בפניי בקשה לסילוק התביעה על הסף.

הבקשה הוגשה על ידי הנתבעת מס' 4 ולעיקר טענותיה הצטרפו הנתבעות 3 ו- 5 במסגרת טענות הסף שהועלו בכתבי ההגנה מטעמן.

מטעם הנתבעת מס' 6 לא הוגש כתב הגנה אך החלטה זו רלוונטית גם לעניינה בהתחשב במהות הטענות המשותפות לכלל הרשויות המקומיות, כנגדן הוגשה התביעה.

בקצירת האומר; התביעה עניינה בשינוי רישום בעלות של רכב מסוג מזדה הנושא מספר רישוי 4279761 (להלן: "הרכב") הרשום על שם התובע ואשר לטענת התובע נרשם על שמו כחלק ממעשה תרמית וזיוף.

עפ"י הנטען בכתב התביעה, התובע מעולם לא רכש את הרכב, לא החזיק בו, לא עשה בו שימוש ולא ביקש להעביר את הבעלות בו על שמו והעברת הבעלות ברכב על שמו נעשתה לאחר שאדם שהתחזה לתובע, זייף מסמכים לצורך העברת הבעלות ברכב על שם התובע.

עוד נטען בכתב התביעה כי עם היוודע דבר רישום הרכב על שם התובע, פנה התובע למשטרה והגיש תלונה (פעמיים) ואף פעל להגשת דיווח למשרד התחבורה להורדת הרכב מהכביש והרכב הורד מהכביש, רישומית, ביום 26.9.2019.

בין לבין, במועדים שלא הובאו במדויק לידיעת בית המשפט, נרשמו לחובת התובע דו"חות חניה על ידי הרשויות המקומיות בשטחן בוצעו עבירות חניה בניגוד לחוקי עזר. לצורך גביית הקנסות בהתאם לדו"חות ביצעה כל אחת מן הרשויות המקומיות גבייה מנהלית כנגד התובע, על ידי הטלת עיקולים על חשבון הבנק שלו ומימוש העיקולים בחלק מהמקרים.

התביעה הוגשה כנגד כלל הנתבעים לקבלת סעדים הצהרתיים שונים, כנגד כל אחד מן הנתבעים על פי חלקו לפי פרשת התביעה, כדלקמן:

כנגד משרד התחבורה – מבוקש סעד של ביטול רישום הבעלות ברכב על שם התובע.

כנגד משטרת ישראל – מבוקש סעד המורה למשטרה למסור את פרטי תיק החקירה בעניינו של המתחזה שנתפס וחשוד בביצוע מעשי המרמה והזיוף.

כנגד הנתבעות 3 – 6 – מבוקש סעד של ביטול כלל הליכי הגבייה המנהליים שבוצעו לגביית סכומי הדו"חות שנרשמו לחובת התובע בעקבות עבירות חניה שבוצעו ברכב והשבת הכספים שנגבו בפועל.

להשלמת התמונה, אציין כי מטעם הנתבעים 1 ו- 2 הוגשה תגובה לפיה הנתבעים אינם צד לסכסוך ואין להם עמדה או עניין בתוצאותיו וכי משטרת ישראל תהיה מוכנה להמציא את מסמכי תיק החקירה בכפוף להחלטה מתאימה. באשר לרישום הבעלות, משרד התחבורה יפעל לפי כל החלטה שתינתן ובלבד שבית המשפט יורה על אופן תיקון המרשם.

טענת הנתבעות 3 – 5

לנתבעות 3 – 5 טענת סף משותפת לפיה בית המשפט נעדר סמכות עניינית ליתן את הסעדים המבוקשים כנגדן.

להלן תמצית הטענה:

עפ"י הנטען, בית משפט זה חסר סמכות להיזקק לתביעה כנגד הרשויות המקומיות שלטובתן קיים פסק דין פלילי חלוט לפיו התובע הורשע בעבירות על חוקי עזר ונגזרו עליו עונשים של קנסות בהתאם לסעיף 229 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982.

בטיעוני הרשויות המקומיות בכתבי ההגנה ובבקשה לסילוק על הסף, נטען כי תביעת התובע מהווה למעשה בקשה לביטול הרשעה פלילית הקיימת בעניינו של התובע, באמצעות הליך אזרחי. במילים אחרות – מדובר בתביעה כנגד ההרשעה הפלילית לצורך ביטול הדו"ח, סעד המוקנה לבית המשפט אשר מתחת ידיו יצא פסק הדין המרשיע.

הנתבעת מס' 4 הפנתה בבקשתה להחלטות רבות לפיהן נקבע שתובענה לבית משפט לסעד הצהרתי אינה הדרך לתקוף דו"חות שניתנו וכי משעה שנרשם דו"ח ומבקשים לבטלו, מדובר בתקיפה של הרשעה שהדרך לבצעה נעשית עפ"י מסגרת חקיקתית אחרת.

הנתבעת מס' 4 סומכת את ידיה על פסיקה לפיה כאשר מדובר בעבירות ברירת משפט, הדרך לתקוף את הדו"ח נעשית על ידי הגשת בקשה להישפט או בקשה לביטול הדו"ח במסגרת הזמנים הקבועים לכך בדין ובחלוף המועד הרי לנו בהרשעה חלוטה.

הנתבעת מס' 3 הוסיפה לטיעונים אלו בכתב ההגנה שהוגש מטעמה וציינה כי הדרך להשיג על דו"חות חניה שנרשמו הינה כאמור בסעיף 229 לחוק סדר הדין הפלילי דהיינו הגשת בקשה מתאימה לבית המשפט לעניינים מקומיים תוך פרק הזמן הקבוע בחוק. עוד הדגישה הנתבעת מס' 3 את סמכותו הבלעדית של בית המשפט לעניינים מקומיים בהתאם לסעיף 55 (א) לחוק בתי המשפט לפיו: "בית משפט לענינים מקומיים ידון בעבירות לפי פקודת העיריות, פקודת המועצות המקומיות, וחוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965, ולפי תקנות, צווים וחוקי עזר על פיהם, וכן בעבירות לפי החיקוקים המנויים בתוספת השלישית, לרבות תקנות, צווים וחוקי עזר על פיהם."

גם הנתבעת מס' 5 פתחה את כתב ההגנה מטעמה בטענת חוסר סמכות עניינית והוסיפה טיעונים עובדתיים ומשפטיים שאינם רלוונטיים לבקשה הנוכחית.

תגובת התובע

ביום 25.4.22 הגיש התובע את תגובתו לבקשת הנתבעת מס' 4 לסילוק התביעה על הסף מפאת חוסר סמכות עניינית להיזקק אליה ובמוקד טיעוניו עמדה ההלכה הפסוקה לפיה סעד של סילוק על הסף הינו סעד דרסטי שיינתן במשורה.

התובע אישר בתגובתו כי הסעדים להם הוא עותר כנגד הנתבעות 3 – 6 הם סעדים של ביטול הדו"חות שנרשמו על שמו והשבת הכספים שנגבו אך הפנה לסמכותו של בית משפט זה עפ"י סעיף 7 לחוק בתי המשפט והבהיר כי אין בידיו את פרטי הדו"חות וסכומם. אציין כבר עתה כי סעיף 7 לחוק בתי המשפט איננו רלוונטי לשאלת סמכויות בתי המשפט.

לבסוף, חתם התובע את תגובתו בטענה כי ביטול הדו"חות הינו סעד נגרר לסעד ההצהרתי המבוקש בתביעה שמטרתו לייעל את ההליך ולמנוע כפל התדיינויות, במידה וזהותו של המתחזה תתגלה ויינתן צו לשינוי הבעלות ברכב.

דיון והכרעה בטענת הסמכות העניינית

אין חולק כי הסעד המבוקשים כנגד הנתבעות 3 – 6 הינו ביטול הדו"חות שנרשמו לחובת התובע מכוח היותו הבעלים של הרכב נשוא המחלוקת והשבת הכספים שנגבו במסגרת גבייה מנהלית מכוח הדו"חות או חלק מהם.

התובע עתר לסעדים אלו כנגד הנתבעות 3 – 6 כסעד עיקרי ואין המדובר בסוגיה שיש לדון בגררא לצורך הכרעה בסעד העיקרי. אזכיר כי בהתאם לסעיף 76 לחוק בתי המשפט: "הובא ענין כדין לפני בית משפט והתעוררה בו דרך אגב שאלה שהכרעתה דרושה לבירור הענין, רשאי בית המשפט להכריע בה לצורך אותו ענין אף אם הענין שבשאלה הוא בסמכותו הייחודית של בית משפט אחר או של בית דין אחר."

אלא שהתובע עותר, כאמור לעיל, לביטול הדו"חות כסעד עיקרי כנגד המשיבים 3 – 6 ומשכך אני דוחה את טענתו של התובע כי הסעד לביטול הדוחות הינו סעד נגרר לפסק הדין ההצהרתי המבוקש (סעיף 10 לתגובת התובע). ביטול הדו"חות איננו סעד שבית המשפט נדרש לו לצורך הכרעה בכל סעד אחר בתביעה, אלא סעד מהותי ועיקרי בתביעה ובהתאם על בית המשפט לקנות תחילה את הסכמות לדון בו.

אני ערה לטענת התובע כי נגרם לו עוול וכי הוא נמצא משלם קנסות בגין דו"חות על לא עוול בכפו לאחר שנפל קורבן לתרמית של צד ג' אך בקשות לביטול הדו"חות או לחלופין בקשות להישפט מקומן להידון בפני בית המשפט לעניינים מקומיים, אף אם יש בפיצול הדיון ליצור כפל הליכים.

סמכותו של בית המשפט לעניינים מקומיים קבועה בסעיף 55(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד– 1984 הקובע כי בית משפט לענינים מקומיים מוסמך לדון, בין היתר בעבירות לפי חוקי עזר ובכלל עבירות חניה.

סעיף 229 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב- 1982 (להלן: חסד"פ), שכותרתו "תשלום הקנס" בגין עבירת קנס, קובע כי מי שנמסרה לו הודעת תשלום קנס, הברירה בידו לשלם את הקנס, להגיש בקשה לביטולו, או להודיע שברצונו להישפט על העבירה.

עוד קובע סעיף 229 כך:

(ח2) לא שילם אדם את הקנס, חלפו המועדים להגשת בקשה לביטול הודעת תשלום קנס או להודעה על בקשה להישפט לפי סעיף קטן (א), ולא הוגשו בקשות כאמור או הוגשה בזמן בקשה לביטול הודעת תשלום קנס ונדחתה, יראו אותו, בתום המועדים הקבועים בסעיף קטן (א) להגשת בקשות אלה , כאילו הורשע בבית המשפט ונגזר עליו הקנס הנקוב בהודעת תשלום הקנס ואולם הוראות סעיף קטן זה לא יחולו על אדם שבקשתו לביטול הודעת תשלום קנס הוגשה שלא במועד אך התובע דן בה מכוח סמכותו לפי סעיף קטן (ה) וביטל את הודעת תשלום הקנס, או על אדם שבית המשפט החליט לקיים את משפטו אף על פי שהודיע באיחור על רצונו להישפט כאמור בסעיף 230."

כלומר, אדם שלא שילם את הקנס שהוטל עליו וחלפו המועדים להגשת בקשה לביטולו או להודעה על רצונו להישפט, רואים אותו כאילו הורשע ונגזר עליו הקנס הנקוב בהודעת תשלום הקנס.

משכך, מתבקשת המסקנה הבלתי נמנעת כי התובע מבקש בנסיבות כתב התביעה להשיג על הרשעה בעבירה פלילית במסלול של תביעה אזרחית. אלא שהשגה כזו אין מקומה בבית המשפט האזרחי, אלא בבית המשפט אשר היה דן בעניין לו עשה האדם שימוש בזכותו לבקש להישפט – היינו, בית המשפט לעניינים מקומיים.

מקובלת עליי טענת הנתבעות כי בהתאם לפסיקה סמכותו של בית המשפט לעניינים מקומיים מעוגנת בסעיף 55(א) לחוק בתי המשפט כאשר סעיף 229 לחסד"פ קובע הסדר חקיקתי לגבי אופן תקיפת דו"חות חניה, שלא בהליך אזרחי.

אני מפנה בעניין זה לדברי כב' השופטת ארבל במסגרת רע"א 2747/08 שאוליאן נ' חורש, מיום 21.8.08, שם נדחתה בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי ונקבע, בין היתר, כי:

"ראשית יש לומר, כי המסקנה אליה הגיע בית המשפט המחוזי עולה בקנה אחד עם ההסדר החקיקתי הקיים ועם הפסיקה הרלוונטית. סמכותו של בית המשפט לעניינים מקומיים מעוגנת בסעיף 55(א) לחוק בתי המשפט, במסגרתה נכללת הסמכות לדון בעבירות לפי חוקי עזר, בכללן עבירות חניה...סעיף 229(ח2) לחוק קובע כי אף אם לא שילם אדם את הקנס, וחלפו המועדים להגשת בקשת ביטול הקנס או בקשה להישפט או שהבקשות נדחו, יראו אותו כאילו הורשע בבית המשפט ונגזר עליו הקנס הנקוב בהודעת תשלום הקנס. בעניין וקס, קבע בית משפט זה כי תביעות אשר עניינן תקיפת חוקיות הקנסות הינן למעשה השגות על הרשעה פלילית, אשר מקומן אינו בהליך אזרחי."

בפסק דינו של בית המשפט המחוזי [ע"א – ת"א – 3758/06 שאוליאן נגד רונית חורש], נקבע כי לפי סעיף 55 לחוק בתי המשפט, הסמכות לדון בעבירות לפי חוקי העזר, כולל עבירות חניה, נתונה לבימ"ש לעניינים מקומיים. מסעיף 229 לחסד"פ, שכותרתו "תשלום הקנס" בגין עבירת הקנס, עולה למעשה כי כל הקשור להשגות על ההרשעה עצמה (ביטול ההרשעה, הטענה כי הדו"חות כלל לא הומצאו והטענה להתיישנות העבירה), מקומו בפני ביהמ"ש הדן בהליך הפלילי – בימ"ש לעניינים מקומיים – ולא בביהמ"ש האזרחי.

לנוכח מהות טענותיו של התובע כנגד הנתבעות 3 – 6 , המהוות השגה על עצם ההרשעה ובקשה לביטולה, היה על התובע לפתוח בהליך המתאים בבית המשפט לעניינים מקומיים.

מסקנה

התביעה כנגד הנתבעים 3 – 6 נדחית מחוסר סמכות והחלטה זו מהווה פסק דין בעניינן של נתבעות אלה.

יש לציין כי דחיית תביעה על הסף בשל חוסר סמכות עניינית איננה יוצרת מעשה בית דין המונע הגשת הליך מתאים בפני בית המשפט לעניינים מקומיים, ככל שבדעת התובע לעשות כן.

משנדחתה התביעה על הסף, נדחית הבקשה לעיכוב הליכי הגבייה שהוגשה כנגד הנתבעות 3 – 6.

אני פוסקת הוצאות לטובת הנתבעת מס' 4 בלבד אשר הגישה בקשה נפרדת לסילוק על הסף והגישה תגובה מפורטת לבקשה לעיכוב הליכים, בסכום כולל של 1,200 ₪, שישולם תוך 30 ימים.

משלא התקיימו דיונים או הליכים נוספים, מלבד הגשת כתב הגנה, אינני פוסקת הוצאות ליתר הנתבעות.

החלטות אופרטיביות נוספות בעניין הנתבעים 1 ו- 2 תינתנה בנפרד, אך ככל שבדעת התובע לנצל את זכותו להגשת כתב תביעה מתוקן, כאמור בהחלטתי מיום 21.7.22, הרי זה יוגש בהתחשב בהחלטתי זו וללא צירוף הנתבעות 3 – 6.

ניתנה היום, ד' אב תשפ"ב, 01 אוגוסט 2022, בהעדר הצדדים.