ניתנה ביום 26 ינואר 2022

השופט מיכאל שפיצר

1. לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי חיפה (השופט נואהד חסן; ב"ל 62838-08-21) אשר דחה את ערעור המבקש על החלטת ועדה רפואית לעררים (אי כושר) מיום 6.7.2021 (להלן – הוועדה). אשר קבעה כי המבקש לא איבד 50% מכושרו לעבוד מיום 1.11.2017 (להלן – ההחלטה).

הרקע לבקשה

1. המבקש יליד 1966, סובל ממוגבלויות רפואיות שונות בגינם הוכרה לו דרגת נכות יציבה בשיעור 62%.
2. בדו"ח השתכרות מיום 26.8.2019 המליצה עובדת השיקום לראות את המבקש כחסר כושר באופן חלקי ויציב.
3. ביום 29.12.2019 קבעה ועדת ערר אי כושר כי המבקש לא איבד 50% מכושרו להשתכר. על החלטה זו הוגש ערעור לבית הדין (ב"ל 31657-01-20) וביום 16.6.2020 ניתן פסק דין בהסכמה המורה כי עניינו של המבקש יוחזר לוועדה בהרכבה מיום 29.12.2009 על מנת שתבחן בשנית את ההשפעה המצטברת של הליקויים על כושרו של המבקש לעבוד/להשתכר. (להלן – פסק הדין המחזיר הראשון).
4. ביום 9.8.2020 התכנסה הוועדה בשנית מכוח פסק הדין המחזיר הראשון, דנה בעניינו של המבקש וסיכמה את ממצאיה ומסקנותיה כדלקמן

"גם בבחינת עדכנית של ההשפעה המצטברת של הליקויים עמדת הוועדה נותרת על כנה, קרי במצבו הרפואי הכללי נכון להשפעה המצטברת של הליקויים אין מניעה שהתובע יעבוד בתנאים ובמגבלות שצוינו בהיקף של יום עבודה מלא. עבודות חרשתיות קלות ופשוטות לסוגיהם תואמות למצבו הבריאותי של התובע בהיבט הבחינה המצטברת של הליקויים מהם סובל, גם בחינה של השפעה המצטברת לוקחת בחשבון שחלק מהליקויים מהם סובל התובע כפופים בהשפעתם המצטברת על המצב התפקודי וחלק אחר אין בו בכדי למנוע מהתובע מלהשתלב בעבודה מלאה אלא לעשותה בתנאים מיוחדים שצוינו. מטעמים אלה וכפי שצוין אף בהחלטה קודמת מיום 29.12.19, הוועדה אינה מקבלת את המלצת עובדת השיקום מתאריך 26.8.19, לאור האמור לעיל מותירה הוועדה את ההחלטה הקודמת על כנה, קרי לראות בתובע כבעל כושר מלא בהשתכרותו ועל כן הערעור נדחה".

1. על החלטה זו הוגש ערעור לבית הדין (ב"ל 62090-10-20) (להלן – פסק הדין המחזיר השני) ובית הדין קיבל את ערעור המבקש והחזיר את עניינו לוועדת ערר בהרכב אחר, בית הדין נימק את החלטתו כדלקמן:

"מפרוטוקול הוועדה בהתכנסותה לאחר פסק דין עולה, כי הוועדה חוזרת על עמדתה מדיון קודם, עובר לפסק הדין, ובחינה של הדיון אשר ערכה מגלה, כי הוועדה חוזרת על אותה עמדה ועל אותם נימוקים... לא ניתן להבין כיצד הוועדה שקלה את ההשפעה המצטברת של ליקויו הרפואיים של המבקש על כושרו לעבוד ולהשתכר והיא שבה וקובעת כי המערער מסוגל לעבוד יום עבודה מלא בחרשות קלה לסוגיה לרבות עבודות אריזה, מיון והרכבה. לטעמי הוועדה לא ערכה דיון מעמיק בדבר השפעתם המצטברת של כלל הליקויים על כושר השתכרותו של המערער ולא מסבירה את הפער בין הנכות הרפואית המשוקללת שנקבעה למערער לבין דרגת אי הכושר... מסקנתי היא כי הוועדה לא יישמה את הוראות פסק הדין המחזיר, ודין הערעור להתקבל... יהיה זה נכון וצודק להשיב עניינו של המערער לוועדת ערר אי כושר בהרכב אחר, על מנת שתדון בערר המערער מראשיתו".

1. ביום 6.7.2021 התכנסה הוועדה מכוח פסק הדין המחזיר השני, הקשיבה לדברי המערער ובא כוחו, הוועדה קיימה דיון בעניינו של המבקש ונימקה את החלטתה כדלקמן:

"בהופעתו בפני הוועדה תיאר את השלכות הליקויים, כל ליקוי בנפרד, כפי שמתואר בפרוטוקול הוועדה ובא כוחו השלים והרחיב באשר להשלכות הליקויים, ותיאר גם את ההשפעה המצטברת אשר לפיו דבריו לא מאפשרת לתובע להשתלב בשוק העבודה, לרבות בעיסוקים ספציפיים אותם תיאר על פי דעתו, ניתוח העיסוק שלהם אינו מאפשר לתובע לעבוד בהם. הוועדה עברה [ב]עיון על כל החומר הרפואי והתייחסה לרשום לעיל, והינה בדעה כי ההשלכות התפקודיות של הליקויים הינן כדלהלן:

הפרעת אישיות אורגנית – מסוגל לעבודה ללא לחץ נפשי מוגבר. כך ציין הרופא הפוסק אשר המליץ על 20% בגין ליקוי זה ולגבי השלכות על כושר עבודה ציין שמתאים למקום עבודה שאינו דורש מאמץ נפשי מוגבר.

עקב הפרעה ביציבות מסוגל לעבודה ללא גובה, לא ליד מכונות נעות, ולא הליכה מרובה וללא אש גלויה.

עקב ע"ש מותני וצווארי, ללא מאמץ גופני ניכר וללא הרמת משאות כבדים.

עקב טנטון – מסוגל לעבודה שאינה בסביבה רועשת.

פיברומיאלגיה בשיעור 10% אין לליקוי זה השלכות על כושר עבודה. כך ציין הרופא הפוסק בחוו"ד מיום 16.6.17, כאשר קבע שמסוגל לעבודה מבחינה ראומטולוגית ולא צוינה מגבלה כלשהי.

עקב צלקת אין השלכות על כושר העבודה. גם הרופא הפוסק בחוו"ד מיום 29.4.2018 ציין שללקוי זה אין השפעה על כושר עבודה.

עקב כאבי ראש מסוגל לעבודה במגבלות שנרשמו לעיל.

בהתייחס לכל האמור לעיל, הוועדה בדעה כי קיימת הפחתה מסוימת בכושר עבודתו של התובע ואינו יכול לחזור לעבודתו הקודמת כמסגר, אך ההפחתה אינה מביאה לשיעור של 50% ויותר. בהגבלות שצוינו לעיל ובהתייחס לעובדה כי מדובר באדם שנמצא בגיל העבודה, 55, התובע יכול להשתלב בשוק העבודה בעבודות שמתבצעות לרוב ליד שולחן עבודה. עבודות כגון: חרושת קלה, מיון ואריזה. הוועדה מציינת שוב כי לקחה בחשבון את הליקוי הנפשי ביחס לעיסוקים שצוינו לעיל ולדעתה התובע מסוגל לבצע אותם על אף האבחנה שניתנה. אי לכך, הערר נדחה".

1. על החלטה זו הוגש ערעור לבית הדין האזורי.

פסק דינו של בית הדין האזורי

1. בית הדין קמא דחה את הערעור ונימק את החלטתו כדלקמן:
2. ניכר מהחלטת הוועדה שבחנה כל ליקוי רפואי בנפרד וקבעה את ההשלכה התפקודית שלו. קביעת הוועדה כי הנכות הרפואית שנקבעה למערער גבוהה מהנכות התפקודית מובנת לנוכח הפירוט של ההשפעות השונות של הליקויים על כושרו של המערער לעבוד. מקביעות הוועדה ניתן ללמוד שהנכות הרפואית המשוקללת אינה משקפת שיעור זהה של אי כושר לעבוד ויש באמור הנמקה ברורה מדוע דרגת אי הכושר נמוכה מדרגת הנכות הרפואית שנקבעה למערער. משניתן לעקוב אחר החלטת הוועדה בדבר ההשפעה המצטברת ולהבינה, הרי שמדובר בהתייחסות מספקת להשפעה המצטברת של הליקויים. למרות הפער בין הנכות הרפואית לנכות התפקודית שנקבעה למערער, ההחלטה במלואה מבהירה את עמדת הוועדה.
3. למקרא החלטת הוועדה עולה, כי הוועדה התייחסה לאפשרויות התעסוקה התואמות את מצבו הרפואי של המערער, וטענות המערער מכוונות כנגד קביעותיה המקצועיות של הוועדה אשר לא נמצא בסיס להתערב בהן.
4. באשר לדו"ח כושר השתכרות, בוועדה חברים בעלי מומחיות בתחום התעסוקה והשיקום, ולוועדה שיקול דעת מקצועי עצמאי. הוועדה רשאית לאמץ את המלצת פקיד השיקום ורשאית לסטות ממנה. פקידת השיקום המליצה לראות במערער כמי שאיבד באופן חלקי את כושרו לעבוד. החלטת הוועדה אינה סותרת המלצה זו, שכן הוועדה היתה ערה לפגיעה בכושר עבודתו של המערער וציינה "קיימת הפחתה מסוימת בכושר עבודתו". אלא שלדעת הוועדה לא מדובר בפגיעה תפקודית העולה על 50%. משנימקה הוועדה את החלטתה, וניתן לעקוב אחר הלך מחשבתה, ובית הדין לא שוכנע שמתקיימות בעניינו של המערער נסיבות המצדיקות התערבות בית הדין בהחלטת הוועדה.

הבקשה למתן רשות ערעור

1. המבקש, בבקשתו, טוען כי יש לקבל את בקשתו ולבטל את פסק דינו של בית הדין האזורי, מהטעמים שיפורטו להלן:
2. שגה בית הדין כשקבע כי הוועדה עשתה את עבודתה בכל הנוגע לקביעת אי הכושר, בהתייחסות הנדרשת לתיעוד אשר עמד בפניה ובשים לב לפסק הדין המחזיר. המבקש טוען כי נימוקי הוועדה חוזרים על עצמם במסגרת הוועדות השונות ללא התייחסות לנתונים מהותיים.
3. עניינו של המבקש הושב לוועדה בפעם השלישית בהוראת בית הדין בפסק הדין המחזיר השני על מנת לדון בערר מראשיתו, ועדת אי הכושר קבעה כי המבקש לא איבד את כושר עבודתו בשיעור העולה על 50% וזאת על אף שלאורך השנים הוחמר מצבו הבריאותי של המבקש ובעצם התעלמה הוועדה תוך מתן נימוקים שונים מדוע אין המבקש זכאי לדרגת אי-כושר כפי שקבעה פקידת השיקום.
4. בית הדין אימץ את עמדת הוועדה בניגוד לפסק הדין הקודם בעוד כשמדובר בנימוקי דחיה זהים. מהחלטת הוועדה עולה כי מכלול הפגימות והליקויים הינו מכריע וגורם למבקש לחוסר תפקוד אף בעבודות הבית הפשוטות הרי שלא יתכן כי המבקש כשיר לעבודה, נימוקי הוועדה גם אם שונים במקצת מקודמתה, לא משקללים את כלל הטיעונים והיה מקום לחייב את הוועדה לנמק הנמקה מעמיקה ונרחבת יותר.
5. לאור מצבו הרפואי של המבקש והעובדה לא הייתה לו כל אפשרות במצבו לבצע עבודות פיזיות פשוטות. לטענתו, אף מעסיק לא יקבלו לעבודה שעה שנכויותיו הקשות מצריכות טיפולים רפואיים אינטנסיביים, ונוכח העובדה שכל ניסיונותיו למצוא עבודה לא צלחו במשך שנים רבות הרי שיש מקום להשיב את עניינו לוועדת אי כושר בהרכב חדש – שכן נראה כי ועדה זו נעולה בעמדתה.

הכרעה

1. לאחר עיון בבקשה, בפסק דינו של בית הדין האזורי, ובכלל החומר שבתיק מצאתי כי יש לדחות את הבקשה אף ללא תגובת המשיב.
2. נקודת המוצא לקביעת דרגת אי כושר היא כי ליקוייו הרפואיים של מבוטח, כפי שנקבעו על ידי הוועדה הרפואית לעררים, מבטאים דרגה אובייקטיבית של אי כושר לעבוד (עניין מוהרה).

כמו כן, הכלל הוא כי על הוועדה לנמק את החלטתה, וכי ככל שהחלטת הוועדה ביחס לדרגת אי הכושר חורגת משמעותית מקביעת דרגת הנכות הרפואית, מוטלת עליה חובת הנמקה משמעותית יותר. בר"ע (ארצי) 39263-03-15 אופנר – המוסד לביטוח לאומי (6.7.2016).

עוד יצוין, כי העובדה שקיים פער מסוים בין שיעור הנכות הרפואית לבין דרגת אי הכושר איננה מלמדת כשלעצמה על פגם משפטי אלא, לכל היותר, על היקף ההנמקה לו תידרש הוועדה על מנת להסביר פער זה בר"ע (ארצי) 41455-06-15 פלוני – המוסד לביטוח לאומי (2.8.2016).

1. לאחר שעיינתי בפרוטוקול הוועדה, אני סבור כי הוועדה נימקה את מסקנותיה באופן המאפשר מעקב אחר הלך מחשבתה ובהתאם להלכה הפסוקה ומבהירה לחלוטין מדוע אין בפער שבין הנכות הרפואית לתפקודית, כדי להעלות את דרגת אי הכושר של המבקש. הוא הדין באופי העיסוקים שהועדה קבעה שהמבקש יכול לעסוק בהם.

הוועדה הקשיבה לטענות המבקש, סקרה בפירוט את מלוא ליקוייו הרפואיים, לאחר שעיינה בתיקו הרפואי והתייחסה לדו"ח הרפואי מיום 26.6.17 ומיום 29.4.18, ובבואה להעריך את כושרו להשתכר, הסבירה כאמור:

"בהתייחס לכל האמור לעיל, הוועדה בדעה כי קיימת הפחתה מסוימת בכושר עבודתו של התובע ואינו יכול לחזור לעבודתו הקודמת כמסגר, אך ההפחתה אינה מביאה לשיעור של 50% ויותר. בהגבלות שצוינו לעיל ובהתייחס לעובדה כי מדובר באדם שנמצא בגיל העבודה, 55, התובע יכול להשתלב בשוק העבודה בעבודות שמתבצעות לרוב ליד שולחן עבודה. עבודות כגון: חרושת קלה, מיון ואריזה. הוועדה מציינת שוב כי לקחה בחשבון את הליקוי הנפשי ביחס לעיסוקים שצוינו לעיל ולדעתה התובע מסוגל לבצע אותם על אף האבחנה שניתנה".

עינינו הרואות שהוועדה לקחה בחשבון בהחלטתה את גילו ואת מצבו הרפואי, והביעה עמדתה ביחס לעבודות ההולמות את מצבו בהתאם להשפעת הליקויים הרפואיים על יכולתו התפקודית של המבקש בשגרת חייו, וכפי שהתרשמה ממנו עת הופיע בפניה. מדובר בעניין מקצועי מובהק המצוי בתחום מומחיותה של הוועדה, שכללה בהרכבה רופאה תעסוקתית ושני מומחים נוספים בתחום התעסוקתי והשיקום. החלטת הוועדה היא החלטה רפואית המבוססת על שיקול דעת מקצועי ועל ממצאי הבדיקה הקלינית, אשר בהתאם לפסיקה, אין בית הדין מוסמך להתערב בה. עב"ל 10014/98 הוד – המוסד לביטוח לאומי פד"ע לד 213, (1999).

1. סוף דבר – נוכח העובדה שלא נפל פגם בעבודת הועדה, צדק בית הדין קמא בדחותו את הערעור ואין הצדקה להתערב בפסיקתו, אשר על כן דין הבקשה להידחות – בנסיבות העניין – אין צו להוצאות.

ניתנה היום, כ"ד שבט תשפ"ב (26 ינואר 2022) בהעדר הצדדים ותישלח אליהם.