ב"כ המערערת: עו"ד יואל פדלי

ב"כ המשיב: עו"ד אוהד כהן

1. לפניי ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים (כב' השופטת חוי טוקר) שניתן ביום 20.12.21 בת"א 6474-06-18. בפסק דין זה בית המשפט דחה את התביעה שהמערערת הגישה נגד המשיב, וחייב אותה לשאת בשכ"ט עו"ד בסכום של 25,000 ש"ח.
2. בתמצית ייאמר, כי בין המערערת לבין המשיב התקיים קשר אישי קרוב במשך תקופה של 8 שנים. במהלך הקשר השניים רכשו במשותף ביום 31.12.13 דירה בישוב חשמונאים תמורת סכום של 2,150,000 ₪. הואיל ולא עלה בידי הצדדים לגייס את מלוא הסכום שהיה צריך לשלם למוכרי הדירה, המערערת עזבה את הדירה לאחר שהתגוררה בה עם ילדיה במשך תקופה של שלוש שנים וחצי. ביום 5.7.18 נכרת בין הצדדים לבין מוכרי הדירה הסכם פשרה שהסדיר את אופן סיום מערכת היחסים ביניהם.
3. הטענה העיקרית שהמערערת העלתה בתביעתה הייתה, שהיא העבירה למשיב כספים בסכום מצטבר של 558,700 ₪ על מנת שיעבירם למוכרי הדירה, ואולם המשיב גזל את הכספים ושלשל אותם לכיסו. בית משפט השלום דן בפרטי טענות המערערת, ומסקנתו הייתה ש"טענתה זו של התובעת לא רק שלא הוכחה אלא נסתרה מדברי התובעת וראיותיה" (סעיף 6 לפסק הדין). בין היתר בית משפט השלום ציין בפסק דינו, שהמערערת הודתה בסיכומיה כי מתוך סכום של 384,000 ₪ שאין חולק כי המערערת העבירה למשיב, סכום של 290,000 ₪ אכן הועבר על ידו למוכרי הדירה (סעיף 15 לפסק הדין). אשר ליתרה בסך 94,000 ₪, בית משפט השלום קבע בפסק דינו, כי המערערת הודתה בכך שהיא והמשיב התנהלו כזוג במשך 8 שנים, והמערערת "... אף הודתה בסיועו של הנתבע בחלק מן ההוצאות, ולו ברכישת מוצרי מזון. נקודת המוצא היא כי בין בני זוג המנהלים מערכת יחסים במשך שמונה שנים... לא מתנהלת התחשבנות מדויקת אלא קיימות העברות כספים הדדיות" (סעיף 21 לפסק הדין).
4. בית המשפט השלום התייחס בפסק דינו גם לסכומי כסף שהמערערת טענה כי העבירה למשיב מעבר לסכום של 384,000 ₪ שכאמור אין חולק שהיא העבירה אליו. כך לגבי סכומים שנטען כי הועברו על ידי המערערת לצורך תשלומי המשכנתא; כך לגבי סכומים שבית משפט השלום קבע כי שימשו לצורך תשלום מס רכישה; וכך לגבי סכום נוסף של 30,000 ₪.
5. בית משפט השלום סיכם את קביעותיו לגבי תביעת המערערת באומרו בסעיף 36 לפסק הדין דברים אלה:

"36. סופו של יום, מתוך סכום של 558,700 ₪ שנטען בכתב התביעה כי שולשל לכיסו של הנתבע, סך של 290,000 ₪ התובעת הודתה בסיכומיה כי הועבר למוכרים; סך של 100,000 ₪ נוספים התובעת הודתה בעדותה כי יועד למס רכישה (כאמור, אין טענה כי מס הרכישה לא שולם, להיפך, רק בחקירת התובעת עלה כי התובעת קיבלה החזר מס רכישה); סך של 44,000 ₪ הועברו על חשבון המשכנתא ולא הובאה כל ראיה לכך שהכספים לא הועברו לחשבון המשכנתא המשותף של בני הזוג (ככל שהוראת הקבע היתה לחשבונו של הנתבע ולא ישירות לבנק) ולא הובאה גם כל ראיה לכך שהמשכנתא לא שולמה. נותר, אם כן, סכום של 124,000 ₪, מתוכו סך של 94,000 ₪ שהועבר על-ידי התובעת לנתבע כעשרה חודשים טרם רכישת הדירה וסך נוסף של 30,000 ₪ שהועבר לנתבע לאחר שכבר נחתם הסכם פשרה עם המוכרים שלפיו תימכר הדירה והמוכרים ייפרעו מהתמורה. שני סכומים אלה לא ניתן לקשור לדירה ולו מפני מועד העברתם לנתבע, ולכן לא יכולה להישמע טענה כי מאחר ולא הועברו למוכרים ממילא שהנתבע שלשלם לכיסו. יפים הדברים שבעתיים שעה שמדובר בהעברות כספים בין בני זוג.

37. מכאן, שדין התביעה בגין גניבת הכספים מהתובעת להידחות."

1. אף שלכאורה בדחיית טענת המרמה והגזל ניתן היה לחתום את פסק הדין, בית משפט השלום דן בפסק דינו בטענה שעלתה מדברי ב"כ המערערת במהלך שמיעת סיכומי הצדדים. והטענה היא, שאם המערערת לא הייתה רוכשת את הדירה שהיא רכשה ביחד עם המשיב בהסתמך על דבריו שיש באפשרותו לממן את רכישתה, המערערת הייתה יכולה לרכוש בסכום הכסף שהיה מצוי בידה דירה זולה יותר, ובכך לחסוך את דמי השכירות שבמסגרת הסכם הפשרה נקבע כי יש לשלם למוכרים. כן נטען על ידי המערערת, כי הסכם הפשרה קיפח אותה.
2. בעניין זה בית משפט השלום קבע בפסק דינו, ש"טענת התובעת כי הנתבע הבטיח לממן לה את רוב עלות הדירה לא הוכחה בבדל של ראיה" (סעיף 47 לפסק הדין). בנוסף נקבע, ש"גם אם היתה נטענת ומוכחת הטענה כי הנתבע הבטיח לתובעת לרכוש בעבורה דירה, ולא היא, הרי שהתובעת, לכל הפחות, היתה צריכה לדעת בסמוך לאחר החתימה על הסכם המכר כי התמורה לא הושלמה, ובכך יכולה היתה להקטין את נזקה הנטען ולא להתגורר בבית" (סעיף 50 לפסק הדין).
3. ובהמשך קבע בית המשפט:

"53. לו היתה התובעת מבטלת את ההסכם בסמוך לאחר חלוף המועד שנקבע לביצוע התשלום האחרון למוכרים, לא היתה מחויבת בדמי שכירות למוכרים עבור תקופה כה ארוכה, היתה חוסכת את הפיצויים עליהם הוסכם, או לפחות את חלקם, וייתכן והיתה יכולה לקבל לידיה בחזרה את התמורה ששולמה על-ידה כנגד רכישת הדירה, או לפחות את חלקה. אלא, שהתובעת, לכל הפחות, עצמה עיניים והמשיכה להתגורר בדירה משך 41 חודשים (כך לפי הסכם הפשרה).

54. אוסיף כי, כאמור, בהסכם הפשרה צוין כי קדם לו הסכם פשרה מיום 25.12.16 שבו הסמיכו הצדדים את המוכרים למכור את הדירה ולהיפרע ממנה נזקיהם. למרות קיומו של הסכם פשרה קודם, שהדעת נותנת שקדמו לו פניות של המוכרים, התובעת יצאה מהדירה רק ביום 1.9.17.

55. לפיכך, הטענה כי התובעת לא יכלה להקטין את נזקיה נסתרת מהתנהלותה שלה.

56. כל זאת, כאמור, אף לו היתה נטענת טענה לנזקים בגין ביטול הסכם המכר, הסכם הפשרה שהושג עם המוכרים והפרת התחייבות נטענת של הנתבע לרכוש עבור התובעת דירה. יפים הדברים שבעתיים משטענות אלה לא נטענו ולא הוכחו. כאמור, התביעה הושתתה על השבת כספים שלפי הטענה נגנבו על-ידי הנתבע ושולשלו לכיסו.

1. במסגרת הערעור שלפניי ב"כ המערערת מעלה טענות נגד קביעותיו העובדתיות של בית משפט השלום. במוקד הערעור ניצבת טענת ב"כ המערערת, כי המשיב הוא נוכל וכי המערערת היא אדם תמים שנפל קורבן למעשי המרמה שלו ולהבטחותיו.
2. כידוע, הלכה פסוקה היא כי ערכאת הערעור לא תתערב בקביעות העובדתיות של הערכאה המבררת אלא במקרים חריגים. לא מצאתי כי מקרה זה נמנה על אחד מאותם מקרים.
3. ברקע הפרשה שלפנינו ניצבת מערכת יחסים מתמשכת בין המערערת לבין המשיב. אמת, קשה מאד להבין על יסוד מה עלה בדעתם של המערערת ושל המשיב לסבור כי יעלה בידם לרכוש דירה בסכום של 2,150,000 ₪, כאשר כל שהיה ברשותם הוא הלוואת משכנתא בסכום של 950,000 ₪ שאותה הם נטלו מהבנק, וסכום נוסף של 384,000 ₪ מההון העצמי של המערערת. באותה מידה קשה להבין מדוע המערערת התגוררה ביחד עם ילדיה בדירה שנרכשה במשך שלוש שנים וחצי, למרות שחודשים ספורים לאחר החתימה על הסכם הרכישה די היה ברור שאין בידי הצדדים אפשרות להשלים את הרכישה. ואולם קשיים אלה אינם יכולים להקים עילת תביעה. בית משפט קמא לא ראה לקבל את הטענות שעמדו ביסוד התביעה, והוא גם לא ראה מקום לקבל את הטענות שהועלו לראשונה בשלב הסיכומים. לא מצאתי כי נפלה שגגה בקביעותיו של בית משפט השלום ולא מצאתי שקיימת עילה להתערבותה של ערכאת הערעור. בנסיבות אלה, יש לדחות את הערעור.
4. סוף דבר. הערעור נדחה. לנוכח סכום ההוצאות שנפסק בבית משפט השלום; לנוכח העובדה שבמסגרת הערעור המשיב לא הגיש כתב תשובה; ולנוכח מכלול נסיבות העניין, לא אחייב את המערערת בהוצאות הערעור.
5. יש אפוא להשיב למערערת, באמצעות בא כוחה, את העירבון שהמערערת הפקידה.
6. המזכירות תשלח לצדדים העתק מפסק הדין.

ניתן היום, ט"ז טבת תשפ"ג, 09 ינואר 2023, בהעדר הצדדים.