לפניי בקשה לביטול פסק הדין שניתן בהיעדר התייצבות ביום 10.02.22 (להלן: "פסק הדין").

המבקשת טוענת כי לא התייצבה לדיון מאחר שלא זומנה כדין.

עוד נטען, מבלי לפרט, כי ככל שפסק הדין יוותר על כנו, ייגרם למבקשת עיוות דין.

המבקשת כפרה, באופן כללי, בעבירה המיוחסת.

תגובת המשיבה לא התקבלה.

דיון והכרעה:

סבורני כי דין הבקשה להידחות.

בתיק בית המשפט סרוק אישור מסירה של הזימון לדיון, וזאת בניגוד לטענת המבקשת, לפיה מעולם לא חתמה "על כל מסמך המעיד על קבלת הזימון".

לפיכך, לא עלה בידי המבקשת לסתור את חזקת המסירה שבסעיף 44א' לתקנות סדר הדין הפלילי, תשל"ד-1974.

המבקשת טוענת כי ייגרם לה עיוות דין ככל שפסק הדין יוותר על כנו, אלא שלא עולה מהבקשה כל נימוק המבסס טענה זו.

עניין זה יוער כי כפירה כללית ולא מנומקת, אינה עולה כדי חשש לעיוות דין (בעניין זה אפנה לרע"פ 2575/17 גייאר נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (6.9.2017)).

הדברים נכונים ביתר שאת עת עסקינן, כבעניינו, בעבירה מצולמת.

לאור כל האמור לעיל, הבקשה נדחית.

לפנים משורת הדין, מורה על ביטול תוספת הפיגורים.

הקנס המקורי ישולם עד ולא יאוחר מיום 27.10.22.

ההחלטה תומצא לצדדים ולמרכז לגביית קנסות.

ניתנה היום, כ"ח תמוז תשפ"ב, 27 יולי 2022, בהעדר הצדדים.