לפני שני ערעורים על פסק-דינו של בימ"ש השלום בנצרת (כבוד השופטת א' רבהון), בו התקבלה חלקית תביעת התובעים לתשלום תגמולי ביטוח בגין נזק רכוש לרכב בתאונת דרכים מיום 15.3.2020.

תמצית הרקע:

1. המשיב 1, התובע בבימ"ש קמא (להלן- המשיב), הוא בעלים של רכב מסוג פולסוואגן, המבוטח על-ידי חברת מנורה מבטחים ביטוח בע"מ (להלן – המבטחת).
2. התובע מוכר כנכה ומרותק לכיסא גלגלים. הוריו, הם המשיבים 2 ו-3, מונו כאפוטרופסים עליו, ולפיכך תביעתו הוגשה באמצעותם. כלל התובעים יכונו להלן – המשיבים.
3. ביום 15.3.20 היה רכב המשיב מעורב בתאונת דרכים. מי שנהג ברכב בעת התאונה האמורה הוא אחיו של התובע, מר חאתם דיבה (להלן – הנהג).
4. לאחר התאונה נבדק הרכב על-ידי שמאי חוץ מוכר מטעם המבטחת, אשר העריך הנזק לרכב כאובדן גמור. שווי הרכב הוערך בחווה"ד בסך של 117,987 ₪ בתוספת הוצאות גרירה בסך 3,276 ₪.
5. פניית המשיבים למבטחת לתשלום תגמולי ביטוח נענתה בשלילה בנימוק להיעדר כיסוי ביטוחי תקף, בשל כך שהנהג היה ללא רישיון נהיגה תקף בעת אירוע התאונה לאחר שרישיונו נשלל ביום 23.2.20 עקב צבירת נקודות לפי שיטת הניקוד.
6. מכאן תביעתם של המשיבים לבימ"ש קמא, לחיוב המבטחת בתשלום תגמולי ביטוח בגין הנזק לרכב. סכום התביעה הועמד על סך 155,375 ₪, לפי הפירט הבא: שווי הרכב בסך 117,987 ש"ח, הוצאות גרירה בסך 3,276 ₪, עלות פירוק והרכבת מעלית ברכב בסך 5,000 ₪, הוצאות שימוש בתחבורה ציבורית בסך 16,000 ₪, ופיצויים עונשיים בגין הפרת חוזה הביטוח בסך 10,000 ₪.

7. המבטחת התגוננה מפני התביעה במספר טענות, שהעיקרית ביניהן היא היעדר כיסוי ביטוחי. המבטחת טענה כי רישיון הנהיגה של הנהג הותלה ע"י רשות הרישוי ביום 23.2.20, לאחר צבירת נקודות על יסוד שיטת הניקוד. עוד טענה היא כי הודעה על ההתליה נמסרה לנהג על-יד משרד הרישוי, וזאת כנלמד משתי תעודות עובד ציבור מטעם עובדי רשות הרישוי וחברת דואר ישראל בע"מ, אשר הוגשו על-ידה כראיות. עוד טענה היא באשר לאי-הוכחת הנזק הנטען על-ידי התובעים וכן להיעדר יריבות נוכח שיעבוד המוטל על הפוליסה לטובת המוסד לביטוח לאומי.

פסק-דינו של בימ"ש קמא:

8. בימ"ש קמא קיבל את התביעה בעיקרה.

9. בסוגיה הביטוחית קבע בימ"ש קמא כי הוכח שבעת אירוע התאונה לא היה לנהג רישיון נהיגה תקף, כנלמד מתעודת עובד הציבור מטעם משרד הרישוי, אולם עם זאת לא הוכח כי הנהג ידע אודות פסילת רישיונו, יסוד שהנטל להוכיחו מוטל על המבטחת. בהקשר זה קיבל בימ"ש קמא כמהימנה את עדות הנהג כי לא ידע בעת התאונה כי רישיון הנהיגה שלו הותלה. נקבע כי אין לעשות במקרה דנן שימוש בחזקת המסירה הקבועה בדין אליה הפנתה המבטחת, וזאת בנסיבות בהן אין חולק כי דבר הדואר עליו מתבססת המבטחת לא נדרש ע"י הנמען והוחזר לשולח. בימ"ש קמא קבע עוד בהקשר זה, כי טענת המבטחת לפיה הנהג נמנע במכוון מלאסוף את דבר הדואר שנשלח לו היא טענה סתמית שלא נמצא לה כל בסיס בראיות. משכך, ומשלא הוכח כי הודעת ההתליה הומצאה לנהג בדרך אחרת, נקבע כי המבטחת לא עמדה בנטל המוטל עליה להוכיח ידיעה ממשית של הנהג על התליית רישיונו במועד הרלוונטי. נוכח זאת, נקבע כי מתקיימת חבות ביטוחית של המבטחת.

10. אשר לטענת המבטחת בסיכומיה להיעדר יריבות מול התובע בשל כך שהפוליסה משועבדת למוסד לביטוח לאומי, נקבע בפסה"ד כי מדובר בהרחבת חזית שאין להידרש לה. בעניין זה ציין בימ"ש קמא כי אמנם בכתב ההגנה הועלתה טענת היעדר יריבות, אולם זאת כטענה לקונית ובלתי מנומקת, ואילו מהות הטענה פורטה לראשונה רק בסיכומים, באופן שפגע ביכולת התובע להתמודד איתה. עוד קבע בימ"ש קמא כי התנהלות המבטחת בהגשת בקשה להוספת הפוליסה בשלב שלאחר קיום ההוכחות, כעניין טכני, בעוד שבדיעבד על כך מבוססת טענת היעדר היריבות, מעוררת אי-נוחות ומכל מקום אין בכך להכשיר הרחבת חזית. עוד נקבע כי לא הוכח על איזה תגמולים חל השעבוד, כי המל"ל מודע לקיום התביעה וכי הטענה להיעדר יריבות לא הועלתה במכתב הדחיה עובר לתביעה.

11. במישור הנזק קיבל בימ"ש קמא את התביעה חלקית, תוך שקבע את ערך הרכב לפי חווה"ד שצירפו התובעים בניכוי ירידת ערך בשל תאונה קודמת לפי חוו"ד שצירפה המבטחת, הוצאות גרירה, עלות פירוק מעלית ברכב וכן הוצאות נסיעה וניידות עודפות, ודחה את התביעה לתשלום בגין גריעת קצבת ניידות והתקנת מעלית חדשה וכן לפסיקת פיצויים עונשיים וריבית מיוחדת. סה"כ חויבה המבטחת בפסה"ד לשלם לתובע 133,025 ₪, בתוספת הוצאות ושכ"ט עו"ד.

תמצית טענות הצדדים

טענות המבטחת בערעורה:

12. המבטחת מעלה שורה ארוכה של טענות נגד פסה"ד, חלקן במישור הדיוני/ראייתי, וחלק במישור המהותי.

13. במישור הדיוני/ראייתי מלינה המערערת על כך שבקשה שהגישה עובר למתן פסה"ד "להוצאת" סיכומי התביעה מהתיק בשל אי-עמידתם בהוראות התקנות והוראות מנהל בהמ"ש באשר לאופן עריכתם, לא נדונה. עוד טוענת היא נגד קבילות חוו"ד השמאי עליה הסתמך התובע, הן בשל כך שכלל לא הוגש תיק מוצגים מטעם התובע, והן מאחר שהשמאי לא התייצב לחקירה בניגוד לתקנה 87(ח) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט -2018 , ובכך נמנעה ממנה הזכות לחקור אותו נגדית. עוד טוענת המבטחת כי בהיעדר התייצבות מטעם המשיבה 2 לדיון ההוכחות, דין התביעה היה להידחות בהיעדר התייצבות.

14. במישור המהותי טוענת המבטחת כי שגה בימ"ש קמא בקבעו כי לא הוכח שהנהג ידע אודות התליית רישיונו במועד הרלוונטי. המבטחת מפנה לתעודות עובד ציבור שהוגשו מטעמה, המלמדות לטענתה על כל שדבר התלייה הודע לנהג. עולה מהן כי לנהג נשלחה הודעה על התלייה בדואר רשום ביום 4.11.18 וזו הוחזרה חזרה לשולח לאחר שלא נדרשה (דבר דואר מס' RR513354460G2). קדמה לכך הודעת זימון לקורס שנשלחה ביום 2.5.2018 ונמסרה ביום 30.5.2018 למיופה כוח בטורען (דבר דואר מס' RR513241593G2). הודעת התליה נשלחה בדואר רשום אף ביום 02.02.2020, והיא הוחזרה לשולח ביום 7.6.2020 לאחר שדבר הדואר לא נדרש (דבר הדואר מס' RR513673430G2). לטענת המבטחת, משמדובר במכתבים שנשלחו בדואר רשום, חלה חזקת מסירה לגביהם, וזאת הן מכוח סעיף 57ג לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א - 1971 והן מכוח תקנה 550(ב) לתקנות התעבורה, תשכ"א – 1961 (להלן – תקנות התעבורה). התקנה האחרונה קובעת כי ככל שהודעה על אמצעי תיקון נשלחה בדואר רשום, יראו אותה כמסורה לנמען זולת אם הוכיח "שלא קיבל את ההודעה מסיבות שאינן תלויות בו ולא עקב הימנעותו מלקבלה". במקרה דנן הכחיש הנהג כי קיבל את הודעת ההתליה הכחשה כוללנית ולא אמינה, שעה שאף סתר את עצמו בחקירתו באשר למהות מסמך משרד הרישוי אותו קיבל לטענתו רק לאחר התאונה. בנוסף, לא עלה בידו להסביר כיצד נרשם לקורס נהיגה במשרד הרישוי ימים ספורים לאחר תאריך הודעת ההתליה ומספר שבועות עובר לתאונה, דבר המלמד על ידיעתו על כך.

15. אשר לנזק, המבטחת טוענת כאמור כנגד קבילות חוו"ד השמאי עליה הסתמכו המשיבים, ולטענתה משלא היה מקום לקבל את חווה"ד כראיה – דין התביעה להידחות. בנוסף טוענת היא כי לא הוכחו הוצאות גרירת הרכב בהיעדר ראיה לתשלום, לא הוכחה עלות פירוק המעלית ולא הוכחו עלויות נסיעה עודפות לתובע והדבר אף לא נתבע בכתב התביעה.

16. בנוסף טוענת המבטחת כי שגה בימ"ש קמא משדחה את טענתה לחוסר יריבות ובקביעתו כי מדובר בהרחבת חזית, שכן טענה זו נטענה על-ידיה בכתב ההגנה.

טענות המשיבים בתגובה לערעור המבטחת, ובערעור המשיב:

17. במענה לערעור המבטחת טוענים המשיבים כי הכרעתו של בימ"ש קמא נומקה באופן נרחב תוך ניתוח מעמיק של הראיות ויישום הדין על העובדות, ואין עילה להתערב בה. לטענתם, אין לקבל את טענת המבטחת המייחסת לנהג ידיעה קונסטרוקטיבית, שכן ההלכה הפסוקה שללה במפורש קיום ידיעה קונסטרוקטיבית כמספקת לסיוג הכיסוי הביטוחי ועל המבטחת הנטל להוכיח ידיעה ממשית. המשיבים טוענים כי בנטל זה לא עמדה היא. לטענתם, המבטחת לא הציגה את תוכן הודעת הדואר שנשלח ביום 2.2.20, אשר הוא דבר הדואר היחיד הרלוונטי למועד התאונה, ואין כל ראיה כי נמסרה לנהג הודעת התליה עובר לתאונה. תחת זאת הציגה המבטחת אסופה של דברי דואר מהעבר הרחוק שאין להם נגיעה לענייננו.

18. במישור הנזק טוענים המשיבים כי יש לתמוה על טענת המבטחת נגד קבילות חוו"ד השמאי ואי-זימונו לעדות, שעה שהיא עצמה הזמינה את שירותיו של השמאי. עוד נטען כי מדובר בקביעות עובדתיות של בימ"ש קמא שאין מדרכה של ערכאת הערעור להתערב בהן.

19. בערעור המשיב נטען כי שגה בימ"ש קמא משלא חייב את המבטחת בפיצוי עונשי וריבית מיוחדת לנוכח התעמרותה באדם נכה וחסר ישע, עת הפרה את חוזה הביטוח ולא פיצתה אותו בגין נזקיו. לפי הנטען, היה על המערערת לברר חבותה על פי הפוליסה עם קבלת הפנייה ולא להמתין להגשת התביעה ואז לבקש קבלת צווים לרשות הרישוי ולדואר לעניין ההמצאות הנטענות.

20. עוד נטעם בערעור המשיב נגד אי-פסיקת פיצוי בגין אובדן גמלת ניידות שהופסקה ע"י המוסד לביטוח לאומי עקב כך שלא היה בבעלות המשיב רכב כתוצאה מהתאונה, בגדר נזק תוצאתי בו חבה המבטחת. בימ"ש קמא פסק פיצוי חלקי בגין פירוק המעלית שהייתה מותקנת ברכב אולם דחה התביעה לתשלום בגין התקנת אותה מעלית ברכב החדש שירכוש, ואף בכך שגה לטענת המשיב. לטענתו, אין להתחשבן עם עמו לנוכח נסיבותיו ונכותו והיה מקום לקבל את מלוא טענותיו הגם שלא תוקן כתב התביעה בעניין זה. בנוסף מלין המשיב באשר לגובה שכה"ט שנפסק.

תשובת המבטחת לערעור המשיב:

21. המבטחת טוענת כי אין כל עילה במקרה דנן לחייבה בריבית מיוחדת, משלא התקיימו התנאים הנדרשים לכך לפי הפסיקה. מדובר במקרה דנן במחלוקת עניינית וכנה באשר לכיסוי הביטוחי, ומשכך צדק בימ"ש קמא משדחה תביעת המשיבים בעניין זה.

22. לעניין טענת הפסד גמלת הניידות של המשיב, הרי שמדובר בהרחבת חזית שכן רכיב זה לא נתבע בתביעה, והוא אף לא הוכח לגופו, ולפיכך לא היה כל מקום לפסוק פיצוי בעניין זה. המבטחת שבה ומפנה לטענות שהועלו במטעמה בהודעת הערעור שהגישה, באשר לסוגית החבות ורכיבי הנזק.

דיון והכרעה:

23. לאחר עיון ובחינה, אני רואה לדחות את הערעור ברובו, אם כי טעמי למסקנתי שונים בחלקם מטעמיו של בימ"ש קמא, כפי שיפורט להן.

24. תחילה אדרש לטענות המבטחת במישור הדיוני/ראייתי. אקדים ואציין כי לא ראיתי בכל אלה עילה להתערבותי. נקודת המוצא היא כי בעניינים הנוגעים לסדרי דין ואופן ניהול ההליך, לערכאה הדיונית נתון שק"ד רחב ואין ערכאת הערעור נוטה להתערב בכגון דא אלא מקרים חריגים (רע"א 9155/07 רותם חברה לביטוח בע"מ (בפירוק) נ' דורי (ראודור) נחום (10.6.2009); רע"א 6103/21 פלוני נ' מנורה חברה לביטוח ואח'(31.10.21)). בענייננו, השגות המבטחת נוגעות להיבטים דיוניים ולאופן ניהול ההליך בבימ"ש קמא, ואינני מוצאת כי מדובר במקרה חריג המצדיק התערבות ערכאת הערעור בסוגיות אלה, כמפורט להלן.

25. באשר לטענות המבטחת לפגם באופן הגשת סיכומי המשיבים בבימ"ש, אכן פסה"ד ניתן בטרם מתן החלטה בבקשה שהגישה המבטחת "להוצאת" סיכומי המשיבים מהתיק, בשל כך שהוגשו שלא בהתאם להוראות מנהל בתי המשפט, כאשר הטענה מכוונת לרווח השוליים של המסמך. בימ"ש נדרש לכך בהחלטתו מיום 25.11.22, לאחר מתן פסה"ד, בה הובהר כי פסה"ד ניתן בטרם ראה בהמ"ש את הבקשה (שהוגשה ביום בו ניתן פסה"ד), ותוך התייחסות לגופה של טענת המבטחת בדבר יתרון דיוני לא הוגן שהוקנה למשיבים, ודחייתה. אינני רואה יסוד לקבלת הערעור בטענה זו של המבטחת. לבהמ"ש סמכות רחבה בענייני סדרי דין לרבות לעניין פגמים וטעויות בכגון דא (השוו: תקנה 176(א) לתקנות). בתמונה הכוללת, אף לא נראה כי נגרם למבטחת עיוות דין/נחיתות דיונית עקב הליקוי הנטען, כאשר מעיון בסיכומי שני הצדדים בבימ"ש קמא נקל להיווכח כי סיכומי המבטחת איננם מתאפיינים בחוסר מלל לעומת סיכומי המשיבים (בשל שוני בגודל הגופן, "לטובת" המבטחת). אין אפוא בטענה האמורה כדי להצדיק קבלת הערעור.

26. הטענות לעניין חוות דעת השמאי אף הן דינן להידחות. אשר לטענה בעניין אי-הגשת תיק מוצגים על-ידי המשיבים, הרי שהיא כלל לא הועלתה על-ידי המבטחת בבימ"ש קמא, לא בדיון ההוכחות עצמו ואף לא בסיכומים, ואין כל מקום להעלאת טענה מעין זו בדיעבד בערכאת הערעור, לאחר שהצדדים התדיינו לגופם של דברים באופן בו התדיינו בפני הערכאה המבררת. אשר לטענה בדבר אי-קבילות חוו"ד השמאי משהוא לא התייצב לחקירה, אף אותה יש לדחות. המבטחת מסתמכת לעניין זה על תקנה 87(ח) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט – 2018, הקובעת כי בעל דין המגיש חוו"ד מומחה מטעמו ידאג להתייצבותו לחקירה בבימ"ש, זולת אם בעל הדין שכנגד הודיע כי הוא מוותר על חקירתו. אולם תקנה זו לא חלה על ענייננו, עת מדובר בתביעה שהוגשה לפני כניסתן לתוקף של התקנות הנ"ל (ולא חלה לגביה הוראת מעבר), ומשכך הדין החל הוא זה הקבוע בתקנות סדר הדין בנוסחן הקודם, אשר קבעו לענייננו נורמה הפוכה (ר' תקנה 130א' לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984). לא למותר אף להוסיף, כי מדובר בשמאי מוכר על-ידי המבטחת וחוות-הדעת עצמה נערכה עבור המבטחת וממוענת אליה ולא אל המשיב. בנסיבות אלה, ואף מעבר להוראה בתקנות כמפורט לעיל, מצופה היה מהמבטחת בגדר התנהלות דיונית ראויה, להבהיר מבעוד מועד לתובע, מבוטחה, כי היא עומדת על חקירת השמאי בבהמ"ש, בפרט כאשר מטעמה-שלה לא הוגשה חוו"ד שמאית אחרת לעניין הנזק שהוסב בתאונה הנדונה. לכל אלה יש להוסיף כי ממילא טענת המבטחת באשר לצורך להפחית מערך הרכב בשל תאונה קודמת, בה מיקדה היא את עיקר טענתה בסיכומיה בערכאה קמא באשר לאי-חקירת השמאי, התקבלה במלואה ע"י בימ"ש קמא, כך שלא נגרמה לה פגיעה של ממש בהקשר זה.

27. טענת המבטחת בדבר אי-התייצבות המשיבה 2 (אמו של המשיב) לדיון ההוכחות, אין בה כל ממש, ומוטב היה שלא נטענה. מדובר באחת משלושת התובעים, כאשר היא ובעלה משמשים אפוטרופסים לבנם, אשר הוא בעל הרכב והזכאי לתגמולי הביטוח. אין חולק כי הבן ואביו התייצבו לדיון, ובנסיבות אלה אין כל מקום לטעון למחיקת/דחית התביעה בשל היעדר התייצבות.

28. אשר לטענת המבטחת להיעדר יריבות בשל שיעבוד המוטל על הרכב לטובת המוסד לביטוח הלאומי (מדובר, כאמור, ברכב נכה), אף בעניין זה אינני רואה להתערב בהחלטת בימ"ש קמא. בימ"ש קמא קבע כי מדובר בהרחבת חזית פסולה, עת הטענה נטענה לראשונה בסיכומים בעוד שבכתב ההגנה הועלתה רק טענה כוללנית ולאקונית להיעדר יריבות. קביעה זו מקובלת עלי. עיון בכתב ההגנה מעלה כי אכן הטענה להיעדר יריבות נטענה בו באופן כוללני וסתמי לחלוטין, מבלי לתת פשר או פירוט מינימאלי באשר ליסודותיה העובדתיים. הטענה אף לא הועלתה בשלב כלשהו במהלך התנהלות ההליך בבימ"ש קמא, אלא לראשונה נטענה היא בסיכומי המבטחת. מדובר לפיכך בהרחבת חזית, אשר התרתה היתה פוגעת ביכולת המשיבים להתמודד עמה בשלב המדובר. בצדק לא התיר זאת לפיכך בימ"ש קמא. נוכח האמור, אין צורך להידרש לשאלה האם אכן מדובר "בהיעדר יריבות" המשמיט את הבסיס תחת קיום עילת תביעה לתובע, כטענת המבטחת, או שמא לתובע, כבעל הנכס, זכות תביעה מול מבטחתו עקב נזק שנגרם לנכס שבבעלותו, ובאשר לשאלה למי יש להעביר התגמולים בשל שיעבוד, בידי המבטחת לפעול בערוץ משפטי מתאים לקבלת הכרעה. אוסיף כי בערעור לא התבקש ולא ניתן עיכוב ביצוע, ומטענות המבטחת בדיון עולה כי הסכום שולם בפועל זה מכבר.

29. ומכאן לשאלת הכיסוי הביטוחי. כאמור לעיל, מסקנתי בעניין זה כמסקנתו של בימ"ש קמא אם כי מטעמים שונים, כמפורט להלן.

30. המתווה הנורמטיבי בענייננו נקבע זה מכבר בהלכה הפסוקה. אין חולק כי תנאי לתחולת הפוליסה הוא כי לנהג רישיון נהיגה תקף, וזאת בהתאם להוראות הפוליסה. אין אף חולק כי לצורך שלילת הכיסוי הביטוחי אין די בכך שלא היה לנהג רישיון תקף בעת מקרה הביטוח, אלא נדרש להראות כי הודע לו על שלילת רישיונו עובר לתאונה. לא די בהקשר זה בידיעה קונסטרוקטיבית, אלא יש להראות מתן הודעה של ממש אודות הפסילה. כך נקבע בהלכה הפסוקה, אשר גזרה את הצורך בידוע הנהג אודות פסילת רישיונו מהנורמה הקבועה בעניין זה בדין הפלילי, כמו-גם מהמשמעות הקשה של שלילת כיסוי ביטוחי במישור האזרחי. אשר להביט הפלילי, סעיף 67 לפקודת התעבורה קובע כי "מי שהודע לו" אודות פסילת רישיונו והוא נוהג ברכב – עובר עבירה פלילית. בהקשר זה נפסק כי: "בית המשפט הבהיר כי 'הודעה', לצורך סעיף 67 לפקודת התעבורה, איננה חייבת להיעשות בדרך של השמעת הדברים בעל-פה באוזנו של הנהג, אלא היא יכולה להיעשות גם באמצעות המצאה כדין של הודעה כתובה. 'המצאה כדין של מסמך' – הוטעם – 'יוצרת הנחה לכאורה בדבר קיומה של ידיעה של תוכן המסמך'" (ע"א 11924/05 שומרה חברה לביטוח בע"מ נ' עזבון המנוחה בתיה ממו ז"ל ואח' (20.6.07)). נפסק כי דין דומה יש לקבוע אף במשפט האזרחי, כך ש: "פסילת הרישיון, בתור שכזו, אינה שלמה כל עוד לא הודעה לנוהג" (עניין ממו לעיל, שם בעמ' 5); וראו גם: ע"א 7602/06 עזבון נתנאל ג'ורג' חאדג'ג' ז"ל ואח' נ' מלכה ואח' (11.10.11)). כמו-כן, אין חולק כי נטל ההוכחה לעניין זה מוטל על המבטחת.

31. המחלוקת בין הצדדים במקרה דנן היא באשר לאופן יישומם של העקרונות שלעיל. כמפורט לעיל, יידוע הנהג אודות שלילית רישיונו יכול להיעשות בשלל דרכים (ענין ממו לעיל, שם בעמ' 4). בכלל אלה, גם המצאה בדואר של הודעת הרשות המוסמכת אודות שלילת הרישיון. בהקשר של הטלת אמצעי תיקון על הנהג בדרך של התליית הרישיון, כבענייננו שלנו, הדין קובע דרך ספציפית באשר לדרך יידוע הנהג ע"י הרשות – משלוח הודעה בדואר רשום לכתובתו הרשומה במאגר נתוני הנהגים שבמשרד התחבורה (תקנה 550(א) לתקנות התעבורה). מוסיפות התקנות וקובעות חזקה ספציפית אודות מסירת הודעה מסוג זה בדואר רשום לנהג, כקבוע בתקנה 550(ב) לתקנות, בזו הלשון: "הודעה על אמצעי תיקון לפי תקנה 549(א) ו- (ב) שנשלחה כאמור בתקנת משנה (א), יראו אותה כמסורה לנהג בתום 15 ימים מיום משלוחה, זולת אם הוכיח שלא קיבל את ההודעה מסיבות שאינן תלויות בו ולא עקב הימנעותו מלקבלה". הוראה דומה קיימת באשר להודעת התלייה הנשלחת לנהג משלא בוצע אמצעי התיקון במועד עליו הודע לו– תקנה 550(ה) לתקנות. הינה-כי-כן, מקום בו נשלחה לנמען בדואר רשום הודעה בדבר התליית רישיונו (בגדר אמצעי תיקון) ע"י משרד הרישוי, קובע הדין חזקה כי זו נמסרה לידו, אלא-אם-כן הוכיח הוא שלא קיבלה מנסיבות שאינן תלויות בו ושלא בשל הימנעותו מלקבלה. ככל שלא עלה בידי הנמען להוכיח נסיבות כאמור – נותרת בעינה המסקנה, הקבועה בדין, בדבר מסירת ההודעה לידיו ומכאן הנחת מודעותו לה. וכפי שנקבע בעניין חאדג'ג' לעיל, "בעל רישיון שנמנע מליטול דבר דואר רשום, שהגיע לתעודתו הנכונה, יוחזק כמי שקיבלו" (שם, בפסקה 38). לא למותר לציין, כי אין מדובר בידיעה קונסטרוקטיבית (ידיעה מסתברת מתוך נסיבות אחרות שהיו בידיעתו של אדם), אלא בחזקה בדבר ידוע בפועל.

32. בענייננו, זהו לכאורה מצב הדברים. מתעודת עובד ציבור שהגישה המבטחת עולה כי דבר הדואר אליו הפנתה היא (נשלח ביום 2.2.20, כחודש וחצי לפני התאונה), לא נדרש על-ידי הנהג והושב לשולח. במצב דברים זה, ובהתאם להוראות התקנות שהובאו לעיל, הנטל על הנהג להראות כי לא קיבל את דבר הדואר "מסיבות שאינן תלויות בו ולא עקב הימנעותו מלקבלה". מפסה"ד עולה כי בימ"ש קמא סבר כי בענייננו אין תחולה לחזקת המסירה, וזאת מאחר שאין חולק כי בפועל דבר הדואר לא נדרש ע"י הנהג והוחזר לשולח. קביעה זו אין בידי לקבל. היא איננה עולה בקנה אחד עם חזקת המסירה הקבועה בתקנות התעבורה והחלתה במצב בו דבר הדואר לא נדרש ע"י הנמען, ולמעשה – קובעת מעין חזקה הפוכה, ולכך אינני רואה יסוד (לפסיקת בהמ"ש מחוזיים ברוח זו, ראו למשל: ע"א ( מחוזי ת"א – יפו 892-08-21 עתאמנה נ' מנורה מבטחים ביטוח בע"מ (19.12.21); ע"א (מחוזי חיפה) 47577-09-20 מסארווה נ' מנורה מבטחים ביטוח בע"מ (11.1.21)).

33. יוער בשולי הדברים, כי הוראות דומות, המקימות חזקת מסירה של משלוח דבר דואר רשום, קבועות בדינים נוספים בהקשרים אחרים, כך שהסוגיה אינה ייחודית להקשר הביטוחי בו עסקינן כאן. כך, למשל, תקנה 44א' לתקנות סדר הדין הפלילי, תשל"ד – 1974 קובעת כי הודעות על הביצוע עבירה/הודעה לתשלום קנס/הזמנה למשפט בעבירות מסוימות, אשר נשלחו בדואר רשום, יראו אותן כאילו הומצאו כדין גם ללא חתימה על אישור מסירה, "זולת אם הוכיח הנמען שלא קיבל את ההודעה או את ההזמנה מסיבות שאינן תלויות בו ולא עקב הימנעות מלקבלן". גם תקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט – 2018, קובעות כי מסמך שנשלח בדואר רשום למענו של בעל דין ולא נדרש על-ידו, יראוהו כמסמך שהומצא כדין, זולת אם בהמ"ש הורה אחרת (ר' תקנה 161(3) לתקנות). על הטעם העומד בבסיס הוראות מסוג זה עמד בהמ"ש העליון (בהקשר של תקנה 44א לתקנות סדר הדין הפלילי) ברע"א 5255/11 5255/11 עיריית הרצליה וא' נ' אברהם חנוך כרם ואח' (11.6.3), כדלקמן: "עוד מלמד הניסיון כי מקום שההודעה לא נדרשה במען שאליו נשלחה, ברגיל נעוץ הטעם לכך בנמען. אפשרות אחת היא שהנמען שינה את כתובתו בלא לקיים את החובה לעדכן את מרשם האוכלוסין; אפשרות אחרת היא שהנמען לא דרש את ההודעה מטעמים שונים הקשורים בו, ובכללם ניסיון לחמוק מתשלום. בשני מצבים אלה קבע המחוקק כי יש לראות בנמען כמי שקיבל את המסמך שנשלח אליו. זוהי קביעה נורמטיבית הזוקפת לחובת הנמען אי-קיום חובות המוטלות עליו מכוח הדין לעדכן כתובת ולדרוש דואר רשום ששלחה אליו רשות מוסמכת. אפשרות נוספת היא שאירעה תקלה כלשהי שגרמה לכך שהנמען לא קיבל את ההודעה מטעמים שאינם קשורים בו. במצבים כאלה – שהם בגדר חריג ויוצא הדופן – תקנה 44א לתקנות סדר הדין הפלילי מאפשרות לנמען לנסות ולסתור החזקה" (ההדגשה הוספה).

34. נוכח המקובץ, סבורני כי אין לקבוע שהמבטחת כשלה מלהוכיח כי הנהג נמנע במכוון מלקיחת דבר הדואר הרשום, כפי שנקבע בפסה"ד. לא על המבטחת היה הנטל להוכיח את נסיבות אי-דרישת דבר הדואר הרשום, אלא על הנהג. אולם שכפי שקבע בימ"ש קמא, הנהג לא ידע לתת הסבר כלשהו מדוע דברי הדואר לא נדרשו על-ידו (עמ' 5 לפסה"ד). ממילא לא היה בידו להוכיח כי דבר הדואר לא נמסר לו "מסיבות שאינן תלויות בו", ולא ניתן לראות בו כמי שהרים את הנטל.

35. חרף האמור, סבורני כי אין לשנות ממסקנתו הסופית של בימ"ש קמא, בדבר אי-עמידת המבטחת בנטל ההוכחה באשר לידוע הנהג אודות פסילת רישיונו. זאת מן הטעם שהתשתית הראייתית שהונחה איננה מוכיחה ברמת סבירות מספקת, שליחה של הודעת ההתליה לנהג עובר לתאונה. אין חולק כי העתק מההודעה שנשלחה לנהג ממשרד הרישוי ביום 2.2.22, לגביה נטען כי היא הודעה בדבר התליית הרישיון, לא צורף כראיה. המשיבים טענו בסיכומיהם בבימ"ש קמא ולפני, כי בנסיבות אלה לא הוכח כי מדובר במשלוח הודעת התליה. המבטחת טענה מנגד, כי אין הכרח לצרף את המכתבים שנשלחו לנהג ע"י משרד הרישוי, ודי בתעודת עובד הציבור של משרד הרישוי המעידה על רישום משלוח הודעת התליה (סעיף 3(ו) לסיכומי המבטחת בבימ"ש קמא). בהקשר זה מפנה המבטחת לתעודת עובד ציבור מטעם משרד הרישוי, לפיה המספר הסידורי של דבר הדואר המדובר הוא המספר הסידורי של משלוח הודעת התלית הרישיון שהונפקה ע"י משרד הרישוי (RR51367430G2).

36. ככלל, מקובל עלי כי אין הכרח לצרף את מכתב ההתליה עצמו, וזאת כאשר מוצגת תשתית מספקת, באמצעות תעודת עובד ציבור, בדבר רישום משלוח הודעת התליה בדואר רשום וקבלתה/אי-דרישתה ע"י הנמען. אולם במקרה דנן, מתוך עיון בתעודות עובד הציבור עצמן וביחס ביניהן, עולות תמיהות ואי-בהירויות באשר לתוכן ההודעה הרלוונטית שנטען כי נשלחה לנהג בדואר רשום עובר לתאונה. ראשית, בעוד שלפי תעודת עובד הציבור של רשות הרישוי מועד "הנפקת" הודעת ההתליה היה ביום 23.2.20, תוך שצוין כי "תאריך משלוח ההודעות הינו בסמוך להנפקתן", הרי שלפי תעודת עובד הציבור של רשות הדואר ההודעה נשלחה לנהג ביום 2.2.20, לאמור – לפני מועד הנפקת ההודעה. לא ברור כיצד נשלחה הודעת התליה בדואר רשום במועד מוקדם למועד הנפקתה. אי-הבהירות עולה מתוך נוסח תעודת עובד הציבור עצמה, מבלי שיש בה כל הסבר או תשתית בעניין זה. שנית, בתעודת עובד הציבור יש התייחסות להודעת התליה קודמת שהונפקה בתאריך 25.11.18 (אשר קדמה לה תזכורת מיום 12.8.18), זמן רב מאוד בטרם ההודעה שנשלחה ביום 2.2.20 שנטען לגביה כי היתה הודעת התלייה. עוד עולה מתעודת עובד הציבור, הודעת תזכורת לפני התליה, שהונפקה ביום 10.11.19. לא ברור הקשר בין שלל דברי הדואר השונים עליהם מצביעה המבטחת, וכיצד מונפקות התראה (בשנת 2019) והודעת התליה (בשנת 2020), לאחר שהרישיון ממילא כבר הותלה עוד בשנת 2018, וגם לאלה אין כל הסבר בתעודת עובד הציבור. לאלה יש להוסיף את האמון שנתן בימ"ש קמא בגרסתו של הנהג, לפיה סובייקטיבית הוא לא היה מודע להתליית רישיונו, כאשר כידוע אין זו דרכה של ערכאת הערעור להתערב במסקנות מהימנות של הערכאה המבררת, ועניינו איננו חריג לכלל.

37. בהינתן האמור לעיל, ומשהמכתב עצמו אשר נשלח בדואר רשום ביום 2.2.20 לא צורף כראיה, לא שוכנעתי כי עלה בידי המבטחת להניח תשתית משכנעת דיה להוכחת טענתה כי הודעת ההתליה נשלחה לנהג בדואר רשום ולא נדרשה על-ידו. כפי שנפסק, נוכח ההשלכות הקשות של נהיגה ללא רישיון תקף, הן במישור הפלילי והן במישור האזרחי, יש לנקוט מידה של זהירות בבואנו לבחון דבר ידיעתו של הנהג אודות פסילת רישיונו, ובמקרה של ספק עובדתי, הכף תיטה למסקנה בדבר ביטוח תקף (השוו: ע"א 703/11 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' פלוני (26.6.12), פסקה ח'; והשוו: ע"א (מחוזי חיפה) 23016-04-15 הכשרה חברה לביטוח בע"מ נ' טרבלסי ואח' (29.11.15)). על המבטחת, שהנטל עליה, ואשר מבקשת להתבסס על חזקת המסירה שבדין, לבסס את כל החוליות הנדרשות, ולהניח תשתית מספקת באשר למהות ההודעות שנשלחו לנהג, בין אם באמצעות הצגת ההודעות עצמן ובהיעדרן – הנחת תשתית ראייתית אחרת בהירה ומובנת דיה. לטעמי, לא כך נעשה בענייננו.

38 אוסיף כי לא ראיתי לקבל טענת המבטחת כנגד האמון שראה בימ"ש קמא לתת בעדות הנהג בדבר היעדר ידיעתו בפועל, וזאת בשל כך שהוא נרשם לקורס נהיגה מונעת ביום 25.2.2020, יומיים לאחר התליית רישיונו. מדובר בקביעה במישור המהימנות שככלל אין מקום להתערבות ערכאת הערעור בה, נוכח יתרונה של הערכאה הדיונית השומעת ומתרשמת ישירות מהעדים, ואינני סבורה כי המקרה דנן הוא בגדר חריג המצדיק לקבוע אחרת. מעבר לכך אוסיף, יש קושי במסקנה שמבקשת המבטחת להקיש מכך, שכן אף לשיטתה-שלה, דבר הדואר שנשלח לנהג ביום 2.2.20, אשר לטענתה כלל הודעת התלייה, לא נדרש על-ידי הנהג והושב לשולח. מכאן שאין בסמיכות הזמנים ללמד כשלעצמה על ידיעת הנהג בדבר התליה בפועל במועד הרלבנטי.

39. נוכח המקובץ, מסקנתי היא כי דין טענת המבטחת להיעדר כיסוי ביטוחי במועד אירוע התאונה, להידחות.

40. נותר לדון במישור הנזק, לגביו העלה כל אחד מהצדדים השגות משלו.

41. אשר לטענות המשיבים בעניין הנזק, דינן להידחות. כאמור, בימ"ש קמא קבע כי הטענה לעניין גריעת קצבת הניידות של המשיב ובאשר לעלות התקנה מעלית ברכב חדש, כלל לא הועלו בכתב התביעה ולפיכך הן בגדר הרחבת חזית אסורה. קביעה זו בדין יסודה. עיון בכתב התביעה מעלה כי רכיבים אלה נפקדים ממנו. המשיבים לא עתרו בשום שלב לתיקון כתב התביעה. מעבר לכך, רכיבים אלה גם לא הוכחו לגופם, כאשר בקשת המשיבים לצירוף ראיות מטעמם לאחר סיום ההוכחות נדחתה על-ידי בימ"ש קמא. לעניין אחרון זה, מדובר בהחלטה דיונית מובהקת באשר לאופן ניהול ההליך שהתערבות ערכאת הערעור בה שמורה למקרים חריגים בלבד, ונוכח נימוקים לגופו של עניין בפסה"ד המקובלים אף עלי, ובפרט לעניין האיחור הבלתי מוצדק והפגיעה הדיונית הכרוכה בכך, אינני רואה כל עילה להתערבותי בה. כך אף לגבי שיעור שכה"ט שנפסק, סוגיה שאף בה אין דרכה של ערכאת הערעור להתערב אלא במקרים חריגים, ולא שוכנעתי כי זהו המקרה.

42. גם את טענות המשיבים באשר לאי-פסיקת ריבית מיוחדת ופיצויים עונשיים, אין בידי לקבל. סעיף 28א לחוק חוזה ביטוח, שכותרתו "ריבית מיוחדת", מקנה לבית המשפט סמכות להטיל ריבית מיוחדת על מבטח שלא שילם במועד את תגמולי הביטוח שאינם שנויים במחלוקת בתום לב. מדובר בסעיף ייחודי המאפשר לבית המשפט לפסוק פיצוי עונשי בשיעור מוגבל, שלא נועד להעמיד את המבוטח במצב שבו היה לפני כריתת החוזה או במקום בו היה אלמלא הופר החוזה. בענייננו, מקובלת עלי עמדת בית משפט קמא כי לא הוכח שהמבטחת פעלה בחוסר תום לב. מדובר בסיטואציה בה אין חולק שהנהג נהג ברכב בעת שלא היה לו רישיון נהיגה תקף, והתעוררה בנסיבות מחלוקת עניינית וכנה באשר לחבות הביטוחית, שדינה להתברר בהליך המשפטי כפי שנעשה. אין לראות חוסר תום-לב מצד המבטחת משעמדה על בירור המחלוקת בעניין זה.

43. אשר לטענות המבטחת במישור הנזק; את הטענות בכל הנוגע להוכחת שווי הרכב שניזוק אני רואה לדחות, ואפנה בעניין זה לאמור לעיל באשר לחוו"ד השמאי עליה הסתמכו המשיבים. נזכיר כי המבטחת לא ראתה להגיש חוו"ד שמאית נגדית מטעמה. בנסיבות אלה, אף אין לקבל את טענותיה באשר לאי-הפחתת שווי שרידי הרכב הניזוק, כאשר שווי זה כלל לא הוכח בראיות. מדובר בטענה שהיא במהותה טענה לאי-הקטנת הנזק, וככזו הנטל להוכחתה על כל רכיביה, מוטל על הטוען אותה, ובכך לא עמדה המבטחת. אשר לעלות גרירת הרכב, בימ"ש קמא ראה להסתמך בעניין זה על האמור בחוו"ד השמאי, בה צוין כי הוצגה לשמאי קבלה בדבר עלות הגרירה. קבלה זו לא הוצגה אמנם כראיה, אולם בנסיבות הקונקרטיות, שעה שחווה"ד לא נסתרה ומדובר בחוו"ד שהוכנה ומוענה למבטחת עצמה, אינני רואה להתערב בקביעתו של בימ"ש קמא אשר ראה להסתפק בכך כבסיס לקביעת עלות כאמור. אשר לעלות פירוק המעלית ברכב, אף כאן לא הוצגה קבלה (הבקשה להגיש כראיה חשבונית בעניין זה נדחתה ע"י בימ"ש קמא), אולם בפני בימ"ש קמא היתה עדותו של אביו של בעל הרכב, אשר העיד ישירות בעניין זה ובדבר הסכום ששילם. לכך מצטרפת העובדה כי בחוו"ד השמאי צוין כי המעלית אכן פורקה מהרכב, וברי כי הדבר כרוך בעלות. בנסיבות אלה, נוכח העוגן הראייתי, אף אם חלקי, שהיה בפני בימ"ש קמא בעניין זה, ושעה שמדובר בסכום הנחזה להיות סביר, אינני רואה להתערב במסקנתו להכיר בנזק האמור.

44. שונים הדברים באשר לפסיקת תשלום בסך של 13,000 ₪ בגין עלויות נסיעה בתקופה בה הרכב הורד מהכביש. כפי שציין בימ"ש קמא ובצדק, טענות אלה לא גובו בראיות כלשהן. כלל לא ברור באיזה הוצאות מדובר. בכתב התביעה נטען כי הורי המשיב נאלצו "לשכור שירותי הסעות ע"מ להסיע אותו". אולם טענה זו נזנחה לחלוטין, לא הובאו לגביה כל ראיות ואין לה זכר בעדות אביו של המשיב. נראה אפוא, כי לא נשכרו שירותי הסעה כלשהם. אף לא הוצגו טענות, לא כל שכן נתונים מכל סוג, באשר לעלויות שימוש/תחזוקה עודפות ברכב הורי המשיב. בעדות האב טען הוא לקושי פיזי שנגרם לו ולאשתו מהסעת המשיב ברכבם הפרטי בשל הצורך להרים אותו לרכב, ובעניין זה בלבד. אולם כאמור לא על כך נסבה התביעה כפי שהוגשה. בנסיבות אלה, סבורני כי לא היה בסיס לפסוק הסכום האמור לחובת המבטחת ויש לבטלו.

סוף דבר:

45. על יסוד כל המקובץ, ערעור המשיבים נדחה בזאת במלואו. ערעור המבטחת נדחה בעיקרו, למעט לעניין רכיב הפיצוי בגין עלויות נסיעה בסך 13,000 ₪ המבוטל בזאת, כמפורט לעיל.

46. נוכח דחיית ערעור המשיבים, ומשערעור המבטחת נדחה ברובו, אינני רואה במכלול הנסיבות לעשות צו להוצאות בערעור.

47. הערבון שהופקד יושב למשיבים באמצעות ב"כ.

ניתן היום, כ"ה תשרי תשפ"ג, 20 אוקטובר 2022, בהעדר הצדדים.