25 אוגוסט 2022

1. לפניי ערעור על החלטת הוועדה הרפואית לעררים (אי כושר) מיום 7.12.2021 (להלן – ועדת הערר).
2. ועדת הערר התכנסה בהרכב חדש בעקבות פסק דין מיום 21.10.2021 (ב"ל 25562-03-21) מפי חברתי כב' הרשמת ערמונית מעודד (כתוארה אז) במסגרתו ניתן תוקף של פסק דין להסכמות הצדדים כדלקמן (להלן - פסק הדין המחזיר):

"עניינה של המערערת יוחזר לבחינה מחודשת בפני וועדה בהרכב חדש אשר תדון בערר מבראשית.

פרוטוקולים קודמים לא יונחו בפני הוועדה.

החלטת הוועדה תהיה מנומקת ומפורטת.

אין צו להוצאות."

1. ועדת הערר התכנסה בהרכב חדש ודחתה את הערר פעם נוספת, לאחר שקבעה כי המערערת לא איבדה מכושרה להשתכר בתקופה שמיום 25.9.2015 ועד ליום 31.1.2018 (להלן – התקופה הרלוונטית).
2. יצוין כי עניינה של המערערת הועבר לדיון בהרכב החדש לאחר שוועדה קודמת התכנסה פעמיים בעקבות פסקי דין ושבה וקבעה כי המערערת לא איבדה מכושרה להשתכר בתקופה הרלוונטית (ב"ל 19052-02-19 מיום 3.12.2019 וב"ל 51409-03-20 מיום 15.9.2020).

רקע עובדתי

1. המערערת, ילידת שנת 1977, סובלת משורה של ליקויים רפואיים והגבלות תפקודיות, ובהם נכות נפשית, מחלת ריאה כרונית ופיברומיאלגיה בגינם נקבעה לה נכות בשיעור 100% החל מיום 1.2.2018.
2. ביום 7.12.2021 התכנסה ועדת הערר בהרכב החדש מכוח פסק הדין המחזיר והאזינה לדברי ב"כ המערערת והמערערת אשר נרשמו בפרוטוקול כדלקמן:

"עו"ד: אני מתייחסת לתקופה מ-25.9.2015 עד 31.1.2018.

אושר לעוררת דרגת אי כושר בדרגה של 100% החל מ-1.2.2018.

גם באותה תקופה האחוזים הרפואיים שלה על פי הפרוטוקולים הרפואיים היו פיברומיאלגיה 25%, מחלת ריאות כרונית 30%, הפרעת הסתגלות 20%.

אלו אחוזים מאוד גבוהים ומדגישים את המגבלות בכושר העבודה והתייחסה אליהם גם עו"ס בחוו"ד מ-14.9.2016 (הדוח הראשון).

ה' עברה אונס מאד קשה. נסתה להתמודד לאורך השנים. ניסתה לעבוד והמצב הרפואי החריף ועד היום ההורים מטפלים בה. לא מתפקדת, אושפזה מס' פעמים במח' פסיכיאטרית, אובחנה סכיזופרניה. אשפוזים החלו ב-2018 ובעקבות כך אישרו לה את הנכות ואי הכושר.

גם קודם לכן, היא לא תפקדה. נכון היא צעירה לאותה תקופה, אך ללא השכלה, ללא שירות צבאי, עבודות מזדמנות, עברה טראומה משמעותית שקטעה את המשך החיים והיא מתמודדת עם זה עד היום.

אני מנסה להעלות לה את האחוזים הנפשיים כדי שתוכל לקבל סל שיקום פסיכיאטרי.

הגב' ככל שניסתה לתפקד תפקדה אך היא עבדה בצורה מזדמנת משנת 2012-2014, בשנים 2014-2015 אושפזה בשל מחלת ריאות.

תובעת: אני בבית כל הזמן. אין לי חברה. נגמרו לי החיים מאז שחליתי. שבר כלי.

עו"ד: היא יוצאת מהבית לרופאים ובליווי משפחה.

תובעתת: אני לא מתפקדת בבית. אם אמא לא מבשלת לי אני לא אוכלת".

1. לאחר מכן דנה ועדת הערר בעניינה של המערערת והעלתה על הכתב את נימוקי החלטתה כדלקמן:

"הוועדה התכנסה בעקבות פסד ביהד האיזורי לעבודה מיום 21.10.2021. הוועדה שבה ועיינה בפרוטוקול הוועדה הרפואית, מסמכים מתיקה הרפואי, דוח שיקום ורופא מוסמך, והאזינה ברוב קשב לדברי העוררת ועורך דינה.

מדובר בתובעת צעירה, בעלת השכלה של 12 ש"ל, ללא הכשרה תעסוקתית משמעותית, ללא נסיון תעסוקתי משמעותי, עם סיפור חיים מורכב.

בתקופה נשוא ערר זה נקבעו לעוררת בגין מחלת ריאות 30%, פיברומיאלגיה 25% והפרעת הסתגלות 20%, בנוסף בדרגת חומרה קלה תת פעילות בלוטת התריס, בריחת שתן, כאבי ראש, סחרחורת, בלוטת התריס נקבעו 10% לכל ליקוי.

לדעת הוועדה בהתחשב במכלול נסיבותיה האישיות כפי שפורטו, העוררת מוגבלת בביצוע עבודות הדורשות הכשרה, ניסיון, וכרוכות במאמץ גופני משמעותי, תנאי דחק ולחץ, דורשות קשב, ריכוז, ותקשורת בינאישית ברמה גבוהה, אולם לדעת הוועדה אין סיבה לשינוי החלטת דרג ראשון לפיה לא איבדה כדי 50% מכושרה לעבודה . יכלה לעבוד בעבודות פנים מפעליות קלות ופשוטות, במיון, באריזה, הרכבה, ליקוט סחורה, עבודות משק קלות ופשוטות בתנאי משרד, בסביבה מאווררת היטב, ללא חומרים מגרים.

הוועדה בדיעה כי השינוי המהותי שחל במצבה והביא לאיבוד כושרה לעבוד באופן מלא נבע ממצבה הנפשי בעיקר אשר חייב אישפוז במוסד פסיכיאטרי בשנת 2018 (על פי סיכום ביקור במח' פסיכיאטרית במרכז לבריאות הנפש באר יעקב מיום 20.5.2019 אשפוז ראשון בתאריך 12.7.2018).

הוועדה עיינה בדוח עובדת שיקום מתאריך 26.3.2015 לפיו יש לראות בעוררת כמי שאיבדה באופן חלקי את כושרה לעבוד ואינה מקבלת את המלצותיה.

הוועדה עיינה גם בדוח עובדת שיקום מתאריך 14.9.2016 לפיו יש לראות בעוררת כמי שאיבדה באופן מלא את כושרה לעבודה ואינה מקבלת את המלצותיה.

הוועדה דוחה את הערר."

1. על החלטה זו מוגש הערעור שלפניי.

טענות הצדדים

1. המערערת ועדת הערר טעתה עת קבעה את דרגת אי הכושר החל מיום 1.2.2018 ולא התייחסה לכושר עבודתה מיום 25.9.2015, שכן בעיותיה הרפואיות והנפשיות החלו כבר בשנת 2014. ועדת הערר לא נימקה מדוע קבעה אי כושר בשיעור של 0% החל מיום 25.9.2015 וזאת כאשר למערערת נקבע אי כושר מלא החל מיום 1.2.2018. עוד מוסיפה המערערת וטוענת כי ועדת הערר שהתעלמה מחוות דעתה של עובדות השיקום הגב' סמדר הראל והגב' שרה ארגמן זרחי. בנוסף נעדרת החלטת ועדת התייחסות עניינית ומנומקת למאפייניה האישיים, למצבה הרפואי ולליקויים הבריאותיים והנפשיים של המערערת ותחולת מועד דרגת אי הכושר איננה בהלימה עם אחוזי הנכות הרפואית.
2. המשיב טוען כי ועדת הערר נימקה החלטתה וביססה מסקנתה על הנתונים הרלוונטיים של המערערת. בהחלטתה פירטה ועדת הערר את השפעת הליקויים הרפואיים על כושר עבודתה של המערערת, נתנה דעתה לנתוניה האישיים לרבות השכלתה, גילה הצעיר והכשרתה המקצועית, ציינה עבודות שהמערערת מסוגלת לבצע במצבה ועל סמך אלה קבעה את דרגת אי הכושר. ועדת הערר קבעה כי השינוי המהותי במצבה של המערערת שהוביל לאובדן כושר העבודה באופן מלא הוא אשפוזה במוסד פסיכיאטרי בשנת 2018. מסקנתה המקצועית של הוועדה שונה משל עובדות השיקום, אך הדבר אינו מלמד על כי נפלה טעות משפטית בהחלטה. בנוסף לכך, המסמכים הרפואיים אשר צירפה המערערת מתייחסים למצבה הרפואי העדכני ולא למצבה הרפואי ביחס לתקופה בגינה הוגש הערעור.

דיון והכרעה

1. לאחר שעיינתי בפרוטוקול ועדת הערר ובכל החומר המונח בפני ונתתי דעתי לטענות הצדדים בדיון, הגעתי למסקנה, כי דין הערעור להידחות, וזאת מן הנימוקים שיפורטו להלן.
2. קביעת דרגת אי הכושר היא משימה מורכבת של הערכת מסוגלות המבוטח לעבוד בתקופה הרלוונטית ובית הדין לעבודה אינו נוהג להתערב בהחלטות אלה, כל עוד שוכנע בית הדין כי ההחלטה עונה לדרישות המהותיות של חובת ההנמקה (בר"ע (ארצי) 39263-03-15 אופנר - המוסד לביטוח לאומי (6.7.2016)). עוד נפסק בעניין אופנר כי פער משמעותי בין שיעור הנכות הרפואית לתפקודית אינו מלמד, כשלעצמו על פגם משפטי או על חוסר סבירות קיצוני של ועדת אי כושר אלא רק על החובה של הוועדה להתייחס לפער מעין זה, לנמק אותו וליתן לו הסבר מפורט ומנומק.
3. הטעם לכך הוא ההפרדה הגמורה הקיימת בחוק בין הרשויות שבסמכותן לקבוע את שיעור הנכות הרפואית אלה שבסמכותן לקבוע את שיעור הנכות המזכה בגמלה. בשים לב להפרדה זו, על הוועדה לעררים (אי כושר) להתייחס לכושר העבודה של המבוטח, ולא למצבו הרפואי (עב"ל 34935-04-12 אסתר נח נ' המוסד לביטוח לאומי (5.1.2014).
4. בעניינו, ועדת הערר ציינה בפרוטוקול כי בתקופה שביחס אליה הוגש הערער הייתה למערערת נכות רפואית בשיעור 85% ופירטה את הליקויים השונים. ועדת הערר קבעה כי בתקופה זו הייתה המערערת מוגבלת בעבודה הדורשת הכשרה, ניסיון או מאמץ גופני משמעותי, תנאי דחק ולחץ, קשב, ריכוז ותקשורת בינאישית גבוהה.
5. עם זאת, ועדת הערר בדעה כי המערערת לא איבדה בתקופה הרלוונטית כדי 50% מכושרה לעבוד וכי הייתה מסוגלת לעבוד בעבודות פנים מפעליות קלות ופשוטות, במיון, אריזה, הרכב, ליקוט סחורה וכן בעבודות משק קלות בתנאי משרד ובסביבה מאווררת היטב ללא חומרים מגרים.
6. ועדת הערר הסבירה כי השינוי המהותי הנפשי שחל במצבה ואשר הוביל לכך שאיבדה לחלוטין את כושר עבודתה היה בשנת 2018 שבו חייב מצבה אשפוז פסיכיאטרי והפנתה למסמכים רפואיים מיום 12.7.2018 ומיום 20.5.2019 המלמדים על השינוי שחל במצבה הנפשי של המערערת.
7. אף את טענת המערערת כי נפל פגם בכך שוועדת הערר לא התייחסה להמלצות עובדת השיקום אין בידי לקבל. ועדת הערר אינה מחויבת בהחלטותיה לנמק קביעתה ביחס להמלצת ועדת עובדת השיקום בהיותה המלצה של דרג ראשון (בר"ע (ארצי) 5146-10-15 מוחמד מוקסקס - המוסד לביטוח לאומי (8.11.2015). תפקידה של ועדת הערר הוא לדון בעניינו של המבוטח בפניה מחדש וסמכויותיה כוללות את הסמכות לבטל, לאשר או לשנות כל החלטה של דרג קודם והכל בהתאם לשיקול דעתה (עב"ל (ארצי) 464/99 המוסד לביטוח לאומי נ' פנחס ארבל (30.12.2001) (עב"ל (ארצי) 33401-12-12 ר.ס נ' המוסד לביטוח לאומי (12.03.2014)).
8. בנסיבות אלה לא מצאתי כי נפל פגם משפטי בהחלטת הוועדה כי בתקופה הרלוונטית לא איבדה המערערת את כושר העבודה, ואין די בכך שהמערערת הצביעה על שיעורי נכות גבוהים שנקבעו לה בתקופה הרלוונטית כדי להוביל להצביע על פגם בהחלטת ועדת הערר.
9. טרם סיום אציין כי לא נעלם מעיני עברה המורכב של המערערת ואף לא מצבה הנוכחי הקשה בגינו הוכרה זה מכבר כמי שאיבדה את כושר עבודתה לחלוטין. עם זאת, קביעת דרגת אי הכושר בתקופה הרלוונטית היא קביעה רפואית המסורה לשיקול דעתה המקצועי של ועדת הערר ובית הדין לא ייכנס בנעלי הוועדה כל זמן שזו נימקה החלטתה באופן שמאפשר ביקורת שיפוטית עליה.
10. בעניינו מצאתי כי החלטת ועדת הערר מנומקת באופן שמאפשר להתחקות אחר הלך מחשבתה. ומשכך, ונוכח כל המפורט לעיל, מצאתי כי דין הערעור להידחות.
11. על פי הוראות סעיף 70 ד' לחוק בתי המשפט [נוסח משולב] התשמ"ד – 1984 החל בבית דין זה בהתאם להוראות סעיף 39 לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט-1969 יפורסם שמה של המערערת בראשי תיבות וזאת בכדי למנוע פגיעה בפרטיותה בשל חשיפת המידע הרפואי עליה.
12. כמקובל בהליכים מתחום הבטחון הסוציאלי – אין צו להוצאות.

על פסק דין זה ניתן להגיש בקשת רשות ערעור לבית הדין הארצי בתוך 30 יום ממועד קבלת פסק הדין.

ניתן היום, כ"ח אב תשפ"ב, (25 אוגוסט 2022), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.

חתימה