לפנינו ערר שהוגש במקורו על אי מתן החלטה או תשובה לפניית העוררת ואשר לאחר הגשתו (ולאחר שניתנה החלטת המשיבה) שינה כיוון והפך להיות ערר על החלטה הדוחה את בקשת העוררת להכרה לפי חוק הנר"ן.

איננו רואים צורך להאריך בנימוקים, גם לא להתייחס בהרחבה לכל מיני מחלוקות משנה שצצו בין הצדדים ולא באמת חשובות להכרעה.

כך למשל:

ערר על אי מתן החלטה מצד המשיבה-אין זה חשוב לנושא כאן אם יש סמכות לדון בערר על אי מתן החלטה ולו רק משום שהמשיבה עצמה, בגישה עניינית ונכונה (סעיף 36 לתשובתה) דנה בסופו של יום בדברים לגופו של עניין. כאן גם ייאמר ומעבר לצורך שהיות והעוררת היא זו שפנתה למשיבה בבקשה ל"חידוש דיון" לאחר שעבר הזמן לערער על החלטת הדחייה המקורית והעוררת השתהתה לא מעט-16 חודשים ונוכח שלל גרסאות העוררת הסותרות מסמכים רשמיים ישראליים, נדרשה המשיבה לבדוק שוב את הטענות, לחפש מסמכים ולתת החלטה מבוססת ומושכלת. ההחלטה אגב ניתנה שבוע אחרי שהוגש הערר. משכך אין כאן שיהוי מצד המשיבה אלא רק מצד העוררת (שגם את תביעתה הגישה באיחור של עשרות שנים), אנו מעדיפים החלטה מעט מאוחרת אך מושכלת ומבוססת על פני החלטה "מהירה" ללא בדיקה מקיפה. בסופו של דבר, דווקא ניסיונותיה של המשיבה לאתר חומר ודווקא אי איתור חומר נוסף, יישחק לידי העוררת בהליך כאן.

היעדר סמכות לתקן גיל/מקום לידה-הדבר לא רלוונטי לדיון כאן, לא נתקן דבר, החלטתנו לכאן או לכאן איננה בסיס לשינוי רישום במרשם רשמי, אמנם דרך המלך לתקוף או לשנות רישום היא בנקיטת פעולה בערכאות אחרות ברם אין זה אומר שכאן לא ניתן להביא ולהציג עובדות שאם אכן יתקבלו, לא יפעלו כולי עלמא אך יחייבו במישור היחסים בין הצדדים למשיבה.

אנו בהחלט מקבלים את עמדת המשיבה לפיה הצהרת הורי העוררת בבואם ארצה בדבר מועד ומקום הולדת העוררת שהביאה לרישום במרשם האוכלוסין פועלת כנגד העוררת.

האם מועד לידתה המדויק של העוררת חשוב להכרעה כאן?-העוררת בתביעתה הצהירה שנולדה ביום 8.8.44. בגוף התביעה ובמכתבים טענה שנודה בסוכות/שמחת תורה 1944 (הדבר לא ייתכן כי סוכות/שמחת תורה אינם יכולים ליפול בחודש אוגוסט, בוודאי לא בתחילתו) ושני הצדדים מסכימים או נכון יותר עומדים על תאריך הלידה המופיע בתעודת הזהות של העוררת קרי 8.8.44 ואם כך הדבר הרי בכל קונסטלציה אפשרית, אם התובעת שהתה במועד לידתה או בבטן אימה עד 300 הימים לפני כן על אדמת פולין, היא זכאית להכרה שכן פולין שוחררה רק מינואר 1945. אם לא הייתה על אדמת פולין והוריה קרי אמה אכן ברחו לבריה"מ בשנת 1939 ואפילו עד לקראת סוף 1942, אין לעוררת זכאות לפיה החוק, היא נולדה במקרה כזה כפליטה על אדמת בריה"מ להורים שברחו ואין טענה לבריחה מהגרמנים בתוך שטחי בריה"מ.

משכך, תאריך הלידה לא חשוב כלל להכרעה כאן.

ומכאן לדיון בשאלה היחידה המצריכה הכרעה והיא השאלה בדבר מקום הולדת העוררת, אם נולדה בפולין בה גם אמה הייתה הרה ונשאה אותה ברחמה, יש הכרה על פי חוק הנר"ן, אם נולדה בבריה"מ, אין הכרה.

אנו מאמצים, בשתי ידיים את כל סקירת הרקע העובדתי והגרסאות השונות להן טענה המשיבה בתשובתה ולא נחזור עליה, הכל מצוי בתיק (סעיפים 22-53 לתשובת המשיבה), מתוך הודאות וגרסאות הורי העוררת, שלה עצמה וגם של ילדיה, מסתברת למדי האפשרות שהורי העוררת אכן ברחו לבריה"מ, שם הוגלו על פי חלק מהגרסאות לסיביר, אחר כך קיבלו חנינה ונשארו בה עד תום המלחמה. מעבר לגרסאות בני המשפחה יש גם תיעוד של הוועד המרכזי של יהודי פולין שנרשם ביולי 1946.

אם כך, האם יש לדחות את הערר?

התלבטנו לא מעט בשאלה זו. המקרה כאן שונה ממקרים אחרים בהם העוררים עצמם, בבגרותם כשהיה להם אינטרס לעשות זאת, נתנו גרסאות שונות וסותרות. העוררת עצמה לאורך השנים לא מסרה שום גרסה סותרת, מהיום הראשון היא הודיעה על כך שיש שתי גרסאות שסופרו במשפחה וברור כי היא, כמי שהייתה תינוקת בזמנים הרלוונטיים לא יכולה להעיד ממקור ראשון על מה באמת קרה לפני לידתה, בזמן לידתה ובשנתיים לאחר מכן.

גם קורותיו של אביה לא ברורים, כך גם לא ברור מה היו המניעים למידע ולהצהרות שמסר הגם שכל ההצהרות מובילות אמנם ללידת העוררת בבריה"מ.

ובכל זאת, עומד לפנינו מסמך שהמשיבה מצאה בארכיון ה-ITS וצרפה לתיק כאן וממנו עולה שישנה גם הצהרה על לידת העוררת ואחותה גולדה (זהבה) דווקא בזמוסק הווה אומר בפולין כאשר בבקשת הסיוע יש אזכור גם לעיר לובלין וליער שכיום נטען שברחו והסתתרו בו, כאן מדובר על תעודה שנערכה ע"י מידע שמסרה אמה של העוררת בעוד אביה היה באותה עת מאושפז בבית החולים "מארקסהאוזן".

מה משקלו של מסמך זה? למה הוא שונה מהאחרים? אין לנו תשובה טובה על שאלות אלה. אילו היה מדובר על הליך אזרחי רגיל הנוגע לאירועים מהעבר הקרוב וניתן היה להביא עדים שלא היו שופכים אור אחר על העובדות, יש להניח שכפות המאזניים היו מאוזנות וההליך היה נדחה.

אלא שכאן מדובר בהליך לפי חוק סוציאלי, אי אפשר שלא לנקוט גישה מעט מרוככת כשיש בנמצא מסמך היסטורי לטובת העוררת מול מסמכים הפועלים כנגדה ואנו סבורים כי יש מקום לבצע איזון שנראה ראוי בנסיבות העניין, עליו נרחיב בעת קביעת מועד הזכאות ולקבל את הערר.

את אותו "אחוז נוסף" שמאפשר לנו לקבל את הערר ולבצע איזון ראוי בין טענות הצדדים אנו שואבים מהעובדה שלמרות שעל פי המסמכים המשפחה ברחה לבריה"מ ו"הוגלתה לסיביר", "נולדו" שם שתי ילדות, ניתנה "חנינה", מישהו סייע בהחזרתם לפולין ולגרמניה הרי אין בנמצא שום מסמך אובייקטיבי קרי כזה שלא נרשם מפי אבי המשפחה על האינטרסים השונים שכל צד מיחס לו בטיעוניו, המבסס את שהיית המשפחה כולה בבריה"מ.

אין מסמכים מהצלב האדום, אין שום תעודת לידה, אין שום רישום במעבר הגבולות ואין אף מסמך עם אות קירילית, לא לגבי העוררת, לא לגבי אחותה ולא לגבי אמה (או אביה שלצורך התביעה כאן איננו יכול להקנות זכאות לעוררת).

הכל בבחינת קל וחומר כשהמשיבה אכן עשתה מאמץ לברר את הנושא, גם לאחר הבקשה לדיון מחדש וכאשר מן הסתם פנתה לגורמים מהם היא מקבלת מידע ולמשיבה יש בהחלט את האפשרות לקבל מידע שלעוררים הבלתי מיוצגים אין ידיעה או גישה אמיתית אליו.

ולסיום, מתוך נימוקי פסק דין זה ניתן להבין שהיה אפשר לבסס גם הכרעה אחרת אלמלא האיזון שנעשה לאור אופיו הסוציאלי של התיק ונסיבותיו הייחודיות.

אנו סבורים כי לוועדת הערר, כמו לכל מותב שיפוטי, יש סמכות לבצע איזונים ולתת לטענות הצדדים משקל ערכי לצד זה הראייתי או המשפטי ואיזון זה מחייב אותנו לקבוע כי הזכאות לקבלת הקצבה לפי חוק נכי רדיפות הנאצים, תחל מחודש פברואר 2022 בו הוגש ערר זה.

מדובר גם באיזון ראוי וגם בקביעה התואמת את ההתנהלות בהליך. העוררת השתהתה כשנה וחצי עד שהגישה את הבקשה לדיון חוזר, כשבידיה אין ולא היו בעת הגשת תביעתה ראיות מספיקות להוכחתה, הבקשה לדיון חוזר היא הלכה למעשה בקשה לפי סעיף 18 לחוק שאיננה מקנה זכאות רטרואקטיבית מיום הגשת התביעה הראשונה (והרי לא נשמר רצף דיוני ולא הוגש ערר על ההחלטה המקורית הדוחה את התביעה) וכאמור, העוררת לא באמת יודעת את העובדות לאשורן ולכן הגענו למסקנה כי האיזון שנעשה, במקומו.

אשר על כן, מתקבל הערר והעוררת תוכר החל מחודש 2.2.22.

כמקובל בהליכים אלו, כל צד יישא בהוצאותיו.

אין צו להוצאות ניתן היום, י"א ניסן תשפ"ב, 12 אפריל 2022, בהעדר הצדדים.