבקש באמצעות בא כוחו לביטול הכרעת הדין וגזר הדין לפי סעיף 130 (ח) לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), התשמ"ב – 1982 (להלן:"חסד"פ").

טענות הצדדים

טענות המבקש

1. אין מחלוקת בין הצדדים כי הכתובת אליה נשלח הזימון לדיון הינה הכתובת הרשומה במשרד הפנים ובבקשתו של המבקש להישפט.
2. לטענת המבקש הוא לא קיבל הזימון לדיון , כך גם לא איש מקרוביו ולא סירב לקבל הזימון הדיון. לא היה ביכולתו לדעת שקיים הליך משפטי נגדו, ולא קיבל את גזר הדין הנ"ל או העתק ממנו.
3. עוד נטען כי נודע לו על הדו"ח הנ"ל רק לאחר קבלת דרישת תשלום באמצעות רשות האכיפה והגביה.
4. לאור האמור סבור המבקש כי יש לבטל פסק הדין שניתן בהיעדרו.

טענות המשיבה

1. ביום 3.7.22 נתקבלה תגובת המשיבה לבקשת המבקש לביטול הכרעת הדין וגזר הדין שניתנו בעניינו.
2. המשיבה טענה בתמצית כדקלמן:
3. הזמנה לדיון נשלחה לכתובתו של המשיב כפי שרשום במשרד הפנים , וכפי שעולה מאישור המסירה מיום 7.12.21 "בהעדר הנמען נמסר למי שגר עמו בבית ונראה כי מלאו לו 18 שנה". לאותה כתובת נשלח גם גזר הדין, מאישור המסירה מיום 15.2.22 עולה כי גזר הדין התקבל "לידי הנמען הרשום".
4. המבקש לא התייצב לדיון הקבוע ובהתאם לסעיף 240 (א) לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), תשמ"ב – 1982 (להלן:"חסד"פ") , ניתן כנגדו פסק דין מרשיע בהיעדרו. אין מחלוקת כי לאותה הכתובת נשלח גזר הדין אשר הגיע לידי המבקש.
5. לטענתה, בהתאם לסעיף 240 (א) לחסד"פ די בהמצאת הזמנה לדין לכתובתו הרשומה של המבקש כדי ליתן סמכות לבית המשפט לשפוט המבקש בהיעדרו. קל וחומר שהוא עצמו רשם את הכתובת אליה הגיעה ההזמנה לדיון כמענו במשטרת ישראל.
6. המשיבה הפנתה לסעיף 130(ח) לחסד"פ וטענה כי אומנם רשאי בית המשפט לבטל את פסק הדין שניתן בהיעדר המבקש אך רק באם קיימת סיבה מוצדקת, טעם ראוי או נימוק ממשי לאי התייצבותה של המבקש או בכדי למנוע עיוות דין.
7. עוד נטען כי יש לדחות הבקשה על הסף שעה שהמבקש לא עמד בסד הזמנים הקבוע בחוק (הגשת הבקשה 30 ימים מיום קבלת גזר הדין) ועד שהגיש בקשתו לביטול גזר הדין.
8. בנוסף נטען כי בתיק הודעת הקנס ישנו דוח פעולה וסרטון מהם עולה כי המבקש מכר במכולת ללקוחות כשהוא אינו עוטה מסכה על פניו, וזאת לטענתו כי מדובר בלקוחות בני 10. גם לאחר הגעת השוטרים למקום המבקש לא עטה מסיכה על פניו ועשה זאת רק לאחר שהתבקש.

דיון והכרעה

1. העבירות שבגינן ניתן הדו"ח למבקש הינן עבירות מנהליות מסוג עבירת קנס מנהלי . בחוק לתיקון ולקיום תוקפן של תקנות שעת חירום (נגיף הקורונה החדש – אכיפה) , תש"ף- 2020 נקבע בסעיף 3 לתוספת כי " עבירה על הוראה מההוראות המפורטות בטור א' שבתוספת, היא עבירה מנהלית" . בסעיף 4 לחוק נקבע כי " לעבירה מנהלית כאמור בתקנה 3 יהיה קנס מנהלי קצוב, כקבוע לצדה בטור ב' לתוספת" ( במקרה שלפנינו בסך 5000 ₪).

1. העבירות המנהליות נועדו ליצור מסגרת אכיפה חלופית להליך הפלילי. ההליך המנהלי טומן בחובו סנקציה שהיא קנס שבא בתגובה להפרת הסדר שיש אינטרס ציבורי באכיפתו. חוק העבירות המנהליות , תשמ"ו-1985 ( להלן: "חוק העבירות המנהליות") קובע מהי "עבירה מנהלית" בסעיף 1(א) : "שר המשפטים רשאי לקבוע בתקנות כי עבירה על הוראה שנקבעה בחוק מהחוקים המנויים בתוספת הראשונה או בתקנות שהותקנו לפיו, שאינה פשע, היא עבירה שבשלה ניתן להטיל קנס בדרך מנהלית (להלן - עבירה מנהלית); הקביעה יכול שתהיה דרך כלל, בתנאים או בסייגים".

עבירות מנהליות הן חריג לכלל שנאשם ידון בפניו.

1. בסעיף 126 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: "חסד"פ"), נקבע הכלל לפיו "באין הוראה אחרת בחוק זה, לא ידון אדם בפלילים אלא בפניו".
2. לגבי עבירות מנהליות, נקבעה "הוראה אחרת" בחוק והיא הוראת סעיף 240 לחסד"פ ולכן, נאשם שאינו מתייצב וזומן כדין, יורשע וייגזר דינו בהעדרו (רע"פ 8427/17 מדינת ישראל נ' סאלם (פורסם במאגר משפטי ביום 25.3.18).

סעיף 240(א)(2) לחסד"פ קובע כדלקמן:

"240. (א) בעבירות לפי פקודת התעבורה או לפי פקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש], התש"ל-1970, שלא גרמו לתאונת דרכים שבה נחבל אדם חבלה של ממש, בעבירות שנקבעו כעבירות קנס או כעבירות מנהליות או בעבירות לפי חיקוק אחר ששר המשפטים, אישור ועדת החוקה, חוק ומשפט של הכנסת קבע, יחולו סדרי דין אלה:

(2) נאשם שהוזמן ולא התייצב בבית המשפט בתחילת המשפט או בהמשכו, יראוהו כמודה בכל העובדות שנטענו בכתב האישום זולת אם התייצב סניגור מטעמו."

(ההדגשות אינן במקור נ.מ.ל)

1. על כן, כאשר נאשם בעבירה מנהלית, כדוגמת עבירה לפי צו בריאות העם כאמור בענייננו, זומן כדין לדיון ולא התייצב לבית המשפט, יראוהו כמודה בכל העובדות שנטענו בכתב האישום. במלים אחרות, עצם הזימון כדין בצירוף אי ההתייצבות לדיון, מהווה הודיה בעובדות כתב האישום וחזקת החפות שעמדה לנאשם עד הדיון מתבטלת.
2. אין מחלוקת בין הצדדים כי הזימון נשלח לכתובת הרשומה במשרד הפנים ובבקשתו של המבקש להישפט, בדיוק לאותה כתובת שנשלחה הודעת תשלום החוב אך לטענתו של המבקש הוא לא קיבל את אישור המסירה בנסיבות שאינן תלויות בו.

לאחר עיון בטיעוני הצדדים אין בידי לקבל טענתו זו של המבקש והכל כפי שיפורט להלן:

1. כאמור, המבקש השליך את יהבו בבקשתו לביטול הכרעת הדין וגזר הדין, על הטענה שלא קיבלו הוא או מי מקרוביו את הזימון לדיון .

האם הנאשם זומן כדין לדיון ולא התייצב למשפט?

1. סבורני כי המבקש נתפס לכלל טעות בטענתה זו. סעיף 237(א) לחסד"פ קובע כדלקמן:

"237.(א) מסמך שיש להמציאו לאדם לפי חוק זה,

המצאתו תהיה באחת מאלה:

(1) במסירה לידו; ובאין למצאו במקום מגוריו או במקום עסקו - לידי בן משפחתו הגר עימו ונראה שמלאו לו 18 שנים, ובתאגיד וחבר בני אדם – במסירה במשרדו הרשום או לידי אדם המורשה כדין לייצגו;

(2)במשלוח מכתב רשום לפי מענו של האדם, התאגיד או חבר בני האדם, עם אישור מסירה; בית המשפט רשאי לראות את התאריך שבאישור המסירה כתאריך ההמצאה."

(ב) מסירת המסמך לידי סניגור הנאשם, או מסירתו במשרד הסניגור לידי פקידו, וכן משלוח מכתב רשום עם אישור מסירה לפי מען משרדו, כמוה כהמצאה לנאשם, זולת אם הודיע הסניגור לבית המשפט, תוך חמישה ימים, כי אין ביכלתו להביא את המסמך לידיעת הנאשם.

(ג) נוכח בית המשפט כי המצאה לפי סעיף זה לא בוצעה עקב סירוב לקבל את המסמך או המכתב, או לחתום על אישור המסירה, רשאי בית המשפט לראות את המסמך כאילו הומצא כדין " .

(ההדגשות שלי נ.מ.ל)

בסעיף 237(א)(2) לחסד"פ נקבע במפורש כי "בית המשפט רשאי לראות את התאריך שבאישור המסירה כתאריך ההמצאה", כך גם בתקנה 54 לתקסד"פ נקבע כי "ובית המשפט רשאי לקבוע שהמסמך הומצא כראוי", קרי בית המשפט רשאי לקבוע שהייתה המצאה כדין תוך הסתמכות על אישור המסירה בלבד.

1. מכוח האמור בסעיף 237(א)(2) לחסד"פ ובסעיף 54 לתקסד"פ, אישור המסירה שעניינו ההזמנה לדיון שנשלחה למבקש בשלב שלפני מתן הכרעת הדין וגזר הדין כפי שמופיע בתיק בית המשפט הוא ראייה העומדת בפני עצמה לאמיתות תוכנה , ודי בזה על מנת לקבוע שהמבקש קיבל את אישור המסירה על פי כל דין.
2. בענייננו , המבקש לא הוכיח כי דברי דואר אינם מגיעים למענו דרך קבע או אינם מגיעים בכלל ליעדם ביישוב מגוריו. יתרה מכך, קיים בתיק אישור מסירה בעניין הודעת תשלום החוב וגזר הדין שניתן בהעדרו ואשר נמסר לידי הנמען הרשום. כאמור, התקנה קובעת "חזקת מסירה" ולפיה די שהמאשימה תוכיח שההודעה נשלחה בדואר רשום, אף אם אין חתימה של הנאשם או מי מטעמו על אישור המסירה. חזקת המסירה מעבירה את הנטל על כתפי הנמען להוכיח שלא קיבל את ההודעה, מסיבות שאינן תלויות בו ולא עקב הימנעותו מלקבלן .

במקרה שבפני הציגה המאשימה אישור מסירה ממנו עולה כי הזימון לדיון נמסר "בהעדר הנמען נמסר למי שגר עמו בבית ונראה כי מלאו לו 18 שנה". המבקש לא טען לגופו של עניין ולא צירף אסמכתאות בהתאם. כמו כן לא נטען כי איש הדואר מכיר את משפחת המבקש ויכול היה לדעת את שם קרובתו או כי יש לו אינטרס כלשהו בדיווח שאינו דיווח אמת.

זאת ועוד, לא מצאתי ממש בטענה כי לא קיבל את הזימון לדיון/ העתק מגזר הדין שכן הכתובות שמופיעה בתמצית רישום מרשם האוכלוסין שצירף המבקש זהה לכתובת אליה נשלחו הזימון וגזר הדין.

בהינתן אישור המסירה בתיק ומשהמבקש טוען טענה כללית על אי קבלת דבר הדואר – קובע אני כי לא עמד בנטל להפרכת החזקה. לענין חזקת המסירה עיין רע"פ 3698/17 יוסופוב נ' מדינת ישראל (7.5.17) ורע"פ 3202/16 בן נחום נ' מדינת ישראל (18.5.16), 28.11.13).

המבקש אינו עומד בתנאי סעיף 130(ח) לחסד"פ

1. לאחר שקבעתי כי הטענה של המבקש שלא קיבל הזימון לדיון, לא יכולה לשמש נימוק לביטולם של הכרעת הדין וגזר הדין, ולאחר שגם קבעתי כממצא עובדתי שהוא אכן קיבל הזימון למשפטו, אעמוד כעת על העילה הנוספת שנקבעה בדין לביטול הכרעת דין וגזר דין שניתנו בעבירה מנהלית בהעדר הנאשם. כפי שיובהר כעת, המבקש לא עומד באותה עילה.
2. סעיף 130 (ח) לחסד"פ קובע כדלקמן:

"נגזר דינו של הנאשם בחטא או בעוון שלא בפניו, רשאי בית המשפט, על פי בקשת הנידון, לבטל את הדיון לרבות את הכרעת הדין וגזר הדין אם ניתנו בהעדרו, אם נוכח שהייתה סיבה מוצדקת לאי התייצבותו או אם ראה שהדבר דרוש כדי למנוע עיוות דין; בקשה לפי סעיף קטן זה תוגש תוך 30 ימים מהיום שהומצא לנאשם פסק הדין אולם רשאי בית המשפט לדון בבקשה שהוגשה לאחר מועד זה אם הבקשה הוגשה בהסכמת התובע."

1. לאחר שבחנתי טענות הצדדים ועיינתי בתיק בית המשפט והמצאות ההחלטות השיפוטיות מצאתי כי יש לדחות הבקשה על הסף שעה שהמבקש לא עמד בסד הזמנים הקבוע בחוק (הגשת הבקשה 30 ימים מיום קבלת גזר הדין) ועד שהגיש בקשתו לביטול גזר הדין. גזר הדין הומצא למבקש ביום 15.2.22 והבקשה הוגשה רק ביום 24.6.22 קרי כארבעה חודשים וחצי לאחר מתן גזר הדין, כארבעה חודשים לאחר שקיבל לידיו את גזר הדין. לשיהוי ניכר זה בפעולת המבקש בהגשת הבקשה לא נמסר כל הסבר, בוודאי לא כזה המניח את הדעת.
2. למעלה מן הצורך אציין כי באשר לתנאי החלופי השני, והוא שהדבר דרוש כדי למנוע עיוות דין לא מצאתי ממש בטענות המבקש. לא הוכח בפניי כי המבקש לא היה צריך לעטות מסכה בתקופה המצוינת בכתב האישום. המבקש בבקשתו לביטול גזר הדין סתר את עצמו בכך שטען כי "למיטב ידיעתו וזיכרונו אין לחובתו כל חוב בגין דו"ח כלשהו" וכי "נודע לו לראשונה אודות הדו"ח הנ"ל רק לאחר קבלת דרישת תשלום באמצעות רשות האכיפה והגביה". טענה זו תמוהה בעיני שעה שהמבקש הגיש בקשה להישפט, כך שידע שעתיד להגיע זימון לדיון ולכן לא ברור כיצד טוען כי לא ידע אודות הדו"ח. המבקש גם לא הציג כל אסמכתאות אשר יוכיחו לכאורה כי אין בסיס ראייתי לדו"ח שנרשם לחובתו.
3. במקרה שבפני, לא מתקיים גם התנאי החלופי השני לביטול הכרעת הדין וגזר הדין שניתנו בהעדר, מהעילה של מניעת עיוות דין.

סוף דבר

לאור הטעמים לעיל הבקשה נדחית.

ניתנה היום, י"ג תמוז תשפ"ב, 12 יולי 2022, בהעדר הצדדים.