בפנינו ערעור אזרחי.

1. הערעור מופנה נגד פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים (כב' השופטת מ' פורר, 22.3.22), בתפ"מ 28549-01-22. בפסק הדין התקבלה תביעה לפינוי מושכר שהוגשה על ידי המשיב נגד המערער.

2. לאחר שנתנו דעתנו לטענות המערער, החלטנו לדחות את הערעור בלא צורך בתשובה (תקנה 138(א)(1) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט – 2018). נעמוד עתה בקצרה על הטעמים ביסוד מסקנה זו.

3. נקודת המוצא לדיון מצויה בסעיף 8 להסכם השכירות מיום 27.5.21. סעיף זה קובע, כמצוטט בפתח פסק דינו של בית משפט קמא, כי: "אם מעוניין אחד הצדדים לסיים את תקופת השכירות לפני מועדה המאוזכר לעיל, יהיה על הצד החפץ בסיום השכירות להודיע לצד השני מראש תוך תקופה שלא תפחת מששים יום לפחות". המשיב עשה שימוש באפשרות זו, ועל כך מלין המערער. בצדק קבע בית משפט קמא, כי מדובר בתנייה חוזית ברורה, המעניקה לכל אחד מהצדדים להסכם את הזכות להביאו לקיצו לפני תום תקופת השכירות. בנסיבות אלו יש לתת להסכם את המשמעות הפשוטה והברורה העולה מלשונו. בנסיבות אלה, גם אין מקום לפנות למקורות חיצוניים על מנת לעמוד על כוונת הצדדים. הדבר אף עולה מעיקרון חופש החוזים. בצדק גם קבע בית משפט קמא, כי הצדדים לא קבעו בהסכם כי יש לנמק את הדרישה להביא את ההסכם לידי סיום; וכי הנתבע, בחותמו על ההסכם, היה מודע לאפשרות זו. הגם שמימושה של זכות זו, ככל זכות חוזית, צריך שייעשה בתום לב (וראו סעיף 4 לחוק השכירות והשאילה, תשל"א - 1971), אין המערער מצביע על נתונים קונקרטיים המלמדים על חוסר תום לב של המשיב לעניין זה. נתונים כאלה גם לא עלו בחקירת ב"כ המשיב בבית משפט קמא. המערער גם לא מפנה לפסיקה מחייבת בה נקבע קיומו של חוסר תום לב בנסיבות דומות. לא למותר להוסיף, בהקשר זה, כי בתצהיר מטעם המשיב, שהוגש בבית משפט קמא, צוין בהקשר זה כי המשיב נזקק לנכס במפתיע, ומכאן הודעתו על הפסקת יחסי השכירות (ראו בהקשר זה גם בסעיפים 4, 9 לכתב התביעה).

4. נתנו דעתנו לטענות המערער, כי הנכס משמש אותו לבית עסק, עליו נשענת פרנסתו. נתנו גם דעתנו לתקופת השכירות שנקבעה בהסכם, 3.5 שנים. המערער טוען, נוכח תקופה זו, כי אין היגיון מאחורי קביעתה של זכות ביטול הדדית בהסכם. ברם, אין בטיעון זה כדי לשנות מהוראת ההסכם הברורה, אשר לשונה אינה שנויה במחלוקת. במצב זה, גם אין לקבל את טענת המערער כי לשון התנייה החוזית מטעה, או אינה ברורה. גם טיעוניו של המערער אודות מגפת הקורונה אינם יכולים להועיל, נוכח הטקסט החוזי לו נתן את הסכמתו. הוא הדין בנתונים נוספים, ובהם העלאת דמי השכירות במסגרת הסכם השכירות, אשר בא במקום הסכם קודם מיום 30.9.04; התשלום מראש של דמי השכירות עד לסוף שנת 2021; רצונו של המערער להסדיר את מעמדו במושכר למשך תקופה משמעותית, אשר קיבל ביטוי בתקופת השכירות; העובדה שהמערער לא היה מיוצג בעת כריתת ההסכם החדש; ועוד. גם נתונים אלה, ולו במשקלם המצטבר, אינם יכולים לגרוע מלשון החוזה הברורה, אשר אינה מצריכה, במקרה זה, הידרשות לנסיבות כריתתו של ההסכם לצורך פירושו.

5. התוצאה של כל האמור היא, כי אנו מורים על דחיית הערעור. משלא התבקשה תגובת הצד שכנגד, אין צו להוצאות. העירבון שהופקד על ידי המערער יושב לו באמצעות ב"כ. משנדחה הערעור, עיכוב הביצוע שניתן (31.5.22) מבוטל בזה, והפינוי יבוצע לא יאוחר מיום 7.8.22.

ניתן היום, ח' תמוז תשפ"ב, 07 יולי 2022, בהעדר הצדדים.