עסקינן בבקשה להארכת מועד להישפט בגין דו"ח (מספר 50154059955) על שימוש בטלפון נייד בזמן נהיגה מיום 17.10.2020.

עיינתי בבקשה, בתגובה ובמסמכים שצורפו.

אין מחלוקת כי הדו"ח נמסר לידיו של המבקש יום ביצוע העבירה והיה עליו להגיש את הבקשה להישפט עד ליום 15.1.21 .

במקרה דנן הבקשה הוגשה באיחור רב, רק ביום 4.1.22 קרי בחלוף כשנה וארבעה חודשים מיום ביצוע העבירה, היה עליו לפעול ולהגיש את הבקשה להישפט לבית המשפט באופן מידי (ראה רע"פ 8353/12).

מעיון בסעיף 3 לתצהיר המבקש מיום 3.1.22 טוען "כי הדו"ח הנ"ל ניתן לי אך אבד לי ואיני מוצא אותו" אולם מאחר והיה המבקש מודע מתי נמסר הדו"ח לידיו הייתה לו האפשרות להגיש את הבקשה במועד אף ללא הדו"ח (ראה רע"פ 2569/21).

המשיבה טוענת כי הדו"ח שולם ביום 7.1.21 בעניין זה טוען המבקש בתצהירו מיום 25.1.22 ומדגיש כי לא שילם את הדו"ח הנ"ל בשום דרך שהיא, אולם מעיון בתצהיר הגב' שרה מקויה (בת הזוג של המבקש) מיום 30.12.21 עולה כי הדו"ח הנ"ל שולם של ידה יחד עם עוד שני דוחות נוספים, ההלכה היא מששולם הדו"ח רואים את המבקש כמי שמודה בביצוע העבירה הורשע ונשא את עונשו (ראה רע"פ 641/19) גם אם שולם על ידיי אחר.

כמו כן מעיון ב"דברי מקבל הדו"ח מסר לשוטר "אתה צודק דיברתי עם הבן שלי מחפש מקום להתחתן תחשב בי בגלל החתונה" המהווה הודאה בעבירה.

אוסיף כי כפירה / כשלים ראייתיים אינם מהווים עילה להארכת מועד להישפט וכן אין מספיק בהכחשת העבירה בכדי להקים חשש לעיוות דין (ראה רע"פ 8427/17).

מכל הנימוקים הנ"ל הנני דוחה את הבקשה.

ניתנה היום, כ' אדר א' תשפ"ב, 21 פברואר 2022, בהעדר הצדדים.