1. לפניי בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב-יפו (כב' שופטת א. קליימן-בלק) מיום 29.11.2021, בגדרו התקבלה הודעה לצד ג' ששלחה המשיבה כנגד המבקש (עניינה באירוע תאונתי שארע במהלך שימוש בכורסת עיסויים, שמכר כיד שנייה למבוטחות המשיבה), תוך חיובו בתשלום סך של 415,278.80 ₪ (ראו פסיקתה מיום 4.1.2022).

הבקשה הוגשה בד בבד עם הגשת ערעור על פסק הדין.

2. לטענת המבקש "קיימות שגיאות משפטיות מהותיות היורדות כולן לשורש פסק הדין כנגדו, בין היתר בהעדר התייחסות להוראות הדין" הרלבנטי ובכלל זה דיני החברות, חוק מוצרים פגומים ופקודת הנזיקין – כך שיש בפסק הדין "פגיעה מהותית בשוק היד שניה בארצנו" ו"כדי להרעיד את אמות הסיפים ולקבוע מסמרות בשוק זה בבחינת תקנה שאין הציבור יכול לעמוד בה" (ציטוט מתוך הבקשה).

בהתייחס ל"מאזן הנוחות" נטען כי זה נוטה לטובת המבקש, אשר "הפרוטה אינה מצויה" בידו (בעל משפחה, בשל משבר הקורונה אינו עובד, מקבל דמי אבטלה, רעייתו משתכרת שכר שאינו מגיע כדי השכר החציוני במשק) ועל כן יאלץ "למכור את בית המגורים שבבעלותו", כל זאת שעה שהמשיבה "הינה חברת ביטוח בעלת כיס עמוק אשר שילמה זה מכבר את פסק הדין במלואו לתובעת, אשר אינה נדרשת לכבשת הרש של המבקש" (ציטוטי מתוך הבקשה).

3. המשיבה מתנגדת למבוקש.

לעמדתה יש לדחות את הבקשה הן מהטעם ש"סיכויי קבלת ערעור המבקש נמוכים עד לכדי אפסיים" (ערעור על ממצאים עובדתיים) והן מהטעם ש"המבקש לא הוכיח את חסרון כיס" הנטען – לא צרף תדפיסי חשבון עו"ש, אישורים לעניין חסכונות/פיקדונות בבנק, לא פרט את רכושו ורכוש בת זוגו ואף לא התייחס לאפשרות של קבלת עזרה כספית מבני משפחתו הקרובים.

4. לאחר שנתתי דעתי לנימוקי הבקשה ולעמדת המשיבה, כמו גם לפסיקה הנוהגת, באתי לכלל דעה כי דין הבקשה להידחות.

5. הוראת תקנה 145(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט - 2018 (חלף הוראת תקנה 466 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984) מעגנת את הכלל לפיו אין בהגשת ערעור כדי לעכב ביצועו של פסק דין.

בעל דין זכאי לממש את פירות זכייתו מבלי שיידרש להמתין לתוצאות הערעור (ראו: ע"א 6149/18 קורש נ' הכונס הרשמי (15.11.2018)).

6. על המבקש לסטות מכלל זה לשכנע בשניים - סיכויי ערעור גבוהים ו"מאזן נוחות" הנוטה לטובתו, במובן זה שביצוע פסק הדין יביא לכדי מצב בלתי הפיך, עד כדי איון הליך הערעור.

היחס בין השניים הוכר בפסיקה כ"מקבילית כוחות", כאשר הדעה הרווחת היא ש"מאזן הנוחות" נחשב לשיקול העיקרי מביניהם (ראו: ע"א 4190/19 המוסד לביטוח לאומי נ' עו"ד ברגרזון ורו"ח קנה (21.7.2019), ע"א2444/19 רם נ' איילון חברה לביטוח בע"מ, (12.6.2019), ע"א 10013/17 אמסלם נ' קרול (20.2.2018)).

7. ככלל נקבע כי אין לעכב ביצועו של פסק דין כספי "שעל דרך הכלל סעד כספי הוא סעד שניתן להשיבו במקרה שהערעור יתקבל" (ראו: ע"א 3314/18 א. דורי בנייה בע"מ נ' נתיבים דרום בע"מ (11.7.2018)).

לצד הכלל נקבעו חריגים. האחד - "כאשר בידי המבקש תימוכין לכך שמצבו הכלכלי קשה עד כדי שהתשלום בשלב זה יסב לו נזק בלתי הפיך או לכל הפחות יפגע באופן קשה באורחותיו", השני - כאשר בידי המבקש "לשכנע כי מצבו הכלכלי של הזוכה לא יאפשר את השבת הכספים במצב שבו הערעור יתקבל".

עוד נקבע כי בין שנטען על ידי המבקש לחריג הראשון ובין שנטען לשני ה"טענות... אינן יכולות להישמע בעלמא ויש לגבותן בתשתית ראייתית ועובדתית מתאימה" (ע"א 91/19 המשבב עיבוד שבבי (1994) בע"מ נ' תומר בוכריס (21.3.2019) וכל האסמכתאות הנזכרות).

8. המבקש לא השכיל להוכיח כי "מאזן הנוחות" נוטה לטובתו כנטען על ידו.

לטענתו לפיה אין ביכולתו לשאת בתשלום חיובו על פי פסק הדין לא הונח המסד הנדרש.

אין די בצירוף האישור על קבלת דמי אבטלה בין החודשים 09/2020 ל- 10/2021 ותלוש שכר בודד של רעייתו לחודש 10/2021. בכך גילה טפח וכסה טפחיים.

על המבקש היה לפרוש תמונה שלמה ומלאה על מצבו הפיננסי – הכנסות מכל מקור שהוא לצד הוצאות, התחייבויות, רכוש (נכסי מקרקעין, מטלטלין, לרבות כלי רכב, חסכונות, ני"ע וכיוב'), ולתמוך כל אלה במסמכים/אישורים (דפי בנק וכיוב').

משנמנע מלעשות כן לא הוכחה טענתו כי לצורך תשלום פסק הדין יאלץ למכור את בית מגוריו.

כן לא הוכח שהרכוש שבבעלותו (אותו בית מגורים) לא יכול לשמש כבטוחה לצורך קבלת הלוואה, בין ממוסד בנקאי ובין מכל גורם אחר (לרבות בני משפחה).

9. בהינתן הבכורה לשיקול של "מאזן הנוחות" ומשבעת הזו, לא ניתן לקבוע כי סיכויי הערעור כשלעצמם מצדיקים עיכוב ביצוע פסק הדין, דין הבקשה להידחות וכך אני מורה.

ניתנה היום, י"ב אדר א' תשפ"ב, 13 פברואר 2022, בהעדר הצדדים