1. בפני בקשה להארכת מועד להישפט בגין דוח שמספרו 52123295181 וזאת בהתאם לסמכותי מכח סעיף 230 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] התשמ"ב – 1982.
2. על המבקש הוטל קנס בגין עבירת של חציית קו הפרדה רצוף שאין לצדו הימני קו קטעים מיום 14.09.21, וזאת בניגוד לתקנה 36(ג) לתקנות התעבורה.

1. לטענת המבקש לא פנה במועדים הקבועים בחוק בבקשה להישפט מהסיבה כי אינו יודע קרוא וכתוב בעברית והיא אינה שפת אם עבורו. כמו כן טען כי הוא מתקשה לדבר בשפה העברית.
2. טענה נוספת שהעלה היא בסעיפים 3-5 לבקשה, כי לטענתו סבר כי השוטר החמיר אתו בכך שמנע ממנו את זכות הגישה לערכאות ולא אפשר לו ארכה לתשלום הקנס, וזאת מכיוון שבדוח לא נרשם תאריך המועד האחרון בו ניתן לשלם את הקנס.

לדבריו, בכך הטעה אותו השוטר לחשוב כי אין ארכה לתשלום הקנס. לכן ציין כי בנסיבות אלה שילם את הקנס באופן מידי, על מנת להימנע מהליכי הוצאה לפועל.

עוד הוסיף המבקש, כי פנה בבקשה להישפט למפנ"א במסגרת ה-90 ימים ולא חרג מהזמנים הקבוע בחוק.

לטענתו, אם בקשתו לא תתקבל יגרם לו עיוות דין.

לבקשה צורפו אסמכתה באשר לפנייה למפנ"א מיום 3.11.21 וכן תצהיר של המבקש.

1. המשיבה התנגדה לבקשה, לדבריה המבקש שילם את הדוח ומששילם את הדוח יש לדחות את הבקשה.
2. ביום 14.12.21 הוריתי למשיבה לצרף לעיוני צילום מהמסך המשטרתי המלמד על תשלום הדוח כאמור בתגובתם.
3. ביום 20.12.21 צירפה המבקשת לתיק את צילום המסך המשטרתי המצביע על תשלום הדוח ביום 19.9.21.

דיון

1. השיקולים להם בית המשפט נדרש בדונו בבקשה להארכת מועד להישפט דומים לאלה שהוא שוקל בבקשה לביטול פסק דין שניתן שלא בנוכחות הנאשם. על בית המשפט לבחון אם מתקיים לפחות אחד משני התנאים האלה:

האחד – סיבה מוצדקת להימנעותו של המבקש מלהגיש במועד את הבקשה להישפט.

השני – אם יגרם למבקש עיוות דין, במידה ולא ינתן לו יומו.

טעמים אלה אינם מצטברים. ראו דברי בית המשפט העליון ברע"פ 9142/01 סוראיה איטליא נ' מדינת ישראל (2.10.03) , פסקה 8:

"יוצא שאם עלול להיגרם למבקש עיוות דין עקב נעילת שערו של בית-המשפט בפניו, בית-המשפט ייעתר לבקשתו לביטול פסק דין גם אם אי התייצבות נבעה מרשלנות גרידא. אולם, אם לא קיים חשש כאמור, נדרשת סיבה מוצדקת להיעדרות, ואם אין בידי המבקש סיבה כאמור, ידחה בית-המשפט את בקשתו...".

1. אין חובה לדון בבקשה זו במעמד שני הצדדים.

ראו בעניין זה ההלכה עליה חזר בית המשפט העליון ברע"פ 8427/17 מדינת ישראל נ' אמנון סאלם(25.3.18) (להלן- רע"פ סאלם):

"אין חובה לקיים דיון במעמד הצדדים, כל אימת שמתבקש ביטולו של פסק דין שניתן בהעדר. קיום דיון כאמור הוא החריג ולא הכלל, ובית המשפט יזמן את הצדדים לדיון בנסיבות חריגות, שבהן ניתן להצביע על טעמים של ממש לביטולו של פסק דין שניתן בהעדר. עם זאת, כל בית המשפט הדוחה בקשה לקיים דיון בנוכחות הצדדים, לנמק ולו בקצרה את החלטתו לדחות את הבקשה"

ובהמשך:

"כאשר הורם הנטל הראשוני לקיומו של חשש לעיוות דין אשר נגרם למבקש, ישקול בית המשפט אם לקיים דיון בנוכחות הצדדים על מנת לבחון את תקפותה של הטענה, או להחליט, גם מבלי לקיים דיון כזה, על ביטול פסק הדין וניהול המשפט מראשיתו".

1. בעניינו של המבקש, לא מצאתי כי המחלוקת העולה מטיעוני הצדדים היא כזו המצריכה בירור עובדתי במעמד הדיון. ראו בעניין זה ע"פ (באר שבע) 5445/08 להב שמואל נ' מדינת ישראל (26.10.08) וגם ע"פ (ירושלים) 2224/08 מוסברג עופר נ' מדינת ישראל (30.10.08).
2. בחנתי את טענותיו של המבקש:

טענת החשש לעיוות דין:

1. בנוגע לטענה כי יגרם למבקש עיוות דין אם לא ינתן לו יומו, כפי שנקבע ברע"פ סאלם שלעיל:

"על כל הטוען לקיומה של עילה זו, במסגרת בקשה לביטול פסק דין שניתן בהיעדר, להציג טעמים של ממש לביסוס טענתו, טעמים הנתמכים במסמכים ובראיות שיש בהם פוטנציאל של ממש לשינוי התוצאה. "

1. טענה כללית כי המבקש כופר בביצוע העבירה אין בה די כדי לבסס טענת עיוות דין הצדיקה ביטול פסק דין (ראו רע"פ 2573/17 גייאר נ' מדינת ישראל (6.9.17).
2. ב"כ המבקש העלה טענות ביחס לאחריותו של המבקש לביצוע העבירה, אך מדובר בטענות שמתאימות לשלב ניהול המשפט, ולא לשלב של בקשה לביטול פסק דין בה אנו מצויים כעת. בשלב זה, רף הראיות הנדרש לצורך הוכחת חשש לעיוות דין הוא גבוהה מהרף של הצבעה על "כשלים" אפשריים.
3. לכן אני קובע כי אין כל חשש ממשי לעיוות דין.

תשלום הדוח.

1. המבקש כבר שילם את הדוח ביום 19.9.21.
2. המבקש בבקשתו טוען כי לא יודע קרוא וכתוב את השפה העברית כשפת אם.

בארץ ישנם דוברי שפות רבות. ביניהם גם דוברי השפה הערבית, רוסית אמהרית ואחרים אשר הדוח שנרשם נמסר להם בעברית. משבחר המבקש לנהוג ברכב בארץ, עליו להיות כפוף לחוקים ולתקנות. עליו לברר את שנרשם בדוח ואת המוטל עליו על פי חוק. על המבקש לעשות זאת ואין כל הבדל בין המבקש לאחרים.

1. בנוסף, טען המבקש שהדוח שולם מכיוון שסבר כי האפשרות להגיש בקשה להישפט נשללה ממנו לאור העובדה שלא נרשם מועד אחרון לתשלום הדוח, ולכן שילם את הדוח. בגוף הדוח נכתב "זולת אם תוך מועד זה תודיע\י כמפורט בפסקה (2) מעבר לדף, כי רצונך להישפט בבית משפט על העבירה".)
2. טענה זו אינה מסתדרת ואף סותרת את הטענה של המשיב שלא הבין בגלל מגבלות שפה, שכן עתה הטענה היא שתשלום הדוח היה מתוך הבנה שהייתה לו הזכות העקרונית להגיש בקשה להישפט, אך זו נשללה.

לא ניתן לקבל טענה זו. בדוח שנמסר לידי המבקש רשום בבירור כי ישנה אפשרות לשלם את הדוח "תוך 90 ימים". גם אם תאריך התשלום האחרון לא מצוין.

1. כיצד הבין המבקש מתוך העובדה שלא נרשם מועד אחרון לתשלום שנשללה ממנו הזכות לפנייה לערכאות, אך לא הבין את שתי השורות הצמודות, בהן נכתב כי עליו לשלם את הדוח בתוך 90 ימים וכי יש אפשרות להגיש בקשה לבית המשפט להישפט.
2. העובדה שהמבקש בחר שלא לקרוא את הדוח או לחלופין לבקש מאדם הדובר את השפה שיתורגם לו הדוח, אינה יכולה להתקבל כסיבה מוצדקת למתן ארכה להישפט במקרה של תשלום הדוח.
3. בהתאם לסעיף 229 (ח) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] התשמ"ב – 1982 יחשב תשלומו של דוח כהודאה באשמה, הרשעה ונשיאה בעונש אלא אם תובע משטרתי ביטל הדוח לאחר תשלומו.

תשלום הדוח הופך אותו לחלוט וחל עיקרון סופיות הדיון. רק לעתים נדירות ניתנת הארכת מועד לשפט בגין דוח ששולם, גם כאשר הטענה היא שהדוח שולם על ידי אחר.

ראו רע"פ 8927/07 אבו עסב נ' מדינת ישראל 29.1.08); רע"פ 9543/10 זועבי נ' מדינת ישראל (8.3.11); רע"פ 2937/17 פלדמן נ' מדינת ישראל (2.4.17); רע"פ 641/19 מילר נ' מדינת ישראל (10.4.19);

1. אני קובע כי המבקש לא סתר את החזקה בחוק, הדוח שולם ויש לראות בתשלום כהודאה באשמה והרשעה.

תשלום קנס והגשת בקשה להישפט בתוך התקופה.

1. בסעיף 6 לבקשה, כתב המבקש כי הגיש את הבקשה להשפט בתוך מסגרת 90 הימים, כסיבה לקבלת הבקשה.
2. מקרה דומה נדון בבית המשפט העליון- רעפ 641/19 אייל מילר נ' מדינת ישראל, , שם נקבע כי שעה שהמבקש שילם את הקנס, מגבלת הזמנים המאפשרת להגיש בקשה להישפט בתוך תשעים הימים לפי סעיף 229(א)(2) לחסד"פ איננה חלה עוד בעניינו.

מתוך רעפ 641/19 אייל מילר נ' מדינת ישראל – פסקה 6:

1. " מלשון החוק עולה אפוא, כי בקשה להישפט היא דרך פעולה חלופית לתשלום הקנס, וכי שעה שהמבקש שילם את הקנס רואים אותו "כאילו הודה באשמה בפני בית המשפט, הורשע ונשא את עונשו" – ומגבלת הזמנים המאפשרת להגיש בקשה להישפט בתוך תשעים הימים לפי סעיף 229(א)(2) לחסד"פ איננה חלה עוד בעניינו. היינו: מששילם אדם את הקנס, יחול לגביו ההסדר הקבוע בסעיף 229(ח), ובקשות לביטול הקנס על ידי התובע או בקשות להישפט כרוכות בשיקול דעת ויתקבלו רק אם יעמוד המבקש בתנאים שאליהם מפנה הסעיף.
2. כמו כן לעניין זה ראה, רע"פ 2342/21 ענאיה שדיד נ' מדינת ישראל .
3. לכן, אין בעובדה שהדוח שולם בתוך 90 הימים לאחר ששולם הדוח, כדי לקבל את הבקשה.

עקרון סופיות הדיון.

1. בית המשפט מחויב לתן ביטוי לעקרון סופיות הדיון ולא להשתמש בסמכותו להאריך מועדים כדבר בשגרה.

ראו בעניין זה ע"פ(באר שבע) 4252/07 נאוה משיח נ' מדינת ישראל (5.11.07):

" לא אחת נאמר על ידי בתי המשפט כי ערכאות השיפוט אינן יכולות לאמץ מתכונת הנותנת גושפנקא עקיפה לחוסר האכפתיות של הציבור. [ראה דברי כב' הש' שמגר בבר"ע 418/85 פרץ רוקשטיין נ. מ"י פד"י ל"ט(3) 279.] על הציבור לדעת כי פתיחת בית המשפט עומדת בפניו כזכות מהותית, אולם זכות זו כפופה לפרוצדורה וזמנים בהם חייב הציבור לעמוד. עמידה בלוחות זמנים יש בה כדי לקדם את הסדר הציבורי, יעילות עבודתו של בית המשפט לרבות עשיית הצדק כלפי כלל הציבור. אי עמידה בזמנים, ולאחריה ביטול של פסקי דין של מתדיינים שלא התייצבו במועד אליו הוזמנו, תביא לסחבת ועומסים מיותרים בניהול התיקים, באופן המכביד לא רק על בתי המשפט כי אם גם על כלל הציבור הממתין ליומו בבית המשפט".

לסיכום.

1. לאור האמור:

משלא שוכנעתי כי יגרם למבקש עיוות דין במידה ולא יינתן לו יומו;

מששולם הדוח;

מצאתי כי בנסיבות העניין גובר האינטרס הציבורי המחייב את סופיות הדיון על פני נסיבותיו האישיות של המבקש;

לא מצאתי הצדקה להיעתר לבקשה.

1. הבקשה נדחית.

51293715129371

1. 546783135המזכירות תשלח ההחלטה לצדדים.

ניתנה היום, כ"ו טבת תשפ"ב, 30 דצמבר 2021, בהעדר הצדדים.