לפניי תביעה קטנה ע"ס 13,200 ₪ שבבסיסה סכסוך ומחלוקות שנתגלעו בין שוכר של דירת מגורים (התובע) לבין משכיר הדירה (הנתבע) וזאת לאחר סיום מערכת היחסים החוזית בין השניים.

עיקר טענות התובע

1. בין הצדדים נחתם חוזה שכירות ביחס לדירת מגורים בתל-אביב לתקופה מיום 1.7.2020 ועד ליום 30.6.2021. באשר לדמי השכירות החודשיים סוכם, כי אלה יעמדו על סך 10,000 ₪. במסגרת החוזה ניתנה לשוכר האופציה לשכור את הדירה לשנה נוספת כנגד דמי שכירות חודשיים בסך 10,400 ₪.
2. לטענת התובע, במהלך תקופת האופציה הנתבע הפר את חוזה השכירות בכך שלא אפשר לו לממש את אשר סוכם בסעיף 11 לפיו, "השוכר יהיה רשאי להעביר לאחר את זכויותיו על פי החוזה....", כאשר "המשכיר יהיה רשאי להתנגד להעברת הזכויות לאחר מטעמים סבירים בלבד".
3. לטענת התובע, עת ביקש "להעביר" את חוזה השכירות לשוכרים פוטנציאליים אחרים, הוא נתקל לכך בסירוב בלתי מוצדק ובלתי מנומק מצד הנתבע. תחת זאת, הנתבע עצמו הוא שמצא שוכר חלופי.
4. עוד טוען התובע, כי הנתבע כפה עליו לשלם לו סכומים נוספים בסך כולל של 1,600 ₪ וזאת עבור צביעת וניקיון הדירה בעת החלפת השוכרים. כמו כן, הנתבע סירב להחזיר לתובע דמי פיקדון בסך 10,000 ₪ ששולמו על ידו במזומן בסמוך לחתימת החוזה וזאת בטענה לנזקים בדירה - טענה אתה דוחה התובע מכל וכל, שהרי לטענתו הדירה נשמרה נקיה ומסודרת כפי שהתקבלה לראשונה.
5. התובע חוזר ומדגיש, כי שמר על הדירה כראוי וכנדרש וככל שאכן התגלה בה ליקויים / נזקים כלשהם לאחר שיצא ממנה, הרי מדובר בבלאי טבעי, או בליקוי שהיה קיים עובר לכניסתו לדירה.
6. על כן עותר התובע לסעדים הבאים:
7. החזר פיקדון בסך 10,000 ₪.
8. החזר עלות צביעת הדירה בסך 1,200 ₪.
9. פיצוי בגין עוגמת נפש בסף 2,000 ₪.

עיקר טענות הנתבע

1. לטענת הנתבע, בחודש מרץ 2021 התובע הודיע לו, כי הוא מעוניין לממש את תקופת האופציה והוא נעתר לכך.
2. ביום 8.7.2021, במהלך תקופת האופציה, התובע הודיע לנתבע, כי הוא מבקש להביא את חוזה השכירות לכדי סיום ולפנות את הדירה בסוף חודש יולי 2021. הנתבע הסכים לכך וסיכם עם התובע, כי יפנה את הדירה ביום 31.7.2021 ובהתאם לחוזה, דהיינו - ידאג לשוכר חלופי ויחזיר את הדירה למצבה כפי שנמסרה לו.
3. התובע אכן הפנה לנתבע שוכרים חלופיים פוטנציאליים, אך אלה לא התאימו לנתבע מסיבות כאלה ואחרות - כולם סבירות והגיוניות (כך, למשל, אחד השוכרים הציג תלוש שכר ע"ס 7,500 ₪, בעוד שדמי השכירות עמדו ע"ס העולה על 10,000 ₪). לפיכך, הנתבע סירב להתקשר עימם בחוזה השכירות.
4. עוד טוען הנתבע, כי במקביל פעל בעצמו בכדי למצוא שוכרים חלופיים והדבר אכן עלה בידיו. וכך, ביום 22.7.2021 נחתם בינו לבין הדיירת החלופית חוזה שכירות בו נקבע מועד המסירה ליום 1.8.2021.
5. לטענת הנתבע, החל מרגע זה ואילך החל התובע לפעול על מנת לנסות ולטרפד את ההתקשרות בינו לבין הדיירת החלופית ואף איים עליו ועל המתווכת, וזאת, לטענתו בשל מניעים זרים.
6. כן נטען, כי התגלו ליקויים בדירה אותם התחייב התובע לתקן וכן התחייב לצבוע את הדירה כפי שאף נקבע בחוזה השכירות עליו חתמו השניים - כל זאת עד מועד הפינוי, אך לא עשה כן.
7. לטענת הנתבע, הוא אף הסכים לשלם לתובע סך של 2,000 ₪ אותם דרש בגין מנורות שהתקין בדירה וזאת חרף בקשותיו של הנתבע להחזיר למקום את המנורות הקודמות - בקשה לה התובע סירב. הנתבע "הסכים", לדבריו, לשאת בסכום זה היות וחשש שמא התובע לא יפנה את הדירה במועד ובכך יסכל את החוזה החדש.
8. לבסוף טוען הנתבע, כי התובע לא פינה את הדירה במועד המוסכם ועל כן הדיירת החדשה נכנסה אליה רק ביום 5.8.2021 ומייד התברר, כי הליקויים אותן התחייב התובע לתקן - לא תוקנו. על כן הנתבע נאלץ לתקן את הליקויים על חשבונו באמצעות בעל מקצוע מטעמו.
9. הנתבע לא הגיש תביעה שכנגד, אך העלה במסגרת כתב הגנתו טענות קיזוז, כדלקמן:
10. ביצוע תיקונים בעלות של 5,287 ₪ (הוצגו חשבוניות שונות בגין תיקון מסילות תריסים וחלונות, תיקון ברז וכו');
11. תיקוני חשמל בעלות של 800 ₪;
12. פינוי המחסן בעלות של 800 ₪;
13. תשלום פיצוי בגין איחור של ארבעה ימים בפינוי הדירה בסך 4,000 ₪ (1,000 ₪ לכל יום איחור, כפי שנקבע בסעיף 10 לחוזה השכירות);
14. החזר סך של 2,000 ₪ - תשלום אותו "אולץ" הנתבע לשלם עבור המנורות, כמפורט לעיל;
15. עוגמת נפש בסך 5,000 ₪.

דיון והכרעה

1. לאחר ששבתי וקראתי לעומק את כל כתבי הטענות על נספחיהם, ולאור התרשמותי מעדותם של התובע והנתבע, הגעתי למסקנה כי דין התביעה להתקבל ברובה ואפרט טעמיי:
2. תחילה אקדים ואציין, כי מצאתי לדחות את טענות התובע לעניין אי הסכמתו של הנתבע לחתום על חוזה שכירת עם שוכרים חלופיים פוטנציאליים אותם הפנה אליו. הנימוקים אותם הציג הנתבע באשר לסירובו האמור מקובלים עליי ולא התרשמתי, כי מדובר בסירוב בלתי סביר. מיותר לציין, כי התובע אינו רשאי לכפות על הנתבע להתקשר בחוזה שכירות עם כל שוכר חלופי אותו יפנה אליו ונראה, כי הדברים ברורים.

.

1. מנגד, איני סבור כי הנתבע נהג כדין שעה שסירב להשיב לידי התובע את כספי הפיקדון בסך 10,000 ₪ ואף לא עומדת לו כל זכות קיזוז, כנטען על ידו.
2. הנתבע בעדותו טען, כי לאחר שהתובע פינה את הדירה התגלה, כי הברז במטבח שבור, כי מסילות החלונות / תריסים שבורות, כי החלונות אינם נקיים, וכי קיימת סתימה במערכת הניקוז במרפסת (עמ' 1 לפרוטוקול, שורות 12-19). כמו כן הציג הנתבע חשבוניות עבור התיקונים, כדלקמן:
3. תיקון מקלחון, חלון אמבטיה, וגומי לאיטום - חשבונית מיום 10.8.21 בסך 2,600 ₪;
4. תיקון הניאגרה והברז השבור - חשבונית מיום 18.10.21 בסך 1,287 ₪;
5. תיקון דלתות אלומיניום - חשבונית מיום 31.9.21 בסך 1,400 ₪;
6. ראשית אציין, כי חשבוניות אלו הוצאו על שם "מני אופטיקה בע"מ" ולא על שם הנתבע ולכן כבר מטעם זה לא ניתן לקזז את הסכומים המופיעים בהם.
7. שנית - הגם אם אניח כי התיקונים המפורטים בחשבניות אכן בוצעו, התובע כלל אינו אחראי לנזקים / ליקויים אותם נדרש הנתבע לתקן. לא עלה בידי הנתבע להוכיח, כי כל אותם ליקויים ונזקים נטענים נגרמו באחריות או "באשמת" התובע ויותר סביר בעייני, כי מדובר בליקויים ונזקים שנגרמו, אם בכלל, במהלך שימוש סביר בדירה, או שמדובר בבלאי טבעי. בכל אופן, לא עלה בידי הנתבע להוכיח, כי התיקונים שבוצעו בסוף חודש ספטמבר ובחודש אוקטובר קשורים, בדרך זו או אחרת, לתובע, שעזב את הדירה בתחילת חודש אוגוסט.
8. לתיק הוגשו סרטונים בהם נראית הדירה ביום קבלתה וכן ביום שעזב אותה. לא הבחנתי, מצפיה בסרטונים, בנזקים כלשהם, ואף לא התרשמתי כי בדירה נמצא ברז שבור, אלא ברז מעט רופף בשל העדר בורג כלשהו (סרטון הברז ה"שבור" הוגש אף הוא לתיק ונראה, כי צולם ע"י הדיירת החלופית, או מי מטעמה).
9. במצב דברים זה, הנתבע, הטוען לנזקים ולקיזוזים כאלה ואחרים, לא עמד בנטל הנדרש בכדי להוכיח כי אין מדובר בבלאי סביר וטבעי, אשר האחריות לתיקונו רובצת עליו כמשכיר. הנתבע לא הגיש בעניין זה חוות דעת של איש מקצוע ואף לא הביא למתן עדות את הגורמים אשר פעלו לתיקון אותם "ליקויים" ו"נזקים" נטענים. לפיכך טענתו בעניין זה לא הוכחה.
10. כזכור, הנתבע טוען כי שילם לתובע עבור גופי תאורה סך של 2,000 ₪ וזאת "תחת לחץ". איני מקבל טענה זו ולא התרשמתי, כי הנתבע "נאנס" ע"י התובע לשאת בסכום האמור. התובע דרש את הסכום והנתבע הסכים לדרישה זו. על כן אין הנתבע רשאי לקזז את הסכום האמור אותו שילם מרצונו החופשי.
11. באשר לטענת הנתבע לאיחור בפינוי הדירה: אין חולק, כי הדירה פונתה ביום 1.8.21 בשעות הערב וזאת גם לאחר שיחתם הטלפונית של התובע, אחיו והנתבע עצמו, המאשר את עזיבתו של התובע ביום ה- 1.8.21. כן עולה מהשיחה, כי הנתבע לוקח על עצמו את מלוא האחריות לעניין סיוד הדירה. לפיכך, טענתו של הנתבע לעניין איחור במועד פינוי הדירה נדחית.
12. בשים לב לכל האמור לעיל אני מחייב את הנתבע להשיב לתובע את דמי הפיקדון בסך 10,000 ₪ וזאת בצירוף הפרשי ריבית והצמדה כדין מיום הגשת התביעה ועד למועד מתן פסק הדין. כן מצאתי לחייב את הנתבע לשלם לתובע פיצוי בסך 1,000 ₪ בגין עוגמת נפש. סבורני, כי הנתבע נהג בחוסר תום לב שעה שסירב להשיב לתובע את דמי הפיקדון. לא מצאתי לחייב את הנתבע להשיב לתובע סך של 1,200 ₪ בגין עלות צביעת הדירה, שהרי מהראיות והעדויות עלה, כי התובע הסכים לשאת בסכום זה. בנוסף לסכומים האמורים, אני מחייב את הנתבע לשלם לתובע הוצאות משפט בסך 750 ₪. כל הסכומים ישולמו בתוך 30 יום מהיום, אחרת יישאו הפרשי ריבית והצמדה כדין מיום מתן פסק הדין ועד למועד התשלום המלא בפעל.
13. ניתן להגיש בקשת רשות ערעור על פסק הדין לביהמ"ש המחוזי בת"א וזאת בתוך 15 ימים מיום קבלתו.
14. המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים בדואר רשום עם אישורי מסירה.

ניתן היום, כ"ז אב תשפ"ב, 24 אוגוסט 2022, בהעדר הצדדים.