לפני: כב' השופט יעקב אזולאי

פסק דין

ערעור זה עניינו החלטת ועדת עררים לענין אי כושר מיום 6.1.2022 שניתנה במסגרת ענף נכות כללית (להלן : הוועדה). בהחלטתה קבעה הועדה כי המערערת לא איבדה מכושרה להשתכר (להלן: ההחלטה).

טענות הצדדים

1. לטענת המערערת, הוועדה שגתה עת קבעה כי הרופא המוסמך המליץ שלא לקבוע למערערת דרגת אי כושר וזאת בשעה שהרופא המוסמך (הן האורתופד והן פקידת השיקום) המליצו על דרגת אי כושר חלקית ומשכך, נפלה טעות בהחלטת הוועדה. כמו כן, היה על הוועדה לנמק סטייתה מהמלצת פקידת השיקום.

המערערת אף הפנתה למספר הליכים בבתי הדין האיזורים בהם נקבע כי יש להשיב את עניינו של המבוטח לוועדה על מנת שתתייחס לחוות דעת פקידת השיקום.

עוד נטען, כי המערערת לא קיבלה את פרוטוקול הוועדה מדרג ראשון ועל כן, הודיעה כבר בפתח הוועדה שככל ופקידת השיקום המליצה על קבלת דרגת אי כושר, היא לא תבקש לערר. נטען כי הנכויות שהוענקו לה הן נכויות תפקודיות , בין היתר, 25% נכות בהתאם לפריט ליקוי 35(1)(ג-ד) מותאם לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956 (להלן: התקנות) לפיו "קיימת השפעה יותר מבינונית על כושר הפעולה או קיימת הגבלה ניכרת בתנועות" ועל כן יש לקבוע לה דרגת אי כושר ולו חלקית. עוד נטען כי בהתאם למצבה הרפואי והפגיעה הקשה ברגליה אין היא יכולה לעבוד בעבודות אשר הוצעו על ידי הוועדה ואשר מאמצות את הרגליים.

1. לטענת המשיב, המערערת אינה מבחינה בין המלצת פקידת השיקום לבין החלטת פקיד התביעות. פקידת השיקום היא גורם מייעץ לדרג ראשון ומשכך, לא חלה על הוועדה חובה להתייחס להמלצותיה. באם למערערת יש טענות כנגד החלטת דרג ראשון, הרי שהם רופאו על ידי ועדת הערר. למערערת 49% נכות, כך שהחלטת הוועדה כי המערערת לא איבדה כדי 50% מכושרה להשתכר, סבירה. הוועדה סקרה את נתוניה האישיים והרפואיים של המערערת ולא נפל כל פגם בחלטתה.

דיון והכרעה

1. קביעת דרגת אי הכושר של מבוטח היא בעניין שברפואה המצוי בלב מתחם שיקול הדעת של הוועדה ועל כן, יימנע בית הדין מלהתערב בקביעות אלה, אלא במקרים חריגים.
2. אמנם נקודת המוצא לקביעת דרגת אי כושר היא כי ליקוייו הרפואיים של מבוטח, כפי שנקבעו על ידי הוועדה הרפואית לעררים, מבטאים דרגה אובייקטיבית של אי כושר להשתכר (עב"ל (ארצי) 327/03 מוהרה – המוסד לביטוח לאומי (15.4.2004) (להלן – עניין מוהרה)) אך לוועדה יש יכולת לסטות משיעור הנכות הרפואי לשני הכיוונים בבואה לקבוע את שיעור הנכות התפקודית.

כך שקיומו של פער בין שיעור הנכות הרפואית לנכות התפקודית אינו מלמד כשלעצמו על פגם משפטי אלא, על היקף ההנמקה לו תידרש הוועדה (בר"ע (ארצי) 39263-03-15 אופנר – המוסד לביטוח לאומי (6.7.2016); בר"ע (ארצי) 41455-06-15 קמחי – המוסד לביטוח לאומי (2.08.2016)).  

1. מסקנות הוועדה פורטו בפרוטוקול כדלקמן:

"בת 52, הוועדה עיינה בפרוטוקול הוועדה הרפואית, לפיו בגין ברך ימין נקבעו 25%, ברך שמאל 15%, כתף ימין 10%, CTS ימין ותסמונת כאב 5% לכל ליקוי סה"כ 49%. מסמכים מתיקה הרפואי לרבות סיכום בדיקת תעסוקתית מקופ"ח ד"ר איילת בר אילן – לפיו אינה כשירה לעבודתה כמטפלת בכיתת פעוטות, דו"ח שיקום עם המלצה לראותה כמי שאיבדה באופן חלקי מכושרה לעבודה, רופא מוסמך המליץ לראותה כמי שלא איבדה מכושרה לעבודה והאזינה בקשב לדברי העוררת ועורך דינה. מדובר בעוררת צעירה יחסית בעלת השכלה של 10 שנ"ל. רוב שנות חייה המקצועיים עבדה כמטפלת בקשישים וילדים. מוגבלת במאמץ משמעותי בשל בעיות אורתופדיות אולם הוועדה מקבלת החלטת דרג 1 לפיה לא איבדה כדי 50% מכושרה לעבודה. יכולה ללוות קשיש לא סיעודי, ילדים בהפסקות, מלווה פרטנית, סייעת רפואית וכדומה.

הוועדה דוחה את הערר. ".

1. לאחר שעיינתי בפרוטוקול הוועדה ובכלל החומר המונח לפניי ונתתי דעתי לטענות הצדדים בכתבי הטענות ובעל פה, הגעתי למסקנה, כי דין הערעור להידחות.
2. עיון בטענותיה של המערערת מעלה כי היא אינה מבחינה בין המלצת פקידת השיקום לבין החלטת פקיד התביעות. פקיד התביעות הוא הגורם המוסמך לקבלת ההחלטה בדבר אי כושרה של המערערת. הרופא המוסמך ופקידת השיקום הם בגדר מייעצים לדרג הראשון אשר בסמכותו להחליט האם לקבל את המלצתם אם לאו, כאשר על החלטת פקיד התביעות ניתן לערר לוועדת הערר.
3. טענת המערערת כי הרופא המוסמך המליץ על דרגת אי כושר – שגויה. עיון בחוות דעת הרופא המוסמך מעלה שהוא ציין כי המערערת מסוגלת לחזור לעבודתה ומסוגלת לעבוד 8 שעות ביום וקבע כי "לא חל אובדן כושר השתכרות בכדי 50%". אכן, פקידת השיקום קבעה בחוות דעתה מיום 24.10.2021 כי המערערת איבדה את כושרה להשתכר באופן חלקי, אך פקידת התביעות לא קיבלה המלצתה וקבעה ביום 14.11.2021 כי המערערת לא איבדה מכושרה להשתכר.
4. עיינתי בפסיקה אשר הגישה המערערת לתיק בית הדין אחר דיון ההערכה המקדמי ואין בה כדי לשנות ממסקנתי שכן אין מדובר בהלכה מחייבת משדובר בפסיקת בית הדין האזורי. זאת, כאשר בית הדין הארצי קבע בעניין עוואבדה (ברע (ארצי) 31439-05-19 המוסד לביטוח לאומי - עודאי עוואבדה (12.12.2019)(להלן: עניין עוואבדה)) כי :

"מובהר כי חוות דעת פקיד שיקום ניתנת לפקיד התביעות במסגרת הדרג הראשון, ואין צורך כי הועדה לעררים תידרש לחוות דעת מפקיד שיקום. וודאי כך משבהרכב הועדה יושב גם מומחה שיקום.".

1. מעיון בפרוטוקול עולה כי הוועדה עמדה בחובת ההנמקה המוטלת עליה. הוועדה התייחסה בהחלטתה לליקויה הרפואיים של המערערת, לנתוניה האישיים ובהם: גילה, השכלתה, ורקע תעסוקתי קודם. הוועדה קבעה כי המערערת "מוגבלת במאמץ משמעותי בשל בעיות אורתופדיות אולם הוועדה מקבלת החלטת דרג 1 לפיה לא איבדה כדי 50% מכושרה לעבודה "לא מצאתי כי יש בקביעתה זו של הוועדה סתירה להחלטת הוועדה הרפואית מיום 29.9.2021 להעניק למערערת נכות בשיעור 25% בהתאם לפריט הליקוי 35(1)(ג-ד) לתקנות שכן הוועדה קבעה כי המערערת מוגבלת במאמץ משמעותי בגין ליקוייה האורתופדית, קביעה אשר נמצאת בהלימה עם קביעת הוועדה הרפואית בסעיף 9 לפרוטוקול "עבודה מלאה ללא מאמץ פיסי" (הדגשה במקור).
2. טענות המערערת כי העבודות אשר הוצעו לה אינן הולמות את ליקוייה הרפואיים, חותרות תחת שיקול דעתה המקצועי של הוועדה ואין בידי לקבלן.

סיכומו של דבר

1. על יסוד האמור –הערעור נדחה.
2. הואיל ומדובר בהליך מתחום הביטחון הסוציאלי - אין צו להוצאות.

בקשת רשות ערעור ניתן להגיש לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים תוך 30  יום מיום קבלת פסק הדין.

ניתן היום, ט"ז אלול תשפ"ב, (12 ספטמבר 2022), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.