1. לפניי תביעה כספית על סך 10,402 ₪ בגין נזקי רכב-רכוש שנגרמו לרכב התובעת בתאונת דרכים מיום 11.5.2021. התביעה הוגשה והתבררה בסדר דין מהיר.
2. כפי שעולה מכתבי הטענות, המחלוקת בין הצדדים נוגעת לנסיבות התרחשות התאונה ובשאלה הנגזרת בדבר מיהות הנהג האשם בנזיקין בהתרחשותה. כמו כן, קיימת מחלוקת אשר להיקף הנזקים שנגרמו בתאונה.

דיון והכרעה

1. ביום 6.9.2022 התקיימה ישיבת הוכחות במהלכה נשמעו העדויות. מטעם התובעת העיד הנהג ברכב התובעת, מר דוד בריסק (להלן: "נהג הרכב") וחברו מר אברהם ישעיהו קרלי (להלן: "הנוסע ברכב") אשר ישב במושב הסמוך לנהג בעת התאונה. מטעם הנתבעות נשמעה עדותו של מר דימיטרי פדצ'נקו, אשר נהג במשאית המבוטחת אצל נתבעת 2 (להלן: "נהג המשאית").
2. לאחר שמיעת העדויות, עיון בכתבי הטענות ובמוצגים שהוגשו, ובחינת טענות הצדדים, אני קובעת כי דין התביעה להתקבל בחלקה הארי.
3. כמצוות הוראת סעיף 82(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט-2018, פסק הדין יהיה מנומק באופן תמציתי.
4. אשר לנסיבות קרות התאונה, מצאתי להעדיף את גרסת נהג הרכב והנוסע ברכב על פני גרסת נהג המשאית. לפיכך, אני קובעת כממצא עובדתי כי הנהג ברכב התובעת נסע בנתיב הימני, והמשאית אשר חנתה בצד הדרך, מימין לנתיב הנסיעה הימני, ניסתה להשתלב לנתיב הנסיעה, אשר משמאלה, בו נסע אותה עת רכב התובעת. נהג המשאית ביצע את ההשתלבות לנתיב הנסיעה בצורה בלתי זהירה, כך שהמשאית פגעה בצדו הימני קדמי של רכב התובעת, וגרמה לנזקים מושא התביעה.
5. עדות נהג הרכב והנוסע ברכב, אשר הותירה רושם מהימן, מתיישבת עם הגרסה שנמסרה בטופס ההודעה מטעם התובעת "נסעתי ברח' יהודה הלוי בטבריה ישר, משאית שחנתה בצד הכביש יצאה בלי להסתכל ופגעה ברכבי, נזק שלי קדמי ימני" וכן "הנהג (נהג המשאית- ח.ב.א) הודה בתאונה שאשם".

גרסת נהג הרכב והנוסע ברכב מתיישבת גם עם סימני הנזק ברכב התובעת. מדובר בנזק שנגרם כתוצאה ממנגנון של תלישה, דהיינו- ניתן לראות בתמונות הנזק שצורפו לחוות דעת השמאי מטעם התובעת כי הפגוש הקדמי של רכב התובעת נתלש ממקומו בצדו הימני. נזק מסוג זה מתיישב יותר עם האפשרות שנהג המשאית ניסה להשתלב לנתיב הנסיעה אשר משמאלו, בו נסע אותה עת רכב התובעת, ותוך כדי ניסיון ההשתלבות אשר בוצע בצורה בלתי זהירה, פגעה המשאית ברכב התובעת, וגרמה לתלישת הפגוש הקדמי של רכב התובעת בצדו הימני.

לעומת זאת, גרסת נהג המשאית הייתה מתפתחת ובלתי אמינה. בטופס ההודעה צוין כי מדובר בפגיעה "קלאסית" מאחור של רכב התובעת במשאית: "נסעתי בכביש דו סיטרי ולפתע הרגשתי מכה בצד שמאל מאחורה במשאית"; בהמשך טופס ההודעה ישנו פירוט שלפיו "הנהג ניסה לעקוף בכביש דו סיטרי עם אי תנועה ושראה שיש אי תנועה חזר לנתיב ופגע במשאית מאחור".

אלא שבעדות הפתוחה העיד נהג המשאית כי דווקא הוא זה אשר היה צריך לעקוף משאית שחנתה, כך: "אני נוסע במשאית, יש משאית שחונה שאני צריך לעקוף אותה ולכן אני סוטה שמאלה כדי לעקוף את המשאית.." (עמ' 4, וכן בעמ' 5). אמנם נהג המשאית העיד בהמשך כי הפגיעה אירעה בעת שהמשאית חזרה לנתיב הימני ואולם, גרסה זו אינה סבירה בעיניי, ואף אינה מתיישבת עם תמונות הנזק כאמור.

למותר לציין כי העובדה כי המשאית ביצעה עקיפה של משאית חונה לא נרשמה בטופס ההודעה מטעם הנתבעות, ואף לא צוין בטופס הודעה זה כי הפגיעה אירעה בעת שהמשאית חזרה לנתיב הימני.

1. יתרה מכך, בטופס ההודעה מטעם הנתבעות צוין כי מוקדי הנזק במשאית הם בחלק האחורי-שמאלי, ועל יסוד גרסה זו ניסו הנתבעות לקעקע את גרסת התביעה.

אלא מאי. נהג המשאית טען בעדותו כי לא נגרם כל נזק למשאית (עמ' 4). גרסה זו סותרת את הרישום בטופס ההודעה מטעם נתבעות, ואם לא די בכך, הרי שתמונות הנזק של המשאית כלל לא הוגשו לתיק, ועניין זה פועל לחובת הנתבעות בהתאם להלכה הפסוקה.

צד הנמנע מהבאת ראיה מעורר את החשד כי מחדלו נובע מהחשש שהראיה תשמש נגדו (יעקב קדמי, דיני ראיות (חלק שלישי), התשנ"ט, עמ' 1391). ככלל, אי הצגתו של מסמך רלבנטי המצוי בחזקתו האפשרית של בעל דין, ואשר יש בו כדי לתרום לגילוי האמת, יוצר הנחה כי אילו הוצג, הוא היה מערער את גרסתו של הצד אשר נמנע מהצגתו.

ראו: ע"א 548/78 פלונית נ' פלוני, פ"ד לה(1) 736 (1980):

"דרך זו שנקט אותה המחוקק מקורה בכלל הנקוט על ידי בתי המשפט מימים ימימה, שמעמידים בעלי דין בחזקתו, שלא ימנע מבית המשפט ראיה, שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו, ואין לו לכך הסבר סביר, ניתן להסיק, שאילו הובאה הראיה, הייתה פועלת נגדו. כלל זה מקובל ומושרש הן במשפטים אזרחיים והן במשפטים פליליים, וככל שהראיה יותר משמעותית, כן רשאי בית המשפט להסיק מאי הצגתה מסקנות יותר מכריעות ויותר קיצוניות נגד מי שנמנע מהצגתה".

ראו גם: ע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' מתתיהו ואח', פ"ד מה(4) 651 (1991); ע"א 55/89 קופל (נהיגה עצמית) בע"מ נ' טלקאר חברה בע"מ, פ"ד מד(4) 595 (1990); ע"א 2275/90 לימה נ' רוזנברג, פ"ד מז(2) 605 (1993).

אי הצגת תמונות הנזק של המשאית, ללא מתן הסבר סביר, מביאה למסקנה שהצגת התמונות הייתה פועלת לחובת הנתבעות, ומאששת את טענת התובעת שלפיה התאונה אירעה בשל השתלבות בלתי זהירה לתוך נתיב הנסיעה אשר ביצע נהג המשאית.

1. העובדה אשר עליה אין חולק כי נהג המשאית לא היה מוכן למסור את פרטיו לאחר התאונה מחזקת אף היא את הקביעה כי הוא אחראי לתאונה.
2. אשר להיקף הנזקים, הנתבעות חלקו אמנם על היקף הנזקים שנגרמו לרכב התובעת ואולם, הם לא עשו את מה שמוטל עליהן מבחינה ראייתית, קרי לתקוף את חוות הדעת השמאי מטעם התובעת, בין אם באמצעות חקירת השמאי ובין אם באמצעות שומה נגדית, ואף לא ביקשו לחקור את עורך חשבונית התיקון. יתרה מכך, בחוות דעת השמאי מטעם התובעת הוערכו עלויות התיקון של רכב התובעת בסך של 8,552 ₪ וסכום זה תואם את חשבונית התיקון ואת תמונות הנזק.

די בכל אלה על מנת להרים את הנטל המוטל על התובעת להוכחת היקף הנזקים שנגרמו לרכב עקב התאונה.

בנוסף, צורף לתביעה חשבון עסקה של השמאי בסך של 850 ₪, התואם את ההמחאה והקבלה שצורפו בסכום זהה. נהג הרכב ששם משפחתו זהה לשם משפחתה של התובעת לא נשאל על כך במהלך חקירתו הנגדית.

1. לסיכום, הגעתי לכלל מסקנה כי האחריות לקרות התאונה מוטלת על כתפי נהג המשאית.
2. אשר על כן, התביעה מתקבלת בחלקה הארי (למעט ראש הנזק של טרדה ובטלה) ועל הנתבעות לשלם לתובעת את הסכומים הבאים:

(א) פיצוי בסך של 9,402 ₪ (עלויות התיקון של רכב התובעת ושכ"ט שמאי) בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד למועד התשלום המלא בפועל.

(ב) שכר עדי התביעה בסך של 1,350 ₪ כפי שנפסק בדיון.

(ג) אגרות בית המשפט ששולמו, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד ששולמו ועד למועד התשלום המלא בפועל.

(ד) שכ"ט עו"ד בסך של 2,000 ₪.

1. כל הסכומים המפורטים ישולמו לתובעת בתוך 30 ימים מהיום, שאם לא כן, יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום פסק הדין ועד למועד התשלום המלא בפועל.
2. הגזברות תפעל לגביית המחצית השנייה של אגרת בית המשפט ככל שטרם שולמה.

פסק הדין יישלח לב"כ הצדדים.

ניתן היום, י"א אלול תשפ"ב, 07 ספטמבר 2022, בהעדר הצדדים.