1. העובדות הצריכות לעניין:
2. ביום 22.6.21 נערכה כנגד מר אמיר אבו אל עסל (להלן: "המבקש") הודעת תשלום קנס שמספרה 30154945114 (להלן: "הדו"ח") בגין נהיגה במהירות העולה על המהירות המרבית המותרת בניגוד לתקנה 54(א) לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961 (להלן: "התקנות"). באותו המועד, הדו"ח נמסר לידי המבקש.
3. ביום 9.12.21 הוגשה הבקשה מושא החלטה זו.
4. טענות הצדדים:
5. המבקש טוען כי הוא שלח במועד בקשה להישפט בגין העבירה נשוא הדו"ח אולם הבקשה נשלחה בדואר רגיל והוא לא קיבל כל אסמכתא לכך. זאת, כאשר רק לפני מס' ימים נודע לו כי הבקשה לא התקבלה.
6. עוד טוען המבקש כי הוא לא נהג במהירות המיוחסת לו וכי עיון בדו"ח מלמד על כך שקיימים בו ליקויים.
7. לפיכך, המבקש עותק להארכת המועד להישפט ומציין "אף אם יוטלו הוצאות".
8. המשיבה מתנגדת לבקשה וטוענת כי הטענה בדבר שליחת הבקשה להישפט אינה נתמכת בכל אסמכתא ולפיכך מדובר בטענה בעלמא.
9. כמו כן, המשיבה מפנה לדברי הנהג (המבקש), כפי שהם עולים מהדו"ח עצמו: "אין לי מה להגיד" וכן לדברי כבוד השופטת גילת שלו בעפ"ת 35237-09-21 מסארוה נ' מדינת ישראל (27.10.21) (להלן: "עניין מסארוה") ביחס לאמירה מעין זו.
10. דיון והכרעה:

לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובה לבקשה, אני סבורה כי בנסיבות העניין דין הבקשה להתקבל לפנים משורת הדין בלבד.

1. סעיף 230 לחוק קובע, בין היתר, כי "בית המשפט רשאי, לקיים את המשפט גם אם אותו אדם ביקש להישפט באיחור, ובלבד שהתקיימו התנאים האמורים בסעיף 229(ה), בשינויים המחויבים, או מנימוקים מיוחדים אחרים שיפרט בהחלטתו".
2. בסעיף 229(ה) לחוק נקבע כי "תובע רשאי לדון בבקשה שהוגשה לאחר המועדים האמורים בסעיף קטן (א), אם שוכנע שהבקשה לא הוגשה במועד בשל סיבות שלא היו תלויות במבקש ושמנעו ממנו להגישה במועד והיא הוגשה מיד לאחר שהוסרה המניעה".
3. כלומר, בבואו של בית המשפט להכריע בבקשה להארכת מועד, עליו לבחון תחילה האם קיימת סיבה מוצדקת, טעם ראוי או נימוק ממשי המסביר את האיחור בהגשת הבקשה להישפט.
4. אולם, ככל שהתשובה לכך היא שלילית, הרי שלא די בכך כדי להוביל לדחיית הבקשה. בהתאם להלכה הפסוקה, על בית המשפט להוסיף ולבחון האם דחיית הבקשה עלולה לגרום לעיוות דין (ראו לדוגמה רע"פ 8353/12 בן ישראל נ' מדינת ישראל (29.11.2012)).
5. באשר לקיומה של סיבה מוצדקת להגשת הבקשה באיחור, הרי שלא צורפה כל אסמכתא לכך שהבקשה להישפט, כנטען על ידי המבקש, אכן נשלחה (גם אם לא בדואר רשום) במועד (ראו לעניין זה המ"ש 5357-06-20 עמר נ' מדינת ישראל (21.6.20) וכן החלטה בבקשה לעיון חוזר בהחלטה מיום 6.7.20). זאת ועוד, הרי שלא ניתן להתעלם מכך שטענתו של המבקש בעניין זה הינה טענה עובדתית שלא נתמכה בתצהיר מטעמו. יפים לעניין זה דברי בית המשפט העליון ברע"פ 9142/01 איטליא נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(6) 793 (2003) לפיהם: "הכלל הוא שעל המבקש להעלות בכתב, במסגרת בקשתו לביטול פסק-דין, את מכלול טענותיו, כולל אסמכתאות להן ותצהיר מטעמו התומך בבקשתו ככל שהדבר נדרש".
6. לאור האמור, לא ניתן לקבל את טענת המבקש לפיה הבקשה להישפט אכן הוגשה במועד.
7. משלא נמצאה סיבה מוצדקת להגשת הבקשה באיחור, עלינו לבחון האם דחיית הבקשה עלולה להוביל לעיוות דין. לטעמי התשובה לכך שלילית. זאת, בין היתר, בהתחשב בכך שהמבקש נמנע מלהעלות את טענותיו בזמן אמת וכל שאמר "אין לי מה להגיד" (ראו לעניין זה עניין מסארוה).
8. לאור כל האמור לעיל, דין הבקשה להידחות.
9. אולם, בהתחשב בכך שמאז המועד האחרון בו יכול היה המבקש להגיש בקשה להישפט מבלי להידרש להארכת מועד מאת בית המשפט ועד למועד הגשת הבקשה דנן חלפו פחות משלושה חודשים, בהתחשב בכך שהמבקש מעלה עתה טענות ביחס לליקויים שנפלו לכאורה בדו"ח (טענות שלא היה יכול להעלות במועד ביצוע העבירה) ולפנים משורת הדין בלבד, מורה על הארכת המועד להישפט בכפוף לתשלום הוצאות בסך 300 ₪ לטובת המשיבה בתוך 30 ימים מהיום.

המזכירות תשלח העתק ההחלטה לצדדים.

ניתנה היום, י"ב טבת תשפ"ב, 16 דצמבר 2021, בהעדר הצדדים.