לפניי בקשת הנתבעות לחיוב התובעת בהוצאותיהן, לאחר שהתובענה שבכותרת הופסקה לפי בקשת התובעת.

בחנתי את טענות הצדדים ביחס לבקשה האמורה. נראה כי אין מחלוקת רצינית בין הצדדים כי יש מקום לחיוב התובעת בהוצאותיהן של הנתבעות בגין הפסקת התובענה, ועיקר המחלוקת היא בסוגית שיעור ההוצאות: בעוד התובעת עותרת לפסיקת הוצאות "אם בכלל, על הצד הנמוך ביותר", הרי הנתבעות טוענות כי בגין ההליך שבכותרת הנתבעת 2 נשאה בהוצאות בשיעור של כ-337,000 ₪ (כולל מע"מ), והנתבעת 1 נשאה בשיעור הוצאות של עשרות אלפי ₪.

בהתאם לתקנה 151(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018: "חיוב בעל דין בתשלום הוצאות נועד לשפות את בעל הדין שכנגד על הוצאותיו בהליך בהתחשב בתוצאותיו, במשאבים שנדרשו לניהולו ובהתנהלות בעלי הדין". בהתאם לתקנה 152 לתקנות הנ"ל, ככלל על בית המשפט לפסוק הוצאות "סבירות והוגנות".

בקביעת שיעור ההוצאות בנסיבות המקרה דנן לקחתי בחשבון, בין היתר, את הנתונים הבאים: (א) נושא ההליך ומידת מורכבותו. (ב) הפסקת התובענה לפי בקשת התובעת באה בשלב דיוני מוקדם יחסית, לאחר הגשת כתבי הטענות הפותחים בתיק שכללו גם הגשת כתב הגנה מטעם הנתבעות ביום 27.2.2022. (ג) התובעת כבר חויבה בהוצאות בסך 15,000 ₪ בגין דחיית בקשתה לסעד זמני בהליך שבכותרת לאחר שהתקיים דיון בבקשה במעמד הצדדים (החלטת כב' השופט רובין מיום 9.12.2021); וכן בהוצאות בסך 4,000 ₪ בגין דחיית בקשתה של התובעת לרשות ערעור בבית המשפט העליון (החלטת כב' השופט שוחט ברע"א 338/22 מיום 30.3.2022). (ד) טענת הנתבעות לשיעור הוצאותיהן אמנם נתמכו בתצהיר מטעם הנתבעת 2, אולם לתצהיר לא צורף תיעוד כלשהו (הסכם שכר טרחה, חשבוניות, קבלות וכיוצ"ב). (ה) אין לפניי נתונים מספקים כדי לקבוע במסגרת בקשה לפסיקת הוצאות, כי הגשת התובענה מלכתחילה או הפסקתה היוו שימוש לרעה בהליכי משפט, להבדיל ממחיקת ההליך משיקולים לגיטימיים (ראו והשוו: ע"א 3975/21 מדינת ישראל נ' אי.סיג בע"מ, פס' 10 (20.3.2022)).

באיזון בין השיקולים, אני רואה לקבוע כי התובעת תישא בהוצאות הנתבעות בסך כולל של 30,000 ₪ (למען הסר ספק, סכום זה יתווסף להוצאות שכבר נפסקו בהליך זה).

ניתנה היום, ז' אב תשפ"ב, 04 אוגוסט 2022, בהעדר הצדדים.