1. לפניי בקשה לפסיקת הוצאות שהגיש המבקש בהמשך לבקשת המשיבה לביטול כתב האישום, ובסיסה החוקי נובע מסעיף 80(א) לחוק העונשין, התשל"ז – 1977 (להלן: "החוק").
2. נגד המבקש הוגש כתב אישום בהתאם לבקשתו להישפט חלף דו"ח שהוצא נגדו בגין אירוע מיום 8.10.2020 בשעה 3:41 עת הסתובב ברחוב אחוזה ברעננה, מחוץ למקום מגוריו, מבלי לעטות מסיכת קורונה, בניגוד לסעיפים 20ד(ב)(3) ו- סעיף 20ג(4) לחוק לתיקון פקודת בריאות העם (מס' )34, התש"ף-2020, ביחד עם סעיף 3ה(א) לצו בריאות העם (נגיף הקורונה החדש)(בידוד בית והוראות שונות) (הוראת שעה), התש"ף -2020.

1. ביום 23.3.2022 התקיים דיון במעמד הצדדים בו הודה המבקש כי שהה מחוץ לביתו ללא מסיכה, אך טען כי עשה כן לצורך פעילות ספורטיבית של הליכה מהירה. לפיכך, משהותר דאז לבצע פעילות ספורטיבית ללא מסכה, עתר המבקש לזכותו מהמיוחס לו. ב"כ המשיבה טענה כי היא אינה מקבלת את טענת המבקש לפיה הוא עסק בפעילות ספורטיבית, משום שנעל כפכפים לרגליו, ולכן נדחה הדיון לשמיעת ראיות לפניי ביום 7.9.2022.
2. ביום 1.9.2022 הגישה ב"כ המשיבה הודעה על ביטול כתב אישום, וזאת לפי הודעתה מאחר שהמבקש המציא עותק מתיק דומה בו בוטל כתב האישום נגדו. התיק האחר, מבית המשפט השלום בפתח תקווה (תק"ח 10040-02-21 מדינת ישראל נ' גרין), נסב על עבירה זהה בנסיבות דומות. גם שם יוחסה למבקש שהות במרחב הציבורי ללא מסכה, והוא טען שיצא להליכה מהירה אף שנעל כפכפים, וחרף האמור בוטל האישום לבקשת המשיבה ובהסכמת המבקש.
3. עם הגשת הבקשה לביטול כתב האישום, הוריתי למשיבה להודיע האם המבקש נתן הסכמתו לבקשה, בשים לב שמסר את תשובתו לכתב האישום.
4. בהמשך להחלטת בית המשפט הגיש המבקש בקשה בה הבהיר כי הוא עותר להחזר הוצאותיו על סך 500 ₪. לטענת המבקש נגרם לו בזבוז זמן בשל הצורך להיערך לדיון, נוכח הדיון עצמו, כמו גם בשל התשלום ששילם על חניית רכבו לשם התייצבותו לדיון. המבקש נימק בקשתו וציין שהוא בעלים משותף בעסק שמפעיל חוגים וקייטנות לילדים, פירט את השתלשלות האירועים ושיחותיו עם ב"כ המשיבה, וכן צירף את ההתכתבות ביניהם.
5. ביום 5.9.2022 הגישה המשיבה את תגובתה לבקשה, וטענה כי לאור העובדה שלא נפל פגם בהתנהלות הרשות והפקח מטעמה אין להשית עליה הוצאות. נטען שבקשתה לביטול כתב האישום נבעה מהתיק האחר, שהמבקש הציג עותק ממנו בפני המשיבה אך סמוך לפני דיון ההוכחות.
6. בו ביום הגיש המבקש תשובתו לתגובת המשיבה, וטען שבמהלך הדיון שהתקיים ביום 23.3.2022 הוא ציין את העובדה כי התיק האחר נגדו בוטל.
7. מחמת התנגדות המבקש לביטול כתב האישום ללא פסיקת הוצאות לטובתו, ובהתאם להוראת סעיף 94(א) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, הורתי ביום 6.9.2022 על זיכוי המבקש מהמיוחס לו.

המסגרת המשפטית לבקשה להוצאות

1. הבסיס המשפטי להגשת בקשה לתשלום הוצאות מקום בו בוטל כתב אישום או שהליך פלילי הסתיים בזיכוי, כבענייננו, מושתת על הוראת סעיף 80(א) לחוק העונשין, שזוהי לשונו:

"80.  (א)  משפט שנפתח שלא דרך קובלנה וראה בית המשפט שלא היה יסוד להאשמה, או שראה נסיבות אחרות המצדיקות זאת, רשאי הוא לצוות כי אוצר המדינה ישלם למבקש הוצאות הגנתו ופיצוי על מעצרו או מאסרו בשל האשמה שממנה זוכה, או בשל אישום שבוטל לפי סעיף 94(ב) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב–1982 בסכום שייראה לבית המשפט; במשפט שמנהל קובל רשאי בית המשפט להטיל על הקובל תשלום כאמור".

1. בע"פ 4466/98 דבש נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(3) 73 (2002), עמד בית המשפט העליון בהרחבה על תכליתו של סעיף 80 לחוק העונשין, והיא איזון בין האינטרסים של המבקש והפגיעה בזכותו לחירות, כבוד ופרטיות, לבין האינטרסים של הציבור באכיפת החוק והעמדה לדין של עבריינים.
2. נקבע כי פסיקת פיצויים תעשה רק בהתקיימם של התנאים לפי סעיף 80 לחוק העונשין. התנאים פורשו כך שהתנאי "לא היה יסוד להאשמה" הוא פורמלי ונוקשה, בגדרו בוחן בית המשפט את התשתית הראייתית עובר להגשת כתב האישום. כלומר, האם היה "סיכוי סביר להרשעה", או חוסר תום לב וזדון, רשלנות חמורה, או אי סבירות מהותית בהגשת האישום (ע"פ 5097/10 בוגנים נ' מדינת ישראל (15.1.2013)).
3. אשר ל"נסיבות אחרות המצדיקות זאת", זו עילה גמישה ורחבה, ובבסיסה מאזן שיקולי צדק. המבקש צריך להוכיח שנגרם לו "עוול" אף שהיה בסיס להגשת כתב האישום נגדו. לשם כך נבחנים שיקולים של "אופן ניהול ההליך המשפטי; אופי וטיב הזיכוי; נסיבות אישיות של המבקש החיצוניות למשפט", וייתכן שישקלו גם התנהלות הצדדים, סוג העבירה ושיקולים נוספים שימצא בית המשפט לנכון. הוסיפה הפסיקה והדגישה שאף שהעמדה לדין כרוכה תמיד בעוגמת נפש ובעלויות כספיות, חזרה מאישום או אף זיכוי, אין משמעם בהכרח פסיקת פיצויים (ע"פ 853/19 מור נ' מדינת ישראל (7.11.2019); רע"פ 8649/21 אזרד נ' מדינת ישראל (28.4.2022); ע"פ 1986/11 פלוני נ' מדינת ישראל (12.3.2013)).

מן הכלל אל הפרט

1. כתב האישום הוגש על בסיס דו"ח שניתן למבקש בגין אי עטיית מסיכה בעת שהתהלך ברעננה בשעת לילה מאוחרת, כשהוא נועל לרגליו כפכפים, בתקופה בה נאסרה יציאה לשטח הציבורי ללא עטיית מסכה, ואחד החריגים היה לשם פעילות ספורטיבית.
2. באין מחלוקת על העובדות, הנטל היה על המבקש להוכיח כי שהה במרחב הציבורי לשם פעילות ספורטיבית של הליכה מהירה, כדבריו, הגם שנעל כפכפים. בנסיבות אלו, אני סבורה כי היה די בתשתית הראייתית של המשיבה כדי לבסס סיכוי סביר להרשעת המבקש במיוחס לו, ולכן התנאי הראשון לפי סעיף 80 לחוק, אינו מתקיים.
3. ובנוגע לתנאי השני, לטענת המבקש נגזל זמנו היקר בהיותו בעל עסק, בכך שהוא נערך לדיון, התייצב בבית המשפט, ושילם חנייה עבור רכבו. בחינת השיקולים מלמדת שהתנאי השני בסעיף 80 לחוק גם הוא אינו מתקיים: "ניהול המשפט" ארך דיון יחיד בלבד; המשיבה נתנה דעתה להליך הנוסף שהוגש נגד המבקש והודיעה על ביטול כתב האישום, אף מבלי שנדרש המבקש ליתן הסכמתו, וזאת נוכח העובדה שבתיק האחר בוטל כתב האישום. בכך נהגה המשיבה בהגינות; ואין בנסיבותיו האישיות של המבקש כמפורט בבקשתו, כדי להצדיק הטלת פיצויים.

אשר על כן הבקשה נדחית.

זכות ערעור לבית המשפט מחוזי מרכז לוד כדין.

ניתנה היום, י"א אלול תשפ"ב, 07 ספטמבר 2022, בהעדר הצדדים.

המזכירות תשלח את ההחלטה לצדדים ותוודא קבלתה.