1. כתב האישום

כתב האישום המתוקן מייחס לנאשם עבירות אלה:

המתה בקלות דעת, עבירה לפי סעיף 301ג לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין");

נהיגה תחת השפעת משקאות משכרים, עבירה לפי תקנה 26(2) לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961 (להלן: "תקנות התעבורה").

עובדות כתב האישום הן כדלקמן:

בתאריך 15.9.21, חל ערב יום כיפור. בערב יום כיפור וביום כיפור נוהגת מוסכמה חברתית לפיה מקובל להימנע מנסיעה בכלי רכב, ותנועת כלי הרכב המנועי בכביש במועד זה הינה מועטה ואיטית (להלן: "המוסכמה הנוהגת"). לאור מוסכמה זו, נוהגים הולכי רגל ורוכבי אופניים רבים, כולל קטינים, לרכוב על אופניים בכבישים.

במועד הרלוונטי לכתב האישום היה הנאשם מודע לייחודו של יום כיפור, כמתואר לעיל, ולמוסכמה הנוהגת.

בתאריך 15.9.21, עובר לכניסת יום כיפור, בשעות הצהריים, שתה הנאשם משקאות אלכוהוליים סמוך לבית חברו שבבאר יעקב. באותו תאריך, בשעה 19:09 או בסמוך לכך, נהג הנאשם חזרה לביתו שבכפר סבא, ברכב מסוג "פיאט", מ.ר. 35-8609-01 (להלן: "הרכב"), בכביש 4, מדרום לצפון (להלן: "הכביש"). הכביש, בכיוון נסיעתו של הנאשם, כולל שלושה נתיבי נסיעה. באותה העת נהג הנאשם בנתיב האמצעי בכביש (להלן: "נתיב הנסיעה"), כשהוא נתון תחת השפעת משקאות משכרים.

התנאים אשר שררו במקום באותה עת, היו כדלקמן:

1. מזג אוויר נאה, ראות טובה, שעת בין ערביים.
2. ערב יום כיפור, במהלכו תנועת כלי הרכב הממונעים בכביש מועטה ואיטית, ועל הכביש הולכי רגל ורוכבי אופניים, בהם ילדים ובני נוער, ההולכים ורוכבים על אופניים בנתיבי הכביש.
3. כביש אספלט תקין ויבש, ללא בורות או כתמי שמן.
4. דרך בין עירונית בה המהירות המותרת היא עד 90 קמ"ש בלבד.
5. הכביש מואר היטב לכל משתמשי הדרך.
6. שדה ראייה פתוח לפנים, למרחק של 240 מטר, ללא כל מגבלה.

באותה העת, רכב ברק חורי ז"ל (קטין יליד 10.11.08) (להלן: "המנוח") על אופניו בכביש, בנתיב נסיעתו של הנאשם ולפניו.

במהלך רכיבת המנוח על אופניו בכביש, הגיע סמוך לקילומטר 117.2 בכביש. בהגיעו למקום, עצר המנוח את רכיבתו בנתיב הנסיעה, בסמוך לעוברת אורח שפגש באקראי, אשר רכבה אף היא על אופניה, ושאל אותה כיצד מגיעים לרחוב ז'בוטינסקי בפתח תקווה.

עם הגיע הנאשם, הנוהג ברכב בנתיב האמצעי בכביש לקילומטר 117.2 בכביש, התנגש, בעוצמה, עם חזית הרכב, בקטין אשר היה על אופניו, בנתיב הנסיעה. כתוצאה מההתנגשות המתוארת, הוטח הקטין אל אספלט הכביש, למרחק של 63.3 מטרים ממקום ההתנגשות (להלן: "תאונת הדרכים").

ניידת אמבולנס אשר הוזעקה אל זירת התאונה פינתה את המנוח, בבהילות, לחדר המיון, בבית החולים ע"ש שניידר (לרפואת ילדים) בפתח תקווה, כשהוא במצב אנוש וסובל מפגיעה רב מערכתית.

זמן קצר לאחר הגעתו אל בית החולים, אובחן המנוח כסובל מאיסכמיה מוחית קשה, פגיעות רבות נוספות באיבריו הפנימיים, ושברים בחלק מעצמותיו. חרף מאמצי ההחייאה שנערכו במנוח בבית החולים, נפטר המנוח בשעה 22:40 מפצעיו, אשר נגרמו לו בעטיה של תאונת הדרכים.

עם הגעת כוחות משטרה אל זירת התאונה, נדרש הנאשם על ידי שוטר אגף התנועה, רס"מ אלכסנדר זימין, לתת דגימת דם, כמתחייב בחוק. למשמע הדרישה, כאמור, סירב הנאשם ליתן דגימת דם.

תאונת הדרכים ומותו של המנוח נגרמו כתוצאה ממעשיו של הנאשם, כמפורט לעיל:

א. הנאשם נהג ברכב בקלות ראש, בחוסר זהירות, וללא תשומת לב לחיי אדם.

ב. הנאשם נהג ברכב, ערב יום כיפור והיה מודע היטב לעובדה כי במועד זה משתמשים בכביש הולכי רכל ורוכבי אופניים המסתמכים על המוסכמה הנוהגת.

ג. הנאשם, בנהיגתו, לא התאים את מהירות נסיעתו לתנועת משתמשי הדרך ובהם רוכבי אופניים, אשר רכבו בכביש באותה העת.

ד. הנאשם לא האט את מהירות נסיעתו ברכב, לא התאים את נהיגתו לתנאי הדרך, ולא הבחין כלל במנוח אשר עמד עם אופניו בנתיב הנסיעה האמצעי בכביש, וכל זאת על אף שדה ראייה פתוח לפנים אשר היה לפניו, ללא כל הפרעה אשר היה מאפשר לו לבלום בבטחה ולמנוע את התאונה הקטלנית.

ה. הנאשם נהג ברכב תחת השפעת משקאות אלכוהוליים.

במעשיו המתוארים לעיל, נהג הנאשם ברכב ביום כיפור תחת השפעת משקאות משכרים ותוך נטילת סיכון בלתי סביר לאפשרות גרימת התוצאה הקטלנית ובכך גרם, בקלות דעתו, למותו של המנוח.

2. מענה הנאשם לכתב האישום

בישיבה ביום 11.1.22 כפר בא כוח הנאשם במיוחס לנאשם וטען כדלקמן:

א. הנאשם מקבל את העובדה שמדובר במנהג (של להימנע מנסיעה בכלי רכב במהלך יום הכיפור מערבו של החג ובמשך היום שלמחרת ותנועת כלי הרכב מועטה ואיטית-צ.ק), אך טוען כי קיימת בעיה בהגדרת העניין כ"מוסכמה חברתית" וכי "ההגדרה לא נכונה".

ב. הנאשם טען כי מודע לייחודו של יום כיפור כפי שמתואר בכתב האישום.

ג. הנאשם טען כי שתה כמות זניחה של אלכוהול אך לא היה תחת השפעת משקאות משכרים, בהינתן הכמות ומרחק הזמן ממועד השתייה.

ד. הנאשם טען כי הכביש במקום היה חשוך יחסית, חלק מהתאורה לא דלקה ומכאן המחלוקת לגבי שדה הראיה אשר נקבע על ידי בוחן המשטרה.

ה. הנאשם אישר כי המהירות המרבית במקום הינה עד 90 קמ"ש.

ו. הנאשם טען כי הפגיעה באופניים הייתה בנתיב נסיעתו ועם חזית מכוניתו.

ז. הנאשם טען כי התאונה בלתי נמנעת.

ח. הנאשם אישר שקיים קשר סיבתי בין התאונה לבין מות הנער.

3. שתי הערות מבוא:

א. הצדדים סיכמו בכתב. בהינתן אורך היריעה אתייחס לסיכומיהם בפרק הדיון וההכרעה בראיות.

ב. הכרעת הדין תחולק לשני פרקים על פי הוראות החיקוק. בחלקה הראשון, אדון בשאלת נסיבות

התרחשות התאונה ואחריות הנאשם לגרם התאונה והתוצאה הקטלנית, ככל שהייתה כזו. בחלקה

השני, אדון בשאלה האם אכן הנאשם נהג תחת השפעת משקאות משכרים.

4. דיון והכרעה

בפרק זה תובאנה עדותה של עדה אשר הייתה במקום התרחשות התאונה, עדות עד המתגורר בסמוך

לכביש אשר שמע את רעש התאונה, ראיה דוממת ממצלמת נתיבי ישראל, עדויות אנשי המשטרה,

גרסת הנאשם וניתוח חוות הדעת של מומחי ההגנה. כל אלה, לצורך בירור שאלת אחריות הנאשם לתאונה.

א. עדת ראייה- נטע שפיר:

שניים היו על הכביש עובר לתאונה. ברק חורי ז"ל והעדה נטע שפיר (להלן: "העדה שפיר") . יש

אפוא לתאר את השתלשלות האירוע המצער כפי שבא לידי ביטוי מהעדה שפיר.

באשר לאינטראקציה עם המנוח עובר לתאונה – העדה מסרה כי השניים רכבו לכיוון צפון על כביש 4 ("כביש גהה"), תחילה חלפה על פניו והמשיכה ברכיבתה על הכביש, המנוח קרא לה, והיא עשתה פניית פרסה וחזרה אליו . בשלב זה התקדמה העדה וחזרה אל המנוח ברגל. היא עמדה עם פניה לכיוון הנגדי, הכיוון ממנו הגיע הנאשם, (ש' 28, ש' 31-35 עמ' 7 לפ'). העדה מעריכה כי המרחק בינה לבין הרכב בפעם הראשונה כשראתה אותו מבחינת זמן היה מספר שניות, ומהירות נסיעתו הייתה "מטורפת", גבוהה (ש' 20-25 עמ' 8 לפ'). לדבריה, את רגע התאונה עצמה לא ראתה כי זינקה לשול (ש' 8-9, 13-14 עמ' 9 לפ'). כמו כן מסרה כי עד כמה שזכור לה, לאופניים של המנוח לא היה פנס שמחזיר אור (ש' 2-3 עמ' 11 לפ').

בראש ובראשונה יש לסלק משוכה מן הדרך. יכולת הראיה של העדה, עליה מלין הסניגור, אינה רלוונטית ואף ניתן לה הסבר על ידי העדה, כי היא מרכיבה משקפיים לצורך נהיגה בלילה בלבד, הסבר אותו אני מוצא כאמין.

לעניין משך הזמן בו שהו השניים עובר לתאונה זה לצד זו, יש להפנות בשנית לתיאור דלעיל. תחילה רכבו השניים על הכביש לכיוון צפון, הנער קרא לעדה לאחר שחלפה על פניו, היא ביצעה פניית פרסה וחזרה אליו כשפניה לכיוון דרום, הוא ביקש הסבר כיצד להגיע ליעד מסוים בפתח תקווה, לשם כך הוריד את תיקו מהגב, חיפש אחר מפה והיא עזרה לו באמצעות תוכנת Waze בטלפון הנייד שלה.

במענה לשאלתי השיבה העדה כדלקמן:

"ברגע שהילד עצר, הוא הוריד את התיק מעל הגב והוציא מפות ואז אמר לי "אני צריך להגיע לז'בוטינסקי". לשאלת ביהמ"ש עמדנו ככה בין דקה לשתיים, כשאנחנו מבררים את העניין של המפות. ברגע שהוא אמר לי שהוא צריך להגיע לז'בוטינסקי בפתח תקווה אז רציתי לבדוק את היציאה ובשביל זה לקחתי את הטלפון כדי להסתכל בווייז. הסתכלתי על הטלפון לגבי היציאה הנכונה שתוביל אותו לז'בוטינסקי. אז היה הרגע שהורדתי את המבט לטלפון" (עמ' 9 לפ' ש' 24-28).

העדה הדגישה: ״היינו בעמידה" (עובר לתאונה-צ.ק) (עמ׳ 9, ש׳ 9-8 לפ') והיא עצמה הגם שלבשה שחורים, לראשה הייתה קסדה אדומה והיא נעלה סנדלי שורש אדומים (ראה הודעתה השנייה ת/62, עמ' 3, ש' 26).

המנוח חבש קסדה בצבע תכלת, לבש חולצה בהירה והיה לו תיק גב בצבע בורדו (ראה ת/62 עמ' 4 ש' 9-10).

פרק זמן בו עמדו השניים במרכז הכביש ושוחחו כאשר המנוח מוציא מפות והעדה מחפשת ב- Waze נאמד על ידה בין דקה לשתיים. להערכתי מדובר בפרק זמן מועט מדי ואולם בהמשך היא ציינה: ״בשרטוט הזה (ת/50-צ.ק) אני מעלה את התנועה של הילד ושלי במספר דקות לפני התאונה״ (עמ׳ 7, ש׳ 25-24 לפ').

באשר להתרחשות התאונה- העדה מסרה כי עמדה עם אופניה כאשר פניה לכיוון התנועה המגיעה מדרום, בכביש 4 שנוסע מדרום לצפון. המנוח עמד עם אופניו בכיוון התנועה כשפניו לכיוון צפון. בכביש יש 3 נתיבים ושוליים. העדה עמדה בנתיב הימני אבל על הצד שקרוב לנתיב האמצעי – למרכז הכביש, (נתון זה עולה בקנה אחד עם מיקום האימפקט כפי שנקבע על ידי בוחן המשטרה וכעולה מלוח התצלומים כפי שיפורט להלן). לדבריה, עמדו היא והמנוח על קו התפר בין הנתיבים הימני והמרכזי (ש' 22-29 עמ' 6 לפ'). העדה הרימה עיניה וראתה רכב מתקרב במהירות גבוהה (ש' 31-32 עמ' 6 לפ'). לדבריה, עמדה במרחק של 30 ס"מ מהמנוח. הרכב שעט לכיוונם במהירות "מפחידה" כדבריה, והעדה פעלה באופן אינסטינקטיבי והשליכה עצמה לשול הימני (ש' 3-5 עמ' 7 לפ'). בשלב זה היה "בום, עשן לבן", העדה חיפשה את המנוח, לאחר מכן מצאו אותו על גדר ההפרדה, אחרי שלושת הנתיבים, בין שני מסלולי הנסיעה (ש' 12-13 עמ' 7 לפ').

באשר לתאורה באותה עת- העדה ציינה כי הייתה זו שעת בין ערביים, עדיין אור יום ותאורת הכביש כבר פעלה. (בעניין זה אני מפנה להודעותיה במשטרה ת/61 ש' 19-20, ת/62 בעמ' 1,3,4 ולעדותה בפניי עמ' 8 ש' 23 עמ'65 ש'4). אין בדברי העדה כל אזכור כי המנוח נעזר בפנס לשם עיון במפה.

ב. עד ראיה- אלימלך פיש:

העד (להלן גם: "העד פיש") המתגורר בקרבת מקום לא ראה את התאונה אך הוא שפך אור על השעה

המדויקת של התאונה ועל התאורה באותה עת.

העד ציין שלא היה אור יום אך גם לא חושך, בחוץ הייתה שעת דמדומים. התאורה של הכביש הייתה מלאה (ש' 12-14 עמ' 33 לפ'). כשנשאל למה הוא מתכוון כשמתאר דמדומים, השיב לא אור יום כמו עכשיו (דיון שהתחיל בשעה 09:00 בבוקר).

להלן עיקרי עדותו :

"לא ראיתי את הפגיעה כפגיעה, שמעתי בום מאוד גדול וחריג, הבית שלי אז היה ממש על כביש 4 קו ראשון , 15-20מ' מהמקרה. שמעתי בום חריג מאוד, בהתחלה חשבתי שזה פיגוע . שמעתי את זה ורצתי לחלון, עוד הספקתי לראות רכב מזגזג עם עשן לבן שיוצא מאחורי הרכב. ראיתי את מי שיצא מהרכב, כשהוא יצא הוא לא ניגש לילד ששכב על הכביש, ראיתי ילד שוכב בצד שמאל של הכביש, בנתיב לכיוון צפון. התקשרתי ל- 100 וביקשתי אמבולנס, הילד שם לא נושם. לשאלת בית משפט איך אני יודע שהוא לא נשם אני משיב שהייתי במרחק קטן והוא לא זז". (ש' 10-19 עמ' 32 לפ'): העד מסר כי אינו יודע להצביע על שעת התאונה, וכשהוצג לו תיעוד של שיחתו אל מוקד 100 בסמוך לשעה 19:09 (דו"ח פעולה ת/29) ,הוא נשאל לפרק הזמן שעבר מרגע שהבחין במנוח על הכביש עד לשיחה, השיב כי חלפו פחות מ-10 שניות (ש' 17-20 עמ' 33 לפ').

העד מסר שראה את הילד שוכב על הכביש בצד שמאל, בצמוד לגדר ההפרדה (ש' 23-24 עמ' 33 לפ').

כשנשאל על מידת קרבתו לאירוע התאונה, השיב שהחלון בבית מגוריו הוא קו ראשון לכביש 4 בגבעת שמואל. הוא היה מסוגל לראות מהחלון פנים של אדם. כשאחד השוטרים הגיע לדירה צעק לעברו העד כי ראה חלק מהדברים והשניים הצליחו לדבר בקול גבוה כשהשוטר בזירה למטה והעד בחלון ביתו (ש' 6-9 עמ' 34 לפ'). לדבריו, ראה את הילד על הכביש, אישה בכביש, ואת הנאשם, ומלבדם לא ראה אחר (ש' 18 עמ' 35 לפ').

מעדותו של אלימלך פיש עלה כי התאונה ארעה מספר שניות לפני השעה 19:09 עת דיווח למוקד המשטרה על קרות התאונה. תימוכין לכך יש בהודעת נטע שפיר אשר נרשמה כשעה ורבע לאחר התאונה והוגשה בהסכמה (ת/61). לדבריו, התאונה התרחשה "סמוך לשעה 19". אני ער לדבריו כי התאונה ארעה מספר דקות לפני כניסת יום כיפור, אולם מדובר בתשובה שגויה ( או בהקלדה שגויה-צ.ק ) לפי שהצום החל בשעה 18:26 באותו יום. בנדון זה יש לבית המשפט ידיעה שיפוטית. הדברים (התרחשות התאונה לאחר כניסת הצום) עולים בקנה אחד עם עדות נטע שפיר כי במשך דקות ארוכות היו המנוח והיא במרכז הכביש ללא תנועה כלשהי של כלי רכב ועם מצלמת האבטחה כפי שיפורט להלן.

נתון נוסף אשר בא מפי העד – התאורה במקום פעלה, כפי שגם בוחן המשטרה קבע.

ג. תיעוד ממצלמת האבטחה:

צפייה במצלמת האבטחה של נתיבי ישראל (ת/44) מספרת בפועל את סיפורה של התאונה. החל מהשעה 18:55,כ 14 דקות לפני התאונה, נצפים רוכבי אופניים על כביש 4, כאשר הם מגיעים ממזרח ומדרום, כלי רכב נוסעים באיטיות, ובמקרה אחד רואים מכונית סוטה לנתיב השמאלי שעה שהרוכב נמצא בנתיב הימני. כמו כן, מדובר בשעת דמדומים, אך ניתן לראות היטב ובבירור את המתרחש על הכביש ללא קשר לתאורה.

בשלב זה יש לדקדק בנראה במצלמה. מכונית מגיעה למחלף בר אילן מכיוון דרום לכיוון צפון בשעה 19:01:35 ולאחריה ובמשך למעלה מ 5 דקות אין כל תנועה מכיוון נסיעת הנאשם אשר נצפה מגיע למחלף בר אילן בשעה 19:06:55. אכן, בשעה 19:02:01 נצפית מכונית מגיעה למחלף, אך היא הגיעה מכיוון מזרח ובכל מקרה, גם אם נביא בחשבון מכונית זו, בקטע הכביש ממחלף בר אילן לצומת גבעת שמואל הסמוך, לא הייתה כלל תנועה במשך כ 5 דקות. המנוח הגיע לכביש ממזרח שניות ספורות לאחר אותה מכונית כאשר הקסדה בצבע תכלת והתיק בצבע בורדו ניכרים בבירור.

עוד יש לומר כי בת/44 ,כאמור לעיל,יש תמיכה נחרצת בדברי העדה שפיר כי לא הייתה תנועה בכביש במשך הדקות בהן שהתה עם המנוח במרכזו.

בא כוח הנאשם טען בסיכומיו כי העדה נטע שפיר אינה מהימנה ואילו לגבי העד אלימלך פיש כתב כי אינו רלוונטי ואינו מהימן. לא מצאתי ממש בטענות הללו, לפי שעדויות השניים היו שלובות זו בזו ובמארג הכולל של ראיות התביעה. כל אחד מהעדים משלים פרט בתצרף, העדה שפיר לגבי העדר תנועה והתאורה והעד פיש לגבי התאורה. במצלמת נתיבי ישראל יש תיעוד ברור לגבי העדר תנועת כלי רכב בכביש בדקות הרלוונטיות.

ד. סיכום הממצאים עד כה:

א. בכל פרק הזמן בו שהתה העדה שפיר עם המנוח במרכז הכביש, מספר דקות, לא הייתה כלל תנועה על הכביש.

ב. פרק הזמן שחלף מעת שהבחינה העדה שפיר בסכנה המתקרבת ועד לזינוק לשול הימני היה חלקיק שניה. היא מסבירה כי את רגע התאונה עצמה לא ראתה כיוון שהייתה עם פניה לכיוון השוליים וכשגבה אל המנוח. הנתון של "חלקיק שניה" מקובל עליי לפי שהעדה לא הספיקה לראות את התאונה כיוון שהייתה עם גבה למקום התאונה תוך כדי הזינוק לשול. בהינתן הנתון של חלקיק שנייה, ברי כי המנוח לא הספיק לעשות דבר ולא "צץ משום מקום" כנטען על ידי הנאשם, ועל כן נשאר על הכביש.

ג. התאונה ארעה בשעת דמדומים ובטרם חשיכה, שעה שגם תאורת הכביש פעלה.

ד. לא ניתן היה לאמוד את מהירות רכב הנאשם עובר לתאונה כפי שהסביר בוחן המשטרה. עם זאת וזה הגיונם של דברים, מהירות הרכב הייתה גבוהה מאד כפי שהעידה נטע שפיר. לאמירה זו נמצאו סימוכין במקום המצא המנוח לאחר התאונה. הוא הועף למרחק של כ 63 מטרים.

ה. המוסכמה החברתית הנוהגת בערב יום כיפור ובמהלך יום כיפור אודות "משתמשים בכביש הולכי רגל ורוכבי אופניים המסתמכים על המוסכמה הנוהגת" הוכחה הלכה למעשה כמפורט לעיל, אף בעורק תחבורה ראשי.

גם הנאשם עצמו הסכים כי יש מוסכמה חברתית שאין נוהגים ביום כיפור.

"ש. אני אומרת לך שלא נסעת אף פעם ביום כיפור, כי אף אחד לא נוסע ביום כיפור כי יש מוסכמה שלא נוסעים ביום כיפור.

ת. אני מסכים שיש מוסכמה" (עמ' 73 לפ', ש' 19-20 לפ').

על מודעותו לאפשרות הימצאות אנשים על הכביש הסיח לפי תומו כדלקמן :

"נסעתי לפי מהירות החוק ואפילו פחותה בגלל נסיבות היום" ( הדגשה שלי-צ.ק) (עמ' 57 שורה 24

– עמ' 68 שורה 7 לפ').

וכי מהן אותן "נסיבות היום" אם לא אפשרות הימצאות הולכי רגל ורוכבי אופניים כל הכביש !

אולם הנאשם, כדרכו בהודעותיו במשטרה ובחקירה בבית המשפט, סייג את אמירתו מאוחר יותר בזו הלשון :

"ש. כשהשוטרים מסיעים אותך לבדיקת ינשוף (ת/33), אני מפנה לעמ' 4 שורה 6 ומצטט, אתה אומר לשוטרים שלא היית מודע לכך שילד יכול להימצא בכביש ושאתה שם לב שהשוטרים נוהגים בסדר.

ת. יש הנחיות כתובות איך נוסעים, איך אמורים לנהוג ביום כיפור? הילד צץ משום מקום. אין אדם בישראל, אין הנחיות לנהיגה ביום כיפור" (הדגשות שלי-צ.ק). (ש' 9-13, עמ' 120 לפ' מיום 25/07/2022).

בנדון זה אני דוחה את טענת בא כוח הנאשם בסיכומיו כי אין במדינת ישראל "התייחסות חוקית ו/או הסברתית " לנוהג ולמוסכמה אודות המתרחש על הכבישים ביום כיפור. יש להצטער על ניסיון הנאשם לגולל את האחריות להתרחשות התאונה על המנוח והוריו כמפורט בהודעתו החמישית וכך החרה החזיק אחריו בא כוחו בסיכומיו: "ילד בן 12 לעלות לבדו ללא כל פיקוח או כל מבוגר למרכזו של הכביש המסוכן ביותר בישראל". נעלם מהשניים למרבה הצער כי גם בוגרים נצפו על הכביש, נטע שפיר על פי עדותה ואחרים על פי מצלמת נתיבי ישראל.

כאן המקום להזכיר כי תקנות התעבורה אינן מונות רשימה סגורה של נסיבות. על פי תקנה 51 מתחייבת מהירות סבירה "בהתחשב בכל הנסיבות ובתנאי הדרך והתנועה בה".

אכן, תקנה 52 לתקנות מציינת מספר מקרים בהם יש חובה להאט, אך מודגש בה הדגש היטב כי אין מדובר ברשימה סגורה – " ובמיוחד במקרים אלה". קרי, על הנסיבות המנויות בתקנה ראוי ליתן את הדעת, אך אין הן רשימה מוגדרת אשר בלתה אין.

הנאשם עצמו ובמו פיו מאשר כי הביא בחשבון הימצאות ילד עם אופניים בכביש גהה אך לא במרכז הכביש ! (עמ' 89 לפ' ש' 17-20).

כללם של דברים – המוסכמה החברתית בדבר אי נהיגה מחד והימצאות עוברי דרך על הכביש מאידך, הוכחה כדבעי, על פי כלל הראיות עד כה ואף לשיטת הנאשם עצמו.

המוסכמה הינה אף בבחינת ידיעה שיפוטית, ראו לעניין זה רע"א 5577/08 בנק הפועלים בע"מ נ' פסגות גליל גולן - אשג"ח בע"מ (28.10.08) בדברים כדלקמן:

"הידיעה השיפוטית משתרעת בעיקרה על שלוש קטיגוריות של עניינים: "(א) עובדות ברורות הידועות לכל אדם סביר גם ללא עיון במקורות כלשהם; (ב) עובדות הניתנות לבירור ולקביעה מדוייקת על-ידי היזקקות מהירה ונוחה אל מקורות אשר אינם שנויים במחלוקת; (ג) עניינים הכלולים במסגרת ה'דין', אשר לגביו מורה החוק החרות שהוא כמפורסמות שאינן צריכות ראיה" [אליהו הרנון "הפעלת הידיעה השיפוטית  אימתי וכיצד?"  עיוני משפט ד 5, 5-6 (1974); ראו גם אליהו הרנון דיני ראיות חלק שני 43-48) (1977) להלן: הרנון, דיני ראיות)]" (הדגשה לא במקור-צ.ק).

ה. גרסת הנאשם אשר לתאונה עצמה:

בעדותו מסר הנאשם: "הייתה חשיכה, לא ראיתי אותם" (עמ' 76 לפ', ש' 7). לדבריו, הראות הייתה "אפסית לחלוטין, לא היה ניתן לראות דבר" (עמ' 76 לפ', ש' 20), "אני לא טענתי שלא ראיתי איפה אני נוסע, טענתי שברגע שהילד צץ משום מקום, הייתה עלטה מוחלטת. את הנקודה שהוא צץ, הוא צץ משום מקום" (עמ' 76 לפ', ש' 22).

ו. אחריות הנאשם לתאונה:

נוכח ליבת טענת ההגנה, יש אפוא להכריע בשאלה האם אכן הנאשם לא יכול היה להבחין מבעוד מועד, כדבריו, בעדה שפיר ובמנוח, ולהימנע מגרימת התאונה.

שלושה מבחני שדה ראיה נערכו על ידי בוחן התנועה רס"ל כרם ג'מאמעה (להלן: "הבוחן").

הניסוי הראשון בוצע לאחר התאונה בחושך, אך הבוחן ציין כי הכביש מואר היטב.

הניסוי השני, ללא הנאשם, בוצע ביום 16.9.21 בחלוף 24 שעות מהתאונה, נערך בשעת התאונה 19:09, (ת/14, ת/15 תמונות) ובו יתמקד עיקר הדיון כפי שיפורט להלן.

בניסוי השלישי אשר נערך ביום 17.9.21, נטל הנאשם חלק, אך לגבי דידי הוא חסר ערך לפי שהוא נתון להטיות של הנאשם אשר ברצותו "יבחין" וברצותו "לא יבחין" בדמויות. על היות הניסוי השלישי חסר ערך העיד הבוחן אשר ציין כי "הניסוי השלישי להערכתי הוא חסר ערך כי הוא תלוי בנהג" (עמ' 15 לפ', שורה 31) ומכאן גם הפערים בתוצאות בינו לבין הנאשם. לכך יש להוסיף כי תחילת הניסוי השלישי השתהתה בשל רצון הנאשם להיוועץ בעורך דין והניסוי החל בפועל בשעה 19:22. גם המומחה מטעם ההגנה מר פרדי הרשקוביץ (להלן: "מומחה ההגנה הרשקוביץ") הסכים כי ניסוי בהשתתפות הנהג נתון להטיות:

"לשאלת ביהמ"ש, האם אפשרי שהנהג יעשה מניפולציות בזמן הניסוי איתו בכך שידווח מאוחר יותר על ההבחנה ברוכב אופניים בניגוד לזמן אמת, התשובה היא חיובית. לכן הניסוי של הבוחן הוא עדיף" (עמ' 99 לפ', ש' 19-31).

נפנה אפוא לניסוי השני - הבוחן הציב שני רוכבי אופנים בני 14 שנים, במקום האימפקט (מקום המגע) לפי מיקום עדת הראיה, וביצע את הניסוי כשהוא נוהג ברכב ברלינגו אשר דומה לרכב הנאשם שהושבת. הבוחן נסע בכיוון נסיעת הרכב מדרום לצפון, בנתיב האמצעי. באשר לתוצאות הניסוי הפנה למוצג ת/14. לדברי הבוחן, את הנקודה הראשונה קשר עם העמוד הראשון לשלט. נקודה שניה, 143 מטרים מהשלט. ציין שמהשלט למקום המגע מדובר במרחק של 404 מטרים. הבוחן הפנה ללוח תצלומים (ת/15). לדבריו, במרחק של 270 מטר קדימה לפנים, ראה דמות עומדת בכביש כמובן בכיוון נסיעת הרכב. בנקודה השלישית, ראה דמות שעומדת בכביש במרחק 240 מטרים, באופן ברור. בנקודה הרביעית, לוח תצלומים תמונה מס' 5, הבחין הבוחן ממרחק של 207.6 מטרים בשתי דמויות שעומדות בכביש מצד שמאל של הכביש ומצד ימין. בנקודה חמישית, לוח תצלומים תמונה 6, הבחין הבוחן בשני הרוכבים באופן מלא ממרחק של 183 מטרים, מכף רגל ועד ראש באופן ברור. בהמשך ככל שמתקדמים שדה הראיה פתוח יותר ( עמ' 14 לפ' ש' 11-22).

אכן, הבוחן ידע מראש שהוא צריך לחפש דמויות על הכביש אולם אין בכך לפגום במאומה בתקפות הניסוי לפי שזה מה שהיה מצופה מהנאשם באותו ערב נוכח המוסכמה הנוהגת, כדברי הבוחן: "אני מסכים שהמבחן היה כשאני יודע שאני צריך לחפש דמויות על הכביש ומדובר ביום כיפור ובכבישים יש הרבה רוכבי אופניים." (עמ' 14 לפ', ש' 23).

בסוגיה זו של שדה הראייה הקונקרטי לא תרם מומחה ההגנה, הרשקוביץ, דבר. הוא ציין כי לא קבע מהו שדה הראייה וכי אין לו מסקנות לגבי הנסיבות הקונקרטיות. תפקידו היה להגיש ספרות מקצועית, מתורגמת מאנגלית לעברית, למומחה ההגנה השני מר אופיר לוי (להלן: "מומחה ההגנה לוי"), בשאלה כיצד עורכים ניסוי שדה ראיה כאשר אופניים מעורבות בתאונה (עמ' 97 לפ' משורה 31 ועד עמ' 98 שורות 18-19).

מומחה ההגנה הרשקוביץ הסכים עם הערתי כדלקמן : "אני מסכים במענה להערת ביהמ"ש, שהצפי להימצאות הולך רגל הינו קביעה משפטית". קרי, משקבעתי כי היה על הנאשם להיות דרוך באופן מיוחד בליל יום הכיפורים להימצאות רוכב אופניים על הכביש, והוא אף ידע כן, ברי כי לספרות המקצועית אין רלוונטיות לנסיבות מקרה זה.

אשר לתאורה במקום, יודגש כי הבוחן הופיע במקום התאונה מיד לאחר הדיווח למוקד, בשעה 19:50, קרי, חמישים דקות לאחר התאונה. בדו"ח הבוחן ת/26 (סעיף 13) נקבע כי "המקום מואר היטב בתאורת רחוב". הדברים עולים בקנה אחד עם עדותם של נטע שפיר ואלימלך פיש.

בת/20 הפנה הבוחן למנגנון הפגיעה באופניים.

הנאשם פגע תחילה באופניים, הפילם לכביש, וכך נוצרו סימני החריצה על הכביש (ת/13 תמונה 8) ורק לאחר מכן החל בבלימה.

כתם הדם שנמצא במרחק 63.6 מטרים ממקום האימפקט מעיד על המרחק אליו הועף המנוח (ראה התרשים ת/20).

לא ניתן היה לאמוד את מהירות רכב הנאשם עובר לתאונה כיוון שלא היה סימן בלימה מתמשך עד לפגיעה. על כן הבוחן העריך את המהירות ב 70-90 קמ"ש על פי דברי הנאשם עצמו. (עמ' 16 לפ' ש'13-21).

כפועל יוצא יש להסיק כי הפגיעה הייתה בעוצמה רבה ובמהירות גבוהה מאד נתון העולה בקנה אחד עם עדותה של נטע שפיר.

מומחה נוסף (נ/2) מטעם ההגנה אופיר לוי נעזר בספרות מקצועית אשר הועברה אליו על ידי מומחה ההגנה הרשקוביץ.

המומחה לוי לא היה בוחן מעודו אך צבר ניסיון בתחום זה שעה שהתנדב שלוש שנים ביחידת הבוחנים של מחוז תל אביב.

נקודת המוצא של מומחה ההגנה לוי הינה כי מדובר בתאונה "רגילה", בה על נהג סביר לשקול את הסיכונים על פי הנסיבות. ומכאן גם השגותיו אשר לשדה הראייה.

קביעה זו הינה שגויה, בהינתן עיתוי התאונה ,ליל יום הכיפורים, והכביש הפנוי לחלוטין.

לא מצאתי ממש בקביעתו כי הייתה תנועה ערה של כלי רכב עובר לתאונה, כמפורט לעיל.

העד מסכים כי הייתה זו שעת דמדומים וכי התאונה ארעה 40 דקות לאחר כניסת החג.

בחוות דעתו התמקד המומחה באלה ואדון בהם על פי סדר הדברים:

התנאים אשר שררו בזירה בזמן התאונה ביחס למה שנכתב בעובדות כתב האישום:

התאונה אירעה בשעת דמדומים כאשר בזירה פעלה תאורת הדרך פרט לעמוד תאורה אחד, הממוקם צפונית מאזור האימפקט.

אין לאל ידי לקבל הקביעה כי התאורה לא הייתה מלאה כפי הנדרש, כמפורט לעיל. גם אם עמוד תאורה אחד לא פעל (עמוד אחד מבין עמודי תאורה רבים), הרי שאין בכך להשפיע על שדה הראייה, זאת כנצפה בתמונות, קביעות בוחן המשטרה והעדים, ובהינתן שעת הדמדומים.

אין לאל ידי לקבל קביעת מומחה ההגנה כי במקום נצפתה תנועת כלי רכב בשני כיווני הנסיעה.

בכיוון הנגדי מצפון לדרום הייתה תנועה דלילה ביותר של מכוניות ספורות, כנצפה בת/44. במסלול

הנסיעה בו ארעה התאונה לא הייתה כל תנועה של כלי רכב בדקות שקדמו לתאונה.

הכביש במקום רחב מאד, בכל מסלול 3 נתיבים ורוחב כל נתיב 3.6 מטרים. שטח ההפרדה עצמו

בין שני מסלולי הנסיעה הינו כ- 10 מטרים ( ראה ת/20), כך שתאורת המכוניות מהכיוון הנגדי חסרת

משמעות.

ראה לעניין זה תשובת הבוחן: "מדובר בכביש 4, שלושה נתיבים, אי תנועה רחב, עמודי תאורה

באמצע, מעקה בטיחות, רשת הפרדה, מה זה ישפיע? זה לא מפריע. בסרטון ניתן לראות באופן

ברור". "אני כשעשיתי את הניסוי זה לא השפיע על התאורה במקום האימפקט" (עמ' 18 ש' 31-

33 לפ').

עד כאן יש לקבוע כי שדה הראיה שקבע הבוחן על פי הנקודות השונות לא נפגם הן בחקירתו הנגדית והן על ידי מומחי ההגנה הרשקוביץ ולוי.

אשר לתאורה במקום, יודגש כי הבוחן הופיע במקום התאונה מיד לאחר הדיווח למוקד, בשעה 19:50, קרי, חמישים דקות לאחר התאונה. בדו"ח הבוחן ת/26 (סעיף 13) נקבע כי "המקום מואר היטב בתאורת רחוב". הדברים עולים בקנה אחד עם עדותם של נטע שפיר ואלימלך פיש.

לגבי דידי אין משמעות לטענת ההגנה, בדבר "מימד צר" של האופניים עובר לתאונה כנטען על ידי מומחה ההגנה לוי. קרי, האופניים היו בזווית ישרה לכיוון צפון ומכאן הקושי לראותם. בנדון זה יש לשוב ולפנות לעדות העדה שפיר כי האופניים היו בנטייה קלה ימינה, כפי העולה מהנזקים ומשחזור המגע בין המכונית לבין האופניים כפי שנערך על ידי בוחן המשטרה. לא סביר ולא הגיוני כי בחלקיק השנייה הספיק המנוח לשנות את מקום עמידתו ואת כיוון העמידה, שעה שלא היה בידו לקלוט את האסון המתרגש עליו.

אולם גם לא מצאתי לכך רלוונטיות בהינתן הכביש הריק ותנאי התאורה. הנאשם לא הבחין בשני הרוכבים חרף שדה הראייה הגדול אשר עמד לרשותו.

ברוח זו, אני קובע כי אין משמעות למחלוקת לגבי מקום האימפקט הגם שהנאשם עצמו הצביע על מקום האימפקט (ראה סעיף 2 לת/20). כבר ציינתי לעיל כי מקום האימפקט הוא בתפר שבין הנתיב הימני למרכזי, כפי העולה מעדותה של העדה שפיר. עיון בתמונה מספר 8 בת/13 (לוח התצלומים) מעלה כי החריצים על הכביש הם במרכז הנתיב המרכזי, קצת יותר לכיוון הנתיב השמאלי. יצוין כי העדה שפיר התייחסה גם למיקום זה בעדותה.

מכל מקום, מיקום האימפקט אינו מעלה ואינו מוריד לגבי אחריות הנאשם לקרות התאונה.

ביקשתי לדעת מפי מומחה ההגנה הרשקוביץ מה תהא התשובה למרחק העצירה בהנחה שהנאשם נהג במהירות 90 קמ"ש.

" לשאלות ביהמ"ש

ש. נהג במהירות 90 קמ"ש מבחין בסכנה. כמה זמן כולל זמן תגובה ייקח לו המרחק שייקח לו לבלום, במקדם חיכוך 0.7. אני מתייחס לזמן תגובה בהפתעה.

ת. אני מחשב את הנתונים ומשיב שלגבי זמן תגובה בהפתעה זה 1.2 ולזה צריך להוסיף את זמן תגובת מערכת הבלמים, נניח 1.5 בהערכה. מרחק העצירה הכולל הוא 82.5 מטר. הזמן הוא סדר גודל של 5.9 כולל" (עמ' 111, ש' 8-13 לפ').

"המשך חקירה

ש. אם הוא היה מגיב 82.5 מטר אז היה מונע את התאונה.

ת. אם הוא נסע ב- 90" (עמ' 11 לפ', ש' 15-17 לפ').

בנתונים המקלים ביותר עם הנאשם, על פי הניסוי השלישי בו נטל חלק ואשר על ערכו הראייתי עמדתי לעיל, הנאשם טען כי ניתן להבחין בדמות ממרחק 145 מטרים (הבוחן הבחין בדמות ממרחק 240 מטרים בניסוי השני). בנוסף, הבוחן העניק לו זמן תגובה 1.6 שניות גבוה (זמן חשכה שעה שהתאונה ארעה בפועל באור דמדומים) בהשוואה למומחה ההגנה ! אשר קבע זמן תגובה של 1.2 שניות.

נתוני הבסיס לטובת הנאשם כפי שקבע הבוחן ובמענה לשאלותיי, הינם כדלקמן: במהירות של 90 קמ"ש מרחק העצירה הכולל (זמן תגובה + זמן בלימה) הינו 85.5 מטרים (יותר מהנתון שקבע הרשקוביץ ! ). שדה הראייה לשיטת הנאשם, 145 מטרים. יוצא אפוא שהנאשם יכול היה לעצור במרחק של כ- 59.5 מטרים ממקום התאונה. (עמ' 16 ש' 27, עמ' 17 ש' 3 לפ'). ובהנחה כי נהג במהירות כ 70 קמ"ש אזי היה צריך לעצור במרחק 84.46 מטרים ממקום התאונה. זאת על פי הנתונים המקלים עם הנאשם (עמ' 16 לפ' ש' 7-12,29-32).

ברי, כי ככל שמהירות רכב הנאשם הייתה נמוכה יותר כך היה עוצר במרחק גדול יותר ממקום התאונה שהרי שדה הראייה לא היה משתנה.

זו כל התורה.

אולם ולמען הסר ספק אני מאמץ את קביעות בוחן המשטרה לפי שהניסוי בו נטל חלק הנאשם, היה נתון להטיות שלו ונערך בשעה שונה לפי שהנאשם ביקש להיוועץ בבא כוחו.

קרי, על פי קביעות הבוחן כאמור לעיל, פרי הניסוי השני, במרחק של 270 מטרים קדימה לפנים, ראה דמות עומדת בכביש כמובן בכיוון נסיעת הרכב, במרחק 240 מטרים, ראה דמות באופן ברור, במרחק של 207.6 מטרים הבחין בשתי דמויות שעומדות בכביש, וממרחק של 183 מטרים, הבחין בשני רוכבים מכף רגל ועד ראש באופן ברור. בהמשך ככל שמתקדמים שדה הראיה פתוח יותר.

מרחק העצירה הכולל במהירות 90 קמ"ש עמד על 85.5 מטרים, וככל שמהירות המכונית נמוכה יותר, מרחק העצירה הכולל, קטן בהתאמה.

יש לציין כי על פי מחקר התקשורת ת/66 וממצאים מהטלפון הנייד של הנאשם ת/27 היה הנאשם עסוק ב- 10 ניסיונות לשיחות טלפון, מתוכם 4 ניסיונות לבת זוגו לשעבר. הניסיונות החלו בצאתו מבאר יעקב בשעה 18:54 ועד השעה 19:04, אז ביצע את שני ניסיונות החיוג האחרונים לבת זוגו לשעבר. גם אם הנאשם עשה כן באמצעות אפליקציית "סירי" (מתן הוראות קוליות במקום הקשה על מקשים) אין בכך כדי להקהות במאומה את הקביעה כי הנאשם היה טרוד בדברים שאינם קשורים בנהיגה. הנאשם אף הודה בחקירתו החמישית כי אפשר ששתיית היין הייתה קשורה לפרידה מבת זוגו.

כל הנתונים הללו של נהיגה בכביש ריק במשך דקות ארוכות, באחד מעורקי התחבורה הראשיים של מדינת ישראל לא עוררו בלב הנאשם תהיות כיצד שפר עליו מזלו למצוא כביש ריק, אלא אם כן וזו מסקנתי והיא מתיישבת עם שדה הראייה של הנאשם כפי שיפורט להלן, שהנאשם לא נתן דעתו כלל אל הנעשה בכביש.

הנאשם יכול היה למנוע את התאונה ולבלום מבעוד מועד ואף במרחק ניכר ממקום התאונה, בטווח המהירות של 70-90 קמ"ש כפי שאישר זאת אף מומחה ההגנה הרשקוביץ.

הנאשם נהג כפי שנהג, בצורה "עיוורת", עד כי החל בבלימה בפועל רק לאחר שהתנגש בעוצמה רבה באופניים עליהם היה המנוח, והעיפו למרחק של 63.3 מטרים! ממקום האימפקט.

סיכום פרק האחריות לגרם התאונה – האחריות לגרם התאונה רובצת כולה לפתחו של הנאשם, משעה שנטל סיכון בלתי סביר באופן בו נהג את מכוניתו.

ז. השפעת משקאות משכרים:

מיד לאחר התאונה ופינוי המנוח לבית חולים, עזב הנאשם את הזירה, רץ לאזור הבתים, שתה מים, וחזר לזירה, כך על פי עדותו שלו. המתנדב ארנון הובר (להלן: "המתנדב ארנון") הגיע למקום בשעה 19:24. בשעה שהגיע למקום, הנאשם לא היה שם (ר' ש' 4-5 בעמ' 55, וש' 10-12 בעמ' 57 לפ'). רק לאחר 10 דקות, הגיע הנאשם אל הזירה, או אז הריח המתנדב מפיו ריח של אלכוהול (סמוך לשעה 19:35) (עמ' 57 ש' 7,20 לפ'). המתנדב ארנון שאל את הנאשם אם שתה אלכוהול, הנאשם תחילה השיב בשלילה, אחר כך אמר "מזמן". ארנון מעיד כי הנאשם ענה בגמגום (עמ' 54 ש' 14-15 לפ'). ארנון ביצע לנאשם בדיקת נשיפון (בדיקה מקדימה לבדיקת הינשוף) והתקבלה תוצאה של 660 מ"ג אלכוהול בליטר אוויר נשוף. לאחר מכן, הודיע לנאשם כי אסור לו לשתות/לאכול/להקיא. ברי כי אזהרה זו הייתה חסרת ערך, לפי שהנאשם שתה מים בטרם פגש בשוטרים לראשונה בזירה.

כך גם העד רס"ר אלכסנדר זימן (להלן: "השוטר אלכסנדר"), אשר העיד כי כשהגיע לזירה בשעה 19:51, הריח אלכוהול מפיו של הנאשם (עמ' 51, ש' 29-30 לפ'), ואף הוא הודיע לנאשם שאסור לו לשתות/לאכול/להקיא. השוטר אלכסנדר ביקש מהנאשם מספר פעמים לבצע בדיקת דם, אך הנאשם סירב בטענה כי פוחד ממחטים. (יש טעות במספור העמודים, ישיבה מיום 10.3.22 – ש' 26-27 בעמ' 51). הנאשם אמר לו כי שתה כוס אחת של יין בסביבות השעה 14:00 ברחוב בבאר יעקב (ת/31). בדיקת מאפיינים שביצע השוטר לנאשם כללה מבחן עמידה, מבחן הליכה על קו ומבחן הבאת אצבע לאף. הנאשם צלח את בדיקת המאפיינים (ת/31).

הנאשם נלקח לבדיקת ינשוף בתחנת המשטרה בבית דגן. למרבה הצער וחרף הנסיבות, אירעה תקלה אשר מנעה קבלת תוצאה קבילה, תקלה הרובצת לפתחה של המשטרה. השוטר אשר ערך את הבדיקה פעל שלא על פי הנהלים לפיהם יש להמתין 15 דקות בין בדיקה לבדיקה בעת ביצוע בדיקת הינשוף, כמפורט להלן.

רס"ר דוד רן (להלן: "השוטר דוד") הוא זה שביצע לנאשם את בדיקת הינשוף. לפי עדותו, הנאשם לא שיתף עמו פעולה ולא נשף למכשיר הינשוף כמקובל (ש' 1-6, 16-20 עמ' 60 לפ'). השוטר דוד העיד כי לאחר שהנאשם נשף למכשיר בפעם הראשונה, התקבלה תוצאה של "אלכוהול בפה" וכי יש להמתין 15 דקות עד לבדיקה נוספת. אולם, השוטר דוד ביצע את הבדיקה השנייה בטרם עברו 15 דקות, ובה התקבלה תוצאה של 492 מ"ג של אלכוהול בליטר אחד של אוויר נשוף. המאשימה מסכימה עם העובדה כי לא ניתן להתבסס על תוצאת בדיקת הינשוף, ומשום כך ומלכתחילה, לא יוחסה לנאשם עבירה של נהיגה בשכרות – עבירה לפי סעיף 62(3) לפקודת התעבורה [נוסח חדש].

מכאן למתווה הנורמטיבי – מה על התביעה להוכיח על מנת לבסס הרשעה בגין נהיגה תחת השפעת משקאות משכרים.

בסוגיה זו יש להפנות, בין השאר, לרע"פ 4865/11 בטיטו נ' מדינת ישראל (30.6.11) ורע"פ 319/14 חמו נ' מדינת ישראל (18.3.14).

העולה מן המקובץ בשתי ההחלטות של בית המשפט העליון, כי ניתן להרשיע בנהיגה תחת השפעת משכרים על יסוד ראיות נסיבתיות.

לאחר בחינת הראיות בסוגיה זו, הגעתי לכלל מסקנה כי יש להרשיע הנאשם בעבירה של נהיגה תחת השפעת משקאות משכרים על יסוד אלה:

א. ריח האלכוהול שנדף מפיו מיד לאחר התאונה, והימצאות אלכוהול בפיו כשעתיים לאחר התאונה, במסגרת הבדיקה הראשונה בינשוף.

תוצאת בדיקת הנשיפון – 660 מ"ג אלכוהול בליטר אוויר נשוף, בהשוואה לרף התחתון המותר על פי התקנות, 240 מ"ג בליטר אוויר נשוף, ר' תקנה 169א(1) לתקנות התעבורה. אכן, אין מדובר בתוצאה קבילה לצורך אשמה של נהיגה בשכרות, שהרי מדובר בנשיפון הנותן אינדיקציה ראשונית, אולם הפער בין שני הנתונים גדול ומשמעותי, ומשכך יש לייחס לו חשיבות מצטברת לעניין עבירה של נהיגה תחת השפעת משקאות משכרים.

ב. התנהגות הנאשם במהלך הבדיקה הראשונה בינשוף לאחר שלא נשף כמות אוויר הדרושה, עד כי נוצר צורך לתעד התנהגותו בצילום כמפורט בת/33.

ג. נסיבות התאונה עצמה, כמפורט בפרק הראשון של הכרעת הדין. הנאשם נהג משל עיניו מכוסות כאשר למרות הכביש הריק ושדה הראייה הגדול, הוא לא הבחין כלל בשני הרוכבים המצויים במרכז הכביש. סימני הבלימה החלו רק לאחר הפגיעה במנוח, ועוצמת המכה הייתה כה גדולה, עד כי המנוח הועף למרחק גדול.

ד. הודעת אברהם פדידה במשטרה (ת/51), אשר התקבלה בהסכמה. פדידה הינו מכר משותף לנאשם ולזוגתו לשעבר. העד פגש בנאשם כאשר היה שיכור מספר פעמים, ומעיד כי התכתב עמו לגבי צריכת האלכוהול שלו כאשר רמז לנאשם שלדעתו יש לו בעיית התמכרות. עוד מוסר פדידה כי סיפר בעבר לבת זוג ( בעבר) של הנאשם אודות בעיית השתייה של הנאשם.

ה. הודאת הנאשם כי צרך יין בשעות שלפני התאונה. כאן המקום לעקוב אחר הגרסאות המתפתלות והפתלתלות שהציג הנאשם בחקירותיו השונות ובבית המשפט.

תחילה אמר הנאשם למתנדב ארנון שלא שתה, ואז אמר ששתה מזמן (ר' הפירוט לעיל). הנאשם אמר לשוטר אלכסנדר ששתה כוס יין אחת בצהריים. הנאשם סיפר לשוטר דניאל זילברמן ששתה שתי כוסות יין בשעה 14:00. הנאשם עומת עם דברי השוטרים, והוא אישר את דבריהם:

"בפעם הראשונה ששוטר שואל אותך אתה אומר שלא שתית ואז אתה אומר ממזמן.

ת. אני זוכר שבזמן השאלה אמרתי לא, כי בזמן שעליתי על האוטו לא שתיתי.

ש. אחרי זה אתה אומר לאלכסנדר ששתית כוס אחת.

ת. התכוונתי ששתיתי יין".

קשה עד מאוד לעמוד כרוכל ולמנות את כל הסתירות שבגרסאות הנאשם.

בחקירתו הראשית סיפר הנאשם על אודות נסיבות צריכת האלכוהול באותו יום. לדבריו, הוא שתה בסביבות השעה 14:00 כשתיים, שתיים וחצי כוסות יין, כוסות פלסטיק. הוא הגיע לחבר שאת שמו הוא מסרב לומר, בסביבות השעה 16:00. הם התחילו לאכול את הארוחה המפסקת בסביבות השעה 18:00 (עמ' 70-71 לפ').

מכאן, נפנה מבטנו לשלל הגרסאות בחקירותיו במשטרה.

בחקירתו הראשונה במשטרה, לפי ת/31, עמ' 21 ש' 4, טען הנאשם ששתה ממש מעט בצהריים ולאחר

מכן אכל ארוחת ערב ללא צריכת אלכוהול, במה שכונה על ידו "ארוחת ערב" היא הארוחה המפסקת

שאוכלים בסמוך לכניסת הצום. על כן, יש משמעות רבה לאי-זימון החבר שבביתו סעד, על מנת שיאשר את דברי הנאשם בבית המשפט.

כך למשל בת/2, בהודעתו השנייה מיום 17.9.21, אמר הנאשם כי שתה בסביבות השעה 14:30 (ש' 140) אך אינו זוכר היכן שתה. בהמשך, אמר ששתה 2.5 כוסות בתוך מכוניתו ולאחר מכן זרק את הבקבוק לפח (ש' 150). כאן עולה מאליה השאלה, אם אכן הסתפק הנאשם ב- 2.5 כוסות יין בלבד, אזי מדוע זרק את הבקבוק.

בהמשך ובחקירותיו האחרות טען דבר והיפוכו. לקח הבקבוק מבית הוריו מול קנה את הבקבוק. שתה ליד המכונית ולאחר מכן שינה לשתייה בתוך המכונית.

בת/4, הודעתו הרביעית מיום 20.9.21, ציין הנאשם כי אינו זוכר כמה יין שתה (ש' 40). לאחר מכן, התייחס לשאלה האם שתה אלכוהול אצל חברו יוסי בארוחה המפסקת. תשובתו הייתה "לא שזכור לי" (ש' 55-58). חככתי ביני לביני מה משמעות הביטוי "לא זכור לי". האם הכוונה הינה לשלילה, או שמא לחוסר זיכרון. על כן, בדקתי את האופן בו השיב לשאלות אחרות. כך למשל, בת/2, משנשאל הנאשם האם הוא נוהג לנסוע ביום כיפור, הוא השיב "לא, ממש לא" (ש' 39). כן נשאל האם הוא סובל מבעיות רפואיות, הוא השיב "לא, לא פיזיות ולא נפשיות" (ש' 46). עוד נשאל האם הוא משתמש בתרופות, הוא השיב "לא" (ש' 48).

הנה כי כן, הנאשם יודע לערוך אבחנה בין הביטוי "לא שזכור לי" שמשמעו אינני זוכר, לבין שלילה

נחרצת.

על כן, תשובתו לשאלה האם שתה אלכוהול בארוחה המפסקת, שהייתה בשעה 18:00 לדבריו –

"לא שזכור לי" הינה יותר מתמוהה. מצופה היה שהנאשם ישלול באופן נחרץ טענה זו. לכך, יש

להוסיף, כאמור לעיל, הימנעותו מלזמן כעד את המארח באותה ארוחה.

בת/2ד, חלקה השני של החקירה, אומר הנאשם כי פגש חבר "יכול להיות שקנינו איזה בקבוק" (ש' 17 עמ' 22). לאחר מכן, אומר כי "יש מצב שלקחתי את הבקבוק מבית ההורים שלי" (ש' 39 עמ' 22 לפ'). בהמשך, הכחיש כי שתה בתוך המכונית "לא, מה פתאום באוטו?" (ש' 36 עמ' 22 לפ'). בהמשך החקירה , הנאשם שינה את גרסתו ואמר ששתה לבד בתוך המכונית שלו שתיים וחצי כוסות יין "בתוך האוטו" (ש' 4-5 עמ' 25). במקום אחר הוא מעיד כי שתה ליד הרכב. כאן אני חוזר לתשובתו התמוהה של הנאשם כי אינו זוכר אם שתה בביתו של יוסי בארוחה המפסקת. מהתשובות לגבי המכונית "לא, מה פתאום באוטו?" ניתן ללמוד שוב שהנאשם יודע גם להשיב בשלילה נחרצת, בעת הצורך.

אין זאת כי הנאשם נוכש באמרי פיו.

הנה כי כן, הגרסה שבפי הנאשם מתפתלת. תחילה לא שתה, לאחר מכן – כוס אחת, לאחר מכן – שתיים, שתיים וחצי כוסות.

ברי כי גרסאות אלה אינן ראויות לאמון כלשהו.

סיכום נקודה זו- החבר שבביתו סעד הנאשם ארוחה מפסקת, ללא צריכת אלכוהול, אותו חבר נותר

עלום. הנאשם לא הביא אותו להעיד, ומשמעות הדברים הינה החלשת גרסת הנאשם.

כלל הוא שאי הבאתו עד רלוונטי יוצרת הנחה לרעת הצד שהיה אמור להזמינו. על כך עמד בית המשפט העליון בע״פ 437/82 סולמון אבו נ׳ מדינת ישראל (6.4.83), בעמ׳ 98-97:

״הלכה פסוקה היא, שהימנעות מהזמנה לעדות של עד הגנה אשר לפי תכתיב השכל הישר עשוי היה לתרום לגילוי האמת, יוצרת הנחה, שדבריו היו פועלים לחיזוק הגרסה המפלילה, בה דוגלת התביעה״.

בנוסף, בע״פ 531/80 ברוך אבוחצירא נ׳ מדינת ישראל (16.8.82), בעמ׳ 597:

״כידוע, הלכה פסוקה היא, שאי-המצאת ראיה, העשויה לשפוך אור על האמת, יש בה כדי לתמוך בגרסה הנוגדת. זה המצב הן בהליך אזרחי והן בהליך פלילי״.

סיכום פרק זה – אני קובע כי הוכח מעל לכל ספק סביר שהנאשם נהג תחת השפעת משקאות משכרים.

ח. המתה בקלות דעת:

מהי המתה בקלות דעת כנאמר בסעיף 301ג לחוק העונשין (תיקון 137 לחוק תשע"ט-2019) שזו לשונו:

"301ג. הגורם למותו של אדם בקלות דעת, דינו – מאסר שתים עשרה שנים".

בנדון זה של הגדרת התיבה "קלות דעת" יש להפנות לסעיף 20(א)(2)(ב) לחוק העונשין שזו לשונו:

"20.  (א)  מחשבה פלילית - מודעות לטיב המעשה, לקיום הנסיבות ולאפשרות הגרימה לתוצאות המעשה, הנמנים עם פרטי העבירה, ולענין התוצאות גם אחת מאלה:

(2)   פזיזות שבאחת מאלה:

(ב)   קלות דעת - בנטילת סיכון בלתי סביר לאפשרות גרימת התוצאות האמורות, מתוך תקווה להצליח למנען".

על משמעות הביטוי "קלות דעת" עמד כב' השופט י' אלרון בחוות דעתו בע"פ 1888/19 גרייב נ' מדינת ישראל (5.4.20):

קלות הדעת (בהשוואה לאדישות –צ.ק) "מתיישבת עם רצון (או תקווה) כי התוצאה לא תתרחש אולם דרך הפעולה שננקטת מתאפיינת "בנטילת סיכון לא סביר" (סוף עמ' 14 ותחילת עמ' 15 לפסק הדין).

ראה לעניין זה גם חוות דעת כב' השופט נ' הנדל בע"פ 9232/18 טוטיקוב נ' מדינת ישראל ( 5.11.20).

מן הכלל אל הפרט: הנאשם נטל סיכון לא סביר בהינתן כלל הנתונים אשר פורטו לעיל על ידי, הן בשתיית אלכוהול טרם הנהיגה, הן בהתעלמו מהעובדה הידועה גם לו בדבר המוסכמה החברתית ואפשרות המצא רוכבי אופניים על הכביש, והן בנהיגה "עיוורת" על הכביש שעה שעמדו לרשותו תנאים אופטימליים.

סוף דבר : אני מרשיע הנאשם בעבירות המיוחסות לו בכתב האישום המתוקן כדלקמן:

המתה בקלות דעת, עבירה לפי סעיף 301ג לחוק העונשין;

נהיגה תחת השפעת משקאות משכרים, עבירה לפי תקנה 26(2) לתקנות התעבורה.

ניתנה היום, ד' שבט תשפ"ג, 26 ינואר 2023, במעמד הצדדים