1. בפני בקשה להארכת מועד להישפט בגין שני דוחות מהירות שמספריהם 90518841334, 90518841359, אשר תעדו עבירות מהירות באמצעות מצלמות א3, וזאת בהתאם לסמכותי מכוח סעיף 230 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב – 1982.
2. על פי האמור בבקשה המקורית, רכבו של המבקש צולם באותו יום פעמיים כשנהגו מבצע עבירות מהירות "בפער של מספר שעות" ונטען כי המדובר למעשה ב"עבירה נמשכת"". בבקשה לא פורטו מועדי ביצוע העבירות ומיקום ביצוע העבירות ולא צורפו 2 הדוחות.
3. המשיבה התנגדה לבקשה וטענה כי מדובר בעבירות מיום 29/07/20 שנעברו באותה הצומת בהפרש זמנים של למעלה משעה, וציינה כי אין המדובר בעבירה נמשכת כי אם במסכת זמנים ונסיבות שונה. עוד טענה כי המבקש אישר קבלת הדוחות לידיו ולא עמד בסד הזמנים הקבוע בחוק ולא הגיש בקשות להישפט במועד – ולכן אין לו אלא להלין על עצמו.
4. ביום 14/01/22 הוגשה תגובת המבקש ובה נטען כי מדובר בשתי עבירות שנאכפו במצלמת א3 בפרק זמן של פחות משעתיים, ובעבר נהגה המשטרה לבטל במקרים דומים את אחד הדוחות.
5. השיקולים להם בית המשפט נדרש בדונו בבקשה להארכת מועד להישפט דומים לאלה שהוא שוקל בבקשה לביטול פסק דין שניתן שלא בנוכחות הנאשם. על בית המשפט לבחון אם מתקיים לפחות אחד משני התנאים שלהן:

האחד – סיבה מוצדקת להימנעותו של המבקש מלהגיש במועד את הבקשה להישפט.

השני – אם יגרם למבקש עיוות דין, במידה ולא ינתן לו יומו.

טעמים אלה אינם מצטברים. ראו דברי בית המשפט העליון ברע"פ 9142/01 סוראיה איטליא נ' מדינת ישראל (2.10.03) .

1. אין חובה לדון בבקשה זו במעמד שני הצדדים.

ראו בעניין זה ההלכה עליה חזר בית המשפט העליון ברע"פ 8427/17 מדינת ישראל נ' אמנון סאלם (25.3.18) (להלן- רע"פ סאלם):

"אין חובה לקיים דיון במעמד הצדדים, כל אימת שמתבקש ביטולו של פסק דין שניתן בהעדר. קיום דיון כאמור הוא החריג ולא הכלל, ובית המשפט יזמן את הצדדים לדיון בנסיבות חריגות, שבהן ניתן להצביע על טעמים של ממש לביטולו של פסק דין שניתן בהעדר. עם זאת, כל בית המשפט הדוחה בקשה לקיים דיון בנוכחות הצדדים, לנמק ולו בקצרה את החלטתו לדחות את הבקשה".

1. בעניינו של המבקש, לא מצאתי כי המחלוקת העולה מטיעוני הצדדים היא כזו המצריכה בירור עובדתי במעמד הדיון. הטענות העובדתיות הן ברורות.

בחנתי את טענותיו של המבקש:

1. המבקש טען בתצהירו כי קיבל לידיו את שני הדוחות ולא פרט סיבת אי הגשת 2 הבקשות להישפט במועד.
2. בנוגע לטענת המבקש כי מדובר ב"עבירה נמשכת" – מצאתי כי אין בידי לקבל טענה זו, ונימוקי להלן:

היות והדוחות עצמם לא צורפו לבקשה, למדתי מתגובת המשיבה כי מדובר בשני דוחות המתייחסים לרכב בבעלות הנאשם אשר תועד מבצע 2 עבירות מהירות מיום 29/07/20, באותה צומת, בהפרש זמנים של למעלה משעה (המבקש בבקשתו לא ציין מועד ביצוע העבירות).

בפער זמנים זה – של למעלה משעה (וכנראה פחות משעתיים), מובנית ההנחה כי לא מדובר בעבירה נמשכת. נהג אינו יכול לנהוג בכבישי ישראל למעלה משעה במהירות מופרזת ולטעון כי ביצע במהלך נסיעתו הממושכת עבירה אחת בלבד.

אין המדובר בפעולה יחידה מתמשכת שלא ניתן לפצלה לתת- פעולות אלא לכל היותר - אם היתה זו נסיעה אחת רצופה וארוכה - בשרשרת פעולות עוקבות שכל אחת מהן היא חוליה נפרדת ולכן כל פעולה מהווה עבירה נפרדת.

אציין כי המבקש בתצהירו לא פרט נסיבות ביצוע העבירות ולא הסביר לאן נסע, מתי יצא לנסיעתו והכיצד תועד רכבו באותו צומת בהפרש זמנים של למעלה משעה, כשהוא מבצע 2 עבירות מהירות. המבקש לא טען כי יצא לנסיעה אחת ממושכת במהלכה צולם רכבו פעמיים ואף אם היה טוען זאת –סבורני כי פער זמנים של למעלה משעה מקעקע הטענה כי בוצעה עבירה אחת נמשכת.

ראו גם תת"ע (פ"ת) 4974-08-15 מדינת ישראל נ' יואב טננבוים (09/04/16) – שם נדחתה טענת הגנה מן הצדק – היות העבירה נמשכת - 2 עבירות מהירות בפער זמנים של 6 דקות).

ראו גם עפ"ת (ב"ש) 37649-11-11 אברהם פנסו נ' מדינת ישראל (17/01/12) – מפי כב' הש' י' צלקובניק וכן ע"פ (ב"ש) 7436/06 דן כהן נ' מדינת ישראל (27/12/2006).

1. אשר לטענת המבקש כי המשטרה נהגה בעבר לבטל אחד הדוחות במקרים דומים - טענה זו לא בוססה – לא הובאו בפני דוגמאות למקרים דומים ולא הוצג בפני כל נוהל משטרתי המאשר הטענה.
2. אשר לטענת המבקש בתצהירו כי הוא כופר בביצוע העבירות ולא נהג במהירויות המיוחסות לו - טענה כללית כזו - אין בה די כדי לבסס טענת עיוות דין הצדיקה ביטול פסק דין (ראו רע"פ 2573/17 גייאר נ' מדינת ישראל (6.9.17).
3. גם השיהוי הניכר בהגשת בקשה זו - למעלה משנה לאחר חלוף המועד להגשת 2 הבקשות להישפט מלמד כי המבקש זנח כל טענה אפשרית לעיוות דין.
4. לאור האמור - משלא נטען כי היתה סיבה מוצדקת להימנעותו של המבקש מלהגיש את הבקשות להישפט במועד, משלא שוכנעתי כי יגרם למבקש עיוות דין במידה ולא ינתן לו יומו, לאור השיהוי הניכר ומשמצאתי כי בנסיבות העניין גובר האינטרס הציבורי המחייב את סופיות הדיון על פני נסיבותיו האישיות של המבקש, לא מצאתי הצדקה להעתר לבקשה.
5. הבקשה נדחית.
6. המזכירות תשלח ההחלטה לצדדים.

ניתנה היום, י"ח שבט תשפ"ב, 20 ינואר 2022, בהעדר הצדדים.