08 מאי 2022

1. זהו ערעור על החלטת הוועדה הרפואית לעררים (ענף נפגעי עבודה) מיום 23.6.21 (להלן: "הוועדה") אשר קבעה, כי למערער נכות יציבה בשיעור 10%, החל מיום 1.4.04 (להלן: "ההחלטה").

העובדות הצריכות לערעור

1. המערער, יליד 1962, עוסק בשיווק מצברים.
2. בעקבות הליך שהתנהל בבית דין זה (ב"ל 64196-09-19, לפני כב' השופטת שומרוני-ברנשטיין), הוכרו כאבי הגב מהם סובל המערער כפגיעה בעבודה, על דרך המיקרוטראומה, כתוצאה מתנאי עבודה ממושכת כנהג משאית ומחלק מצברים (ראו מכתב ההכרה מיום 3.8.20 – נספח ה' לערעור).
3. ועדה רפואית מדרג ראשון קבעה למערער ביום 13.10.20 נכות יציבה בשיעור 10% בגין הגבלה קלה בתנועות עמוד שדרה מתני, לפי פריט ליקוי 37(7)(א), החל מיום 1.4.04 וכך קבעה במסקנותיה (פרוטוקול הוועדה – נספח ו' לערעור):

"היות ותלונות על כאב גב היו כבר בשנת 2001 ואף במהלך חודש 04.2004 עבר בדיקת CT ע"ש מותני שהדגימה שינוים ניווניים ודיסקופתיות הועדה קובעת תחולה משנת 2004"

המערער השיג על החלטת הוועדה (נספח ח' לערעור).

1. הוועדה מושא הערעור התכנסה ביום 23.6.21 לדון בערר. הוועדה שמעה את תלונות המערער לפיהן:

"כאבי גבי שיורדים לרגל שמאל. קשיים בהליכה ובכיפוף, כאבים בישיבה. גם בשינה כשמתהפך מצד לצד יש כאבים."

עוד הקשיבה הוועדה לדברי ב"כ המערער שנרשמו מפיו בזו הלשון:

"עד 2004 לא היו ממצאים המצדיקים קביעת נכות נכון לאותו מועד, מ-2004-2018 לא היו תלונות והמשיך לעבוד רגיל. ממחצית 2018 חלה החמרה משמעותית, הדבר בא לידי ביטוי גם בבדיקות ההדמיה. מפנה ומגיש את חוו"ד ד"ר עידו ציון שהיה היועץ הרפואי של בית הדין ולסעיף 21.5 במיוחד.

נדבך חשוב בערעור הוא מועד תחולת הנכות, סבורים שלא היה מקום לקבוע אותה משנת 2004."

1. הוועדה עיינה במסמכים הרפואיים שעמדו בפניה וכן ערכה למערער בדיקה קלינית וכך פירטה את ממצאיה (השגיאות במקור):

"בבדיקת CT מיום 01.01.2019: בלט דיסק בגובה L1-2, L2-3, L3-4, L4-5, L5-S1. נראה לחץ בכל הגבהים על השק, בגובה L3-4 הפורמינה נראית מוצרת במידה משמעותית, בגובה L4-5 קיים לחץ על השק נושק למוצא השורש של L5. פרט לכך נראים שינויים ניווניים במספר גבהים.

בבדיקת MRI מיום 13.07.2019: שינויים ניווניים הדמות בלטים דיסקליים והיפרסרופיה פצטארית בגובה L3-4, L4-5, L5-S1, עם בקע דיסק אחורי משאלי בגובה L3-4.

בבדיקה:

מתהלך ללא צליעה, עולה לספת הבדיקה בכוחות עצמו. עמידה על קצות אצבעות ועקבים תקינה, בכפיפה לפנים מגיע עם קצות האצבעות עד גובה השליש המרוחק של השוקיים.

יישור הברכיים בעת שיושב בשולי ספת הבדיקה לא מביא לרתע של הגב התחתון לאחור.

יושב בספת הבדיקה כשרגליו ישירות וגבו מוטה לפנים, ללא גל הגבלה בתנועות הגב התחתון אך מאידך מתלונן על כאבים בעת כפיפת הברך ומפרק הירך בעת ובעונה אחת."

הוועדה סיכמה החלטתה כדלקמן:

"מבחינת גובה הנכות – על פי ממצאי בדיקת הוועדה כפי שפורטו לעיל הוועדה מסתפקת בדחיית הערר.

לעניין התחולה – כבר בשנת 2004 סבל התובע מכאבים בגב תחתון המלווים בהגבלות תנועה, ובהמשך יש גם תיאור של כאבים מהם סבל מ-06/2018, ממצאי בדיקת ה-CT מ 01/2019 מעידים על מחלה ניוונית בגב תחתון, מדובר בסבל רב שנים שהופיע בהתקפים כצפוי במקרים זהים אחרים. בכל מקרה כבר בצילומי דימות – CT מ 14.06.2004 נראו ממצאים ניווניים אלו, כמתועד ברישום מיום 01.07.2004, כבר אז נמצאו הגבלות תנועה ולפיכך תחולת נכותו הינה משנת 2004."

החלטה זו של הוועדה היא מושא הערעור שבפני.

טענות הצדדים

1. לטענת המערער, שגתה הוועדה בקביעתה הנוגעת למועד תחולת הנכות (מיום 1.4.04), זאת בהעדר "מצב קודם" עובר לשנת 2018 המצדיק קביעת מועד תחולת הנכות החל משנת 2004. בהתאם להלכת מרגוליס, על הוועדה היה להצביע על נתונים מוכחים המלמדים על המצב הקודם, כאשר בענייננו הוועדה מפנה לבדיקת CT משנת 2004 מבלי להצביע על רישום ספציפי כלשהו המלמד על הגבלה קודמת בתנועות, המגיעה לכדי נכות. עוד נטען, כי הוועדה התעלמה מטענת המערער לפיה, בין השנים 2004-2018 המערער היה א-סימפטומטי ועבד רגיל ללא כל הגבלה בגבו, וכי בסעיף 21.5 לחוות הדעת של המומחה מטעם בית הדין, ד"ר עידו ציון (נספח ד' לערעור) נרשם, כי בהשוואה של ממצאי CT 2004 ו- 2019 עולה החמרה משמעותית בגב עם שינויים בלפחות 3 גבהים. מכאן, לדעת המערער, קביעת מועד תחולת הנכות בגב החל משנת 2004 היא שרירותית, ספקולטיבית ולא נתמכת בחומר שבתיק. בנסיבות אלה, ביקש המערער, כי בית הדין יקבע בעצמו את מועד תחולת הנכות החל מיום 20.1.19 ולחלופין, להשיב את עניינו של המערער לוועדה רפואית לעררים, בהרכב שונה.
2. מנגד, טען ב"כ המשיב, כי דין הערעור להידחות על הסף מחמת התיישנות שכן זה הוגש בחלוף המועדים הקבועים בדין, עת ההודעה בדבר החלטת הוועדה שוגרה למערער עם העתק לבא כוחו ביום 24.6.21 ואילו הערעור לבית הדין הוגש רק ביום 15.12.21 והמערער לא הצביע אף לא על נימוק אובייקטיבי אחד מדוע הערעור הוגש באיחור ודי בסיבה זו לדחיית הערעור.

עוד נטען, כי דין הערעור להידחות לגופו, בהעדר הצבעה על פגם משפטי בהחלטת הוועדה. בניגוד לטענת המערער, הוועדה כלל אינה מבצעת ניכוי בגין מצב קודם, אלא קובעת כי תחולת הנכות היא משנת 2004, זאת בהסתמך על נתונים רפואיים מוכחים שעמדו בפניה. מדובר בקביעה רפואית ברורה ומנומקת, שאין מקום להתערב בה. ב"כ המשיב הוסיף, כי בניגוד לנטען בערעור, ד"ר עידו ציון אינו מבצע דיון ענייני בנושא תחולת הנכות ואף קובע בדומה לוועדה, כי המערער ביצע בדיקת CT בשנת 2004 וכי בשנים 1999 ו- 2004 תועדו רישומים על כאבי גב עם הקרנה לרגל שמאל.

1. במעמד הדיון בערעור הוסיף ב"כ המערער וטען בהתייחס להתיישנות הערעור, כי אמנם ההודעה על החלטת הוועדה התקבלה במשרדו במועד, אולם היא לא התקבלה אצל המערער והאחרון לא עודכן עליה מבא-כוחו, כאשר השיהוי לדבריו בהגשת הערעור לבית הדין אינו בלתי סביר.

דיון והכרעה

1. הלכה פסוקה היא, כי בית הדין מוסמך לדון במסגרת ערעור על החלטות ועדות רפואיות לעררים רק בשאלות משפטיות. כבר נקבע, כי במסגרת סמכותו בוחן בית הדין אם הוועדה טעתה בשאלה שבחוק, חרגה מסמכותה, הסתמכה על שיקולים זרים או התעלמה מהוראה המחייבת אותה (עב"ל (ארצי) 10014/98 יצחק הוד – המוסד לביטוח לאומי, פד"ע לד 231 (1999)).
2. לאחר שעיינתי בפרוטוקול הוועדה ובכלל החומר המונח לפני ונתתי דעתי לטענות הצדדים, מצאתי, כי דין הערעור להידחות, כפי שיפורט להלן.
3. לא מצאתי טעות משפטית בהחלטת הוועדה בעניין מועד תחולת הנכות, ואבאר.

למקרא פרוטוקול ההחלטה עולה, כי הוועדה הקשיבה לתלונות המערער ולדברי בא כוחו, עיינה בחומר הרפואי שעמד בפניה לרבות בבדיקות הדימות ופירטה את ממצאיהן וכן ערכה למערער בדיקה קלינית במסגרתה מצאה הוועדה, כי המערער מתהלך ללא צליעה, עולה לספת הבדיקה בכוחות עצמו, עומד על קצות אצבעותיו והעקבים בצורה תקינה ובכפיפתו לפנים מגיע המערער עם קצות אצבעותיו עד לגובה השליש המרוחק של השוקיים. עוד ציינה הוועדה, כי בעת ישיבת המערער בשולי ספת הבדיקה, יישור ברכיו לא מביא לרתע של הגב התחתון לאחור, כאשר המערער יושב בספת הבדיקה כשרגליו ישירות וגבו מוטה לפנים, ללא כל הגבלה בתנועות הגב התחתון; עם זאת צוין, כי המערער מתלונן על כאבים בעת כפיפת הברך ומפרק הירך בעת ובעונה אחת. על יסוד ממצאי הבדיקה הקלינית הוועדה הבהירה, כי היא מסתפקת בדחיית הערר תוך הותרת הנכות היציבה שנקבעה (בשיעור 10% בגין הגבלה בעמוד השדרה המתני) על כנה. אשר למועד תחולת הנכות (מיום 1.4.04) – הוועדה הסבירה, כי כבר בשנת 2004 סבל המערער מכאבי גב תחתון המלווים בהגבלות תנועה וביום 14.6.04 ביצע המערער בדיקת CT אשר הדגימה ממצאים ניווניים כמתועד ברישום רפואי מיום 1.7.04 וכבר באותו מועד תועדו הגבלות תנועה. הוועדה הוסיפה, כי ממצאי בדיקת CT מחודש ינואר 2019 מעידים על מחלה ניוונית בגב התחתון. על יסוד כל האמור קבעה הוועדה את מועד תחולת הנכות מיום 1.4.04.

1. מדובר בקביעה רפואית מובהקת, ברורה, סבירה ומנומקת, הנמצאת במסגרת שיקול דעתה המקצועי והבלעדי של הוועדה והמאפשרת מעקב אחר הלך מחשבתה, הנסמכת על נתונים מוכחים ומשכך לא מצאתי בה פגם משפטי המצדיק התערבות.
2. בהקשר זה אוסיף, כי לא מצאתי בהפניית המערער לאמור בסעיף 21.5 לחוות דעת מומחה בית הדין, ד"ר עידו ציון (נספח ד' לערעור) כדי לשנות מקביעתי. ד"ר עידו ציון רושם בחוות דעתו, כי "כאבי גב עם הקרנה לרגל שמאל מתועדים 1999 ו- 2004 עת ביצע סיטי ראשון. כאב גב רצוף החל 6.2018 בגיל 56 ש' ואז הושלם בירור הדמייתי כולל סיטי, מיפוי ו- MRI. בהשוואה של ממצאי סיטי 2004 ו- 2019 עולה החמרה משמעותית עם שינויים בלפחות 3 גבהים L3 עד S1 במפרקים פאצטארים, ממצא המתאים לשחיקה נרחבת ממיקרו-טראומה". מכאן עולה, כי בדומה לקביעת הוועדה אף המומחה מטעם בית הדין מציין במפורש, שהמערער ביצע בדיקת CT עוד בשנת 2004 ומכל מקום אין בקביעת ד"ר ציון כדי להצביע על טעות משפטית בקביעת הוועדה, הנסמכת כאמור על שיקול דעתה הרפואי-מקצועי והתיעוד הרפואי שעמד בפניה.
3. מאחר והערעור נדחה לגופו – התייתר הצורך לדון בטענת ההתיישנות. עם זאת ולמעלה מן הנדרש אציין, כי בנסיבות העניין ההודעה על החלטת הוועדה שוגרה למערער, עם העתק לבא כוחו, כבר ביום 24.6.21 ואילו הערעור לבית הדין הוגש רק ביום 15.12.21, קרי בחלוף כמחצית השנה ולא בתוך 60 ימים בהתאם לתקנות שבדין, כאשר ב"כ המערער אישר במעמד הדיון דבר קבלת ההודעה על החלטת הוועדה במועד (עמ' 2, ש' 2-7) ולמעשה הוא אינו מצביע על כל 'טעם מיוחד' כדרישת הפסיקה המצדיק הארכת מועד הגשת הערעור, קל וחומר עת המדובר במערער שהיה מיוצג לאורך ההליך.

סוף דבר

16. על יסוד כל האמור – הערעור נדחה.

17. אין צו להוצאות.

18. הצדדים רשאים לפנות בבקשת רשות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים תוך 30 יום ממועד קבלת פסק הדין.

ניתן היום, ז' אייר תשפ"ב, (08 מאי 2022), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.