1. לפני בקשת רשות ערעור על החלטת בימ"ש השלום בהרצליה (כב' השופט גלעד הס) מיום 7.11.21 בת"א 46154-01-21 לפיה נדחתה בקשת המבקשת לסילוק התביעה שהוגשה נגדה על הסף.

2. עסקינן בתביעה לסילוק יד וסעד כספי בסך 250,000 ₪.

כתב התביעה הוגש בחודש ינואר 2021 ע"י משיב 1 – התובע (להלן גם: "שלמה") נגד המבקשת – נתבעת 1 (להלן: "רשות מקרקעי ישראל") ומשיבה 2 - נתבעת 2 (להלן: "העירייה").

בכתב התביעה נטען כי אביו המנוח של שלמה, שאת עזבונו ירש, רכש כדין זכויות בחנות ובמגרש (במושע) הצמוד לחנות, במקרקעין הידועים כחלק מחלקה 503 (בעבר 445) בגוש 6551 (להלן: "המקרקעין") בהסכם רכישה מיום 21.12.1961 (להלן: "הסכם הרכישה").

ביום 2.3.1995 נחתם חוזה חכירה בין שלמה לרשות מקרקעי ישראל (להלן: "חוזה החכירה משנת 1995") לגבי זכויות החכירה במקרקעין, כפי שנרכשו בשנת 1961.

בחוזה חכירה מהוון חדש מיום 29.12.2009 נפלה טעות מהותית והושמטו זכויות התובע במושע מכלל החלקה, ללא יידוע התובע על כך ובניגוד לחוזה הרכישה וחוזה החכירה משנת 1995.

כמו כן, נטען כי החל משנת 2007, העירייה החלה לבצע שימוש במקרקעין כמגרש חנייה מוסדר לרווחת תושביה, ללא רשות והסכמת התובע ומבלי לשפות אותו בדמי שימוש מוסכמים וראויים.

התובע גם טען כי אביו המנוח ורוכש נוסף הם הרוכשים היחידים של החלקה שגודלה 1,950 מ"ר, ועל כן הוא בעל זכות החכירה בחלק בלתי מסוים בחלקה, שלא יפחת ממחצית .

הסעדים המבוקשים:

1. סילוק ידן של הנתבעות מן המקרקעין מכוח סעיף 16 לחוק המקרקעין, התשכ"ט – 1969 (להלן: "חוק המקרקעין") הואיל והתובע הינו בעל זכויות החכירה במקרקעין בהתאם להסכם הרכישה והנתבעות מחזיקות בחלקו שלא כדין.
2. דמי שימוש ראויים בשלב זה בסך 200,000 ₪ מהנתבעות בגין השימוש שהן מבצעות יחד ולחוד בחלקו במקרקעין, ברציפות במהלך השנה האחרונה – חנייה מוסדרת לתושבי רמת השרון.
3. פיצויים בגין עגמת נפש והוצאות בהן נשא בסך של 50,000 ₪.

3. רשות מקרקעי ישראל הגישה כתב הגנה ובמסגרתו גם בקשה למחיקתה מההליך.

להלן תמצית טענותיה:

א. התביעה נגד רשות מקרקעי ישראל לסילוק יד ולדמי שימוש נעדרת עילה ויש לדחותה על הסף ולהורות על מחיקת הרשות מההליך.

הרשות לא עושה ולא עשתה שימוש במקרקעין. כתב התביעה אינו כולל ראיה כלשהי לשימוש שהרשות עושה במקרקעין. כמו כן מסעיף 33 לכתב התביעה עולה כי לטענת שלמה הרשות אינה עושה שימוש בשטח לחניה.

ב. צוין כי למרות שכתב התביעה אינו כולל במפורש סעד הנוגע לזכויות במקרקעין, לשם הזהירות, משיבה לטענות לפיהן לשלמה יש כביכול זכויות במחצית חלקה 503.

נטען כי בהתאם לחוזי החכירה מהשנים 1995 ו – 2009 עליהם חתם שלמה, לשלמה זכויות חכירה בחנות בשטח של 20 מ"ר בלבד, ודי בכך כדי לדחות את טענותיו לזכויות נוספות.

המקרקעין מושא התביעה (חלקה 503) רשומים במרשם המקרקעין על שמה של הקרן הקיימת לישראל, בשלמות. מדובר על חלקה בשטח של כ- 2 דונם. בהתאם לנסח הרישום המהווה הוכיחה חותכת לתוכנו (סעיף 125 לחוק המקרקעין), לתובע אין זכויות כלשהן בחלקה 530.

ג. יש לדחות על הסף את הטענות הנוגעות לזכויות קנייניות בחלקה 503 מחמת העדר סמכות עניינית:

שלמה טוען כי הוא בעל זכויות במחצית מחלקה 503. הסמכות לקביעת זכויות במקרקעין עפ"י החוק (סעיף 51 (א) לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד – 1984) וההלכה, לביהמ"ש המחוזי.

ד. וויתור, מניעות התיישנות ושיהוי:

נטען כי במהלך השנים שלמה וחליפיו ביקשו העברת זכויות בחנות בשטח של 20 מ"ר בלבד והטענה לזכויות נוספות בחלקה 503 הועלתה לראשונה לאחרונה.

נטען כי ממסמכים שצורפו לכתב ההגנה וסומנו 4 ו -5 עולה, כי חליפיו של התובע ואף התובע עצמו (בשנת 1993) ביקשו העברת זכויות בחנות בשטח של 20 מ"ר בלבד. אין במסמכים טענה כלשהי לזכויות נוספות, כנטען לראשונה בכתב התביעה.

לאור זאת, התובע מנוע ומושתק לטעון לזכויות נוספות במחצית חלקה 503 והוא מוחזק כמי שוויתר על טענה זו .

כמו כן, על רקע המסמכים האמורים, הטענה לזכויות נוספות בחלקה 503 התיישנה זה מכבר ויש לדחותה על הסף מחמת התיישנות ולחלופין מחמת שיהוי כבד. גם הטענה לטעות בחוזה החכירה משנת 2009 התיישנה זה מכבר ויש לדחותה על הסף מחמת התיישנות ושיהוי.

4. כתב הגנה מטעם העירייה נטען כי יש לסלק את התביעה על הסף מחמת העדר עילה, העדר סמכות עניינית והתיישנות.

באשר לסמכות העניינית נטען כי מדובר בתביעה הדורשת הכרה בזכויות במקרקעין שכן בפועל אף לשיטת התובע עצמו חוזה החכירה המהוון גרע ממנו זכויות.

באשר להתיישנות נטען כי לשיטת התובע עצמו מדובר בתביעה חוזית התוקפת טעות בהסכם החכירה המהוון משנת 2009, ולכן חלפה תקופת ההתיישנות. גם ביחס לתביעה לתשלום דמי שימוש ראויים חלפה תקופת ההתיישנות. לחלופין נטען כי דבק בתביעה שיהוי קיצוני.

לגופו של עניין, נטען כי אין ולא היו לתובע או לאביו המנוח מעולם זכויות במקרקעין זולת 20 מ"ר של החנות. העירייה סללה את החניה במקרקעין לרווחת הציבור בעלות נכבדה, בהרשאתה המלאה של בעלת המקרקעין - רשות מקרקעי ישראל בהתאם למצב הזכויות שהיה ועודנו בתוקף.

העירייה לא תפסה חזקה במקרקעין אלא רק השביחה אותם והיא אינה מפיקה כל הכנסה כספית מהמגרש.

5. התובע בתגובתו לכתב ההגנה מטעם רשות מקרקעי ישראל טען ביחס לטענת העדר עילה כי עפ"י כתב ההגנה מטעם העירייה רשות מקרקעי ישראל היא זו שנתנה הרשאה לעירייה לבצע את השימוש במקרקעין והעירייה עושה שימוש במקרקעין כמגרש חנייה.

באשר לזכויות החכירה נטען כי אין חולק כי עפ"י חוזה הרכישה קיימות לתובע במקרקעין זכויות הן בחנות והן בחלק הבלתי מסוים שלו במקרקעין שאינו פוחת ממחצית המקרקעין וזכויות אלה לא יכולות להילקח ממנו.

כמו כן רשות מקרקעי ישראל הודתה מספר פעמים, לרבות במכתב לתובע מיום 8.11.18 כי לתובע יש חלק בלתי מסוים ממגרש המקרקעין.

באשר לטענת העדר סמכות טוען התובע כי פנה לבימ"ש בסעד לדמי שימוש שהם נגזרת ממתן הרשאת רשות מקרקעי ישראל לעירייה לשימוש במקרקעין, ולא בא לברר במסגרת התביעה את פשר זכויותיו במקרקעין, שכן זכויותיו ברורות.

טענת השיהוי והוויתור משוללת יסוד. התובע פנה לאורך 20 השנים האחרונות לנתבעות בנוגע למקרקעין ביחס למלוא זכויותיו.

6. בישיבת קדם המשפט שהתקיימה בבימ"ש קמא ביום 7.11.21, לאחר שהצדדים השלימו טענותיהם בנוגע לטענות הסף, בימ"ש קמא דחה את טענות הסף.

7. החלטת בימ"ש קמא מיום 7.11.21:

א. בנוגע לסוגיית הסמכות העניינית:

נקבע כי שאלת הסמכות נבחנת לפי הסעד.

הסעד הינו תביעת פינוי וכן סעד כספי נמוך מ-2.5 מיליון שקל, כך שהתביעה הינה בסמכות בימ"ש השלום.

צוין כי אכן במסגרת התביעה ידרש ביהמ"ש לדון בשאלת הזכויות של התובע במקרקעין, אולם בהתאם לפסיקת ביהמ"ש העליון, ניתן לדון בשאלה זו כסמכות נגררת של בימ"ש השלום, כאשר הקביעה בנושא זה לא מהווה מעשה בית דין, אלא רק לצורכי תיק זה.

לאור האמור לעיל, על אף שבימ"ש קמא ציין כי הוא סבור שאולי היה מקום שתוגש תביעה הצהרתית לביהמ"ש המחוזי בעניין זכויות התובע (הליך שהיה מבטיח לתובע וודאות בעניין זכויותיו), הרי משמוגשת תביעה לפינוי וסילוק יד, בימ"ש השלום מוסמך לדון בה.

צוין כי: "כך נוהג בית המשפט במקרים רבים הפוכים בהם העירייה עצמה מגישה תביעות פינוי, וגם כאשר נטענת טענת בעלות או היעדר בעלות, התיק נדון בבית משפט השלום".

ב. בנוגע לסוגיית ההתיישנות:

נדחתה טענת ההתיישנות שהעלתה העירייה.

צוין כי מדובר בתביעה לסילוק יד, כך לטענת התובע, העירייה, גם היום, מחזיקה במקרקעין אשר שייכים לו. לפיכך, מדובר בעוולה מתחדשת ואין התיישנות של העילה.

לגביי התביעה הכספית, ככל שהתביעה מתייחסת לתקופה ארוכה יותר מ – 7 שנים טרם הגשת התביעה, הרי יש למחוק חלק זה.

הובהר כי אין בכך כדי להביע דעה לגבי גופן של הטענות המהותיות שיידונו בהליך.

ג. בנוגע לטענת המדינה להעדר עילת תביעה:

הטענה העיקרית של המדינה הינה כי אין עילה נגדה, היות והמדינה לא עושה שימוש בשטח ולא עשתה בו שימוש בעבר.

בימ"ש קמא סבר כי אין לקבל את טענת המדינה כי אין עילה נגדה, היות והמדינה לא עושה שימוש בשטח ולא עשתה בו שימוש בעבר, כטענת סף.

העירייה טוענת בכתב הגנתה וכן בדיון היום, כי קיבלה הרשאה מהמדינה להשתמש בשטח זה.

נקבע:

"ככל שהדברים נכונים, וכאמור בשלב המחיקה על הסף אין מקום לערוך בירור עובדתי ויש להכריע על סמך כתבי הטענות, הרי המדינה והעירייה הינם מעוולים במשותף כלפי התובע. כך, העירייה אחראית כלפי התובע מכוח העובדה שהיא משתמשת בפועל בקרקע שלא שלה, וכך המדינה אחראית כלפי התובע בכך שנתנה הרשאה לעירייה להשתמש במקרקעין שאינם שייכים לה.

יובהר כי טענת העירייה כאן אינה להרשאה מכללה של המדינה לשימוש בקרקע, אלא להרשאה בפועל. לפיכך, ככל שאכן הטענה בסעיף 7 לכתב ההגנה אינה נכונה, כך שהמדינה נתנה הרשאה להשתמש בקרקע שאינה שלה, הרי יש בכך להוליד עילה לכאורה גם כנגד המדינה.

אציין כי מעבר לאמור לעיל, כאמור, גם שאלת הזכויות במקרקעין תתברר בתיק זה על דרך הגררה ולכן, המדינה אשר טוענת כי היא בעלת הזכויות במקרקעין, היא בהחלט צד ראוי לבירור שאלות אלו.

לאור האמור לעיל, איני סבור כי כתב התביעה, על פניו אינו מגלה עילה כלפי המדינה ואני מוחק טענות אלו".

הובהר כי מחיקת הטענות הינה רק במסגרת טענות סף. יש לקיים בירור עובדתי לכל הפחות בעניין שאלת ההרשאה ואין בהחלטה זו להוות הכרעה סופית לטענות אלה.

8. בבקשת רשות הערעור מבקשת רשות מקרקעי ישראל כי תינתן רשות ערעור והערעור יתקבל כך שהתובענה תדחה על הסף מחמת העדר סמכות עניינית, התיישנות והעדר עילה.

תמצית טענות רשות מקרקעי ישראל בבקשת רשות הערעור:

א. בימ"ש קמא שגה כאשר דחה את טענת רשות מקרקעי ישראל לפיה יש לדחות על הסף את התביעה מחמת העדר סמכות עניינית.

מהותה של התביעה והטענה העיקרית שבמחלוקת היא טענת התובע לזכויות בלפחות חצי מחלקה 503. טענת הזכויות שהעלה התובע קשה ומורכבת ואינה מתאימה לדיון כשאלה נגררת בבימ"ש קמא. עפ"י ההלכה כשאר שאלת הבעלות היא בעלת משקל ממשי ומכריע, לא ניתן להכריע בה כדרך אגב ויש לפנות לביהמ"ש המחוזי.

החלטה לדון בשאלת הזכויות מכוח סמכות נגררת תוביל לניהול הליך שגוי, מורכב, ארוך ומיותר, בשאלת זכויות במקרקעין שאין מחלוקת שאינה מצויה בסמכות העניינית של בימ"ש קמא.

דרך המלך היא לברר את נושא הזכויות במקרקעין בביהמ"ש המוסמך ולאחר מכן, הוא יוכל להגיש תביעה לסילוק יד ודמי שימוש ככל שיעלה בידו להוכיח את זכויותיו הנטענות.

ב. טענות ההתיישנות והשיהוי שהעלתה המדינה לא נדונו במסגרת ההחלטה.

ג. באשר לדחיית טענת רשות מקרקעי ישראל להעדר עילת תביעה נטען כי מתכתובת שצורפה לבקשת רשות הערעור כנספח 5 עולה כי העירייה פנתה לאחרונה לרשות מקרקעי ישראל לצורך קבלת אישור בדיעבד לחניה כך שלא ניתן אישור בדיעבד וטענות למתן הרשאה לחניה אינן נכונות. נטען כי טענת הרשות להעדר עילה הועלתה על רקע העובדה שאינה שנויה המחלוקת שהרשות לא עושה שימוש כלשהו בשטח הנטען ולא עשתה בו שימוש (סעיף 33 לכתב התביעה) וטענת "מעוולים במשותף" כלל לא נטענה ע"י התובע ולרשות מקרקעי ישראל לא ניתנה הזדמנות להתגונן מפני טענה זו .

9. שלמה בתשובתו לבקשת רשות הערעור טוען כי יש לדחות על הסף את בקשת רשות הערעור. נטען כי בימ"ש קמא דן בהרחבה בכל אחת מן הטענות המקדמיות וקבע באופן ברור, מפורט ומנומק כי יש לדחות אותן.

בימ"ש קמא צדק כי אין לקבל את טענת המבקשת בדבר היעדר עילה כטענת סף שכן העירייה טענה בכתב ההגנה ובדיון כי קיבלה הרשאה מהמבקשת להשתמש במקרקעין. כמו כן המבקשת בעצמה רשומה כבעלים של המקרקעין והיה מצופה ממנה לפנות באופן יזום לעירייה בקשר לשימוש האסור.

נטען כי שאלת הסמכות נבחנת לפי מבחן הסעד, ושאלת הזכויות של שלמה במקרקעין שקמה רק בשל טענות המבקשת תידון במסגרת סמכות נגררת.

גם באשר לטענת ההתיישנות צדק בימ"ש קמא בקביעותיו.

כמו כן, אין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בהחלטה אחרת שמשמעותה המשך בירור התביעה. מדובר במקרה שהרשות מנסה לנשל אזרח מזכויותיו הברורות שנרכשו כדין.

10. העירייה בתשובתה לבקשת רשות ערעור טענה כי יש לקבל את בקשת רשות הערעור ולהורות על דחיית התביעה על הסף.

יש לדחות את התביעה מחמת חוסר סמכות עניינית. מדובר בתביעה הדורשת הכרה בזכויות במקרקעין. הכרה בזכויות אלו אינה מצויה בגדר סמכות בימ"ש קמא. שאלת הבעלות היא ליבת העניין ולא שאלה צדדית.

העירייה ציינה כי היא מצטרפת לטענות רשות מקרקעי ישראל ביחס לטענות ההתיישנות והשיהוי שנדחו ע"י בימ"ש קמא.

תקופת ההתיישנות חלפה ביחס לטעות הנטענת בהסכם החכירה המהוון וביחס לתביעה לתשלום דמי שימוש ראויים. כמו כן בימ"ש קמא התעלם מטענות העירייה כי בתביעה דבק שיהוי קיצוני.

היה מקום שבימ"ש קמא ידחה את התביעה על הסף מפאת העדר עילה נגד העירייה, על אף שהיא חולקת על טענות רשות מקרקעי ישראל ביחס להסכמות ביניהן וטענת רשות מקרקעי ישראל כי האישור להסדיר חנייה התבקש רק כעת היא "עזות מצח".

נטען כי העירייה לא תפסה חזקה במקרקעין אלא רק השביחה אותם.

11. לאחר עיון בטיעוני הצדדים הגעתי למסקנה ולפיה יש ליתן רשות לערער, לדון בבקשת רשות הערעור כבערעור ולדחות את הערעור לגופו, מהנימוקים כדלקמן:

12. כיוון שהחלטה העוסקת בסמכות עניינית יש בה כדי להשפיע באופן ממשי על ניהול ההליך, מצאתי לנכון ליתן רשות ערעור על החלטת הביניים.

דין הערעור להידחות.

13. סמכות עניינית

א. סמכותו העניינית של בימ"ש שלום קבועה בסעיף 51 לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד – 1984 (להלן: "חוק בתי המשפט").

כל עניין שאינו מנוי בסעיף זה, נתון לשיפוטו של ביהמ"ש המחוזי, בהתאם לסעיף 40 (1) לחוק בתי המשפט.

בימ"ש שלום מוסמך לדון בתביעות כספיות, כאשר סכום התובענה או שווי הנושא אינו עולה על 2,500,000 ₪ ביום הגשת התובענה (סעיף 51 (א) (2) לחוק בתי המשפט).

תביעות כספיות הינן תביעות ששווין ניתן להערכה בכסף, למעט תביעות הנוגעות למקרקעין.

סעיף 51 (א) (3) לחוק בתי המשפט מסייג את גבול סמכותו של בימ"ש השלום בתביעות הנוגעות למקרקעין וקובע כי בימ"ש שלום מוסמך לדון בתביעות שנושאן חזקה או שימוש במקרקעין וכן חלוקת מקרקעין, אולם הוא אינו מוסמך לדון בתביעות שעניינן חכירה לדורות ובתביעות אחרות הנוגעות למקרקעין.

הערכאה לה נתונה הסמכות העניינית "בתביעות בדבר חכירה לדורות" היא ביהמ"ש המחוזי מכוח סמכותו השיורית.

המבחן הקובע בשאלת הסמכות העניינית הוא מבחן הסעד - זהות הערכאה המוסמכת לדון בתובענה תיקבע ככלל על פי הסעד המבוקש בכתב התביעה (רע"א 7497/20 עיריית באר שבע נ' ביג מרכזי קניות סעיף 9 להחלטת כב' השופט ע' גרוסקופף (11.1.21)) וכפי שהבהיר בימ"ש קמא התובע בוחר את הסעד המבוקש על ידו.

בימ"ש השלום רשאי לדון בנושאים שאינם בסמכותו העניינית רק כשהם מתעוררים לפניו בדרך אגב ודרושים להכרעה בתביעה שבסמכותו (סעיפים 51 (א) (3) ו – 76 לחוק בתי המשפט).

הכרעות אלה כוחן יפה "לצורך אותו ענין" שנידון בבית משפט השלום בלבד, ואין הן מהוות מעשה בית דין לגבי השאלה הנגררת.

ראה בעניין זה: רע"א 8901/11 מפעלי הנדסה קדמני בע"מ נ' מקורות חברת המים הלאומית, סעיף 5 לפסק דינו החלקי של כב' השופט נ' הנדל (26.8.12).

ב. רשות מקרקעי ישראל הפנתה לפסה"ד שניתן בביהמ"ש העליון – רע"א 540/15 עיזבון המנוח יולינה (יוליה) טאובר ז"ל נ' שדה (31.5.15) וטענה כי כאשר שאלת הזכויות במקרקעין היא השאלה העיקרית העומדת להכרעה, ביהמ"ש המוסמך לדון בשאלה זו הוא ביהמ"ש המחוזי ולא בימ"ש קמא.

בע"א (נצ') 8503-04-14 שדה נ' יולינה (יוליה) טאובר ז"ל (29.12.14) ביהמ"ש המחוזי בהרכב תלתא קיבל את הערעור על פסק דינו של בימ"ש השלום בצפת לפיו התקבלה תביעה לסילוק יד ממקרקעין. נקבע בפסה"ד:

"19.אקדים, כי פסק דין זה כמו גם פסק דינו של בית משפט קמא, נדרשו ונדרשים רק בגדרה של התביעה לסילוק יד שעניינה בזכות החזקה במקרקעין.

20.אכן, בענייננו ועל רקע המחלוקת העובדתית שהתחדדה מטיעוני הצדדים - האם המערער רכש זכויות במקרקעין, הפכה שאלת מהות הזכויות, הגם שהינה אגבית לשאלת החזקה מבחינה דיונית, לשאלה העומדת בלב ההכרעה מבחינה מהותית.

בהתאם, אמנם מחויב היה בימ"ש קמא, עפ"י סמכותו שבגררא, הנתונה לו מכח סע' 76 לחוק בתי המשפט  [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, לברר את מהות הזכויות הנטענות ותוקפן, ובהתאם לדחות טענות אלו כטענות הגנה מפני תביעת פינוי, זאת ככל שהשתכנע כי אלו נטענות ללא ביסוס או ראיה כל שהיא.

מאליו ברור, כי העלאת טענות לזכויות במקרקעין אינה "תרופת קסם" מפני תביעות בעלים, גם מקום בו בוחר תובע, מטעמיו, במסלול דיוני של תביעה לסילוק יד, תחת מסלול של הגשת תביעה לבית המשפט המחוזי לקבלת סעד הצהרתי אודות זכויותיו - כבעל זכויות קנין במקרקעין.

21.ברם כאמור, במסגרת של תביעה לסילוק יד אין בית המשפט נדרש לקבוע מסמרות במכלול השאלות הקנייניות המועלות לדיון ע"י שני הצדדים והנתונות לסמכותו הייחודית של בית המשפט המחוזי".

ביהמ"ש העליון דחה את בקשת רשות הערעור שהוגשה על פסה"ד דלעיל מאחר ואינה עומדת באמות המידה שנקבעו למתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי", וציין למעלה מן הצורך כי:

"הסכסוך במהותו הוא סכסוך לגבי זכות הבעלות במקרקעין. מאחר ששאלת הבעלות המתעוררת היא בעלת משקל ממשי ומכריע, לא ניתן לומר כי היא איננה השאלה העיקרית וכי ניתן להכריע בה דרך אגב (אורי דורן סוגיות בסדר הדין האזרחי 86 (מהדורה אחת עשרה, 2013)). צדק אפוא בית המשפט המחוזי כשקבע כי שאלות הבעלות בכגון דא צריך שיוכרעו על ידי בית המשפט המוסמך (בית המשפט המחוזי) בהליך מתאים".

ג. בנסיבות המקרה שלפני, אני מסכימה עם קביעות בימ"ש קמא ביחס לסמכות העניינית.

בשלב זה, אני סבורה אין מקום להתערב בקביעת בימ"ש קמא לפיה ניתן לדון בשאלת הבעלות כשאלה אגבית.

אין במסקנה אליה יגיע בימ"ש קמא ביחס למחלוקת בבעלות כדי להוות קביעה במחלוקת בבעלות גופה, אלא אך ורק ככל שהדבר נוגע לתביעת סילוק יד.

קביעה שיפוטית בדבר קיומן של זכויות בעלות במקרקעין מסורה לסמכות שיפוט של ביהמ"ש המחוזי.

לבימ"ש השלום סמכות בגררא לקבוע הכרעות שיפוטיות ביחס לזכויות בעלות של התובע, אולם אין בכך לחייב את הערכאה השיפוטית המוסמכת ואין בכך לחייב את הצדדים לעניין ההכרעה בדבר זכויות בעלות במקרקעין.

14. בנוגע להעדר עילת תביעה, המבקשת מצרפת תכתובת מיילים "מהימים האחרונים" (נספח 5 לבקשת רשות הערעור) .

מדובר בהגשת ראיות חדשות במסגרת הערעור, מבלי שהתבקשה רשות להגיש.

אין ספק, והמבקשת מחזקת עובדה זו בעצמה ע"י צירוף התכתובות "לשלמות התמונה עובדתית" (סעיף 18 לבקשת רשות הערעור), כי השאלה אם רשות מקרקעי ישראל אכן נתנה הרשאה לעירייה לחנייה היא עובדתית, ומשכך, אין מקום להכריע בטענת העדר עילה כטענת סף.

אני מסכימה עם קביעת בימ"ש קמא בעניין זה ואין מקום להתערבות ערכאת הערעור.

אין צורך להרחיב בעניין ההלכה הפסוקה ולפיה כאשר ערכאה דיונית לא מסלקת תביעה על הסף, מתערבת בהחלטת הביניים הערכאה הדיונית רק במקרים חריגים ביותר. ודאי כאשר יש צורך בבירור עובדתי לצורך בחינת הטענות.

15. אשר לסוגיית ההתיישנות:

אכן עולה מהחלטת בימ"ש קמא כי לא דן בטענת המבקשת להתיישנות כי אם רק בטענת ההתיישנות שעלתה מצד העירייה.

אולם לא מצאתי לנכון להחזיר לבימ"ש קמא את הבקשה בעניין זה הואיל וטענת ההתיישנות בכתב ההגנה שהוגש ע"י המבקשת נטענה באופן סתמי ביותר, מבלי לציין תאריכים ומבלי להבהיר ממתי התיישנה העילה, מתי נולדה וכו'.

בבקשת רשות ערעור רשות מקרקעי ישראל מוסיפה פרטים ומפרטת לגבי טענת ההתיישנות אולם הדברים לא נכתבו במסגרת הבקשה לסילוק על הסף בבימ"ש קמא.

אני מסכימה עם דרך הניתוח של בימ"ש קמא לעניין טענת ההתיישנות לפיה בשלב זה של בחינת הטענות המקדמיות, יש לבחון את טענת ההתיישנות לפי הסעדים המבוקשים, בשים לב לכך שבימ"ש קמא קבע כי אין בכך כדי להביע דעה לגבי גופן של הטענות המהותיות שיידונו בהליך.

16. לסיכום:

א. לאור האמור לעיל, ניתנת רשות ערעור והערעור נדחה.

ב. המבקשת תישא בהוצאות המשיב 1 ושכ"ט עו"ד בסך 7000 ₪.

ג. המזכירות תשלח פסק הדין לצדדים.

ניתנה היום, ז' אדר ב' תשפ"ב, 10 מרץ 2022, בהעדר הצדדים.