1. המערערים חויבו בתשלום פיצויים, שכ"ט עו"ד והוצאות למשיבים, במסגרת פסק דין שניתן בבית משפט השלום בכפר סבא בת"א 49198-05-20 מיום 8.12.21.

החיוב בפיצויים לפי פסק הדין כלל פיצוי בגין עוגמת נפש בסך 40,000 ₪ ופיצויים עונשיים בסך 20,000 ₪.

2. המערערים הגישו ערעור על החיוב בפיצויים עונשיים, ועל כך בלבד.

יחד עם הערעור, הגישו בקשה לעיכוב ביצוע של פסק הדין בכל הנוגע לחלק הפיצויים נושא הערעור, קרי הפיצויים העונשיים. בכותבי זאת אני מסייג את שכתבתי בהחלטה מיום 10.3.22, בה סברתי בטעות כי עיכוב הביצוע המבוקש התייחס לכל מרכיבי פסק הדין ולא רק למרכיב נושא הערעור.

לשון אחר, בפניי בקשה לעיכוב ביצוע תשלום מרכיב הפיצויים העונשיים בסך 20,000 ₪.

3. העברתי את הבקשה לעיכוב ביצוע לתשובת המשיבים, והם מתנגדים לעיכוב הביצוע.

4. ברגיל, אנו שוקלים בעניין עיכוב ביצוע את השאלות של סיכויי הערעור מצד אחד, ואת מאזן הנוחות והחשש לנזק בלתי הפיך מצד שני. יחד עם זאת, אנו שוקלים גם שיקולים נוספים המאפיינים סעדים זמניים, כגון תום לב ומניעות. הכלל הנוהג במשפטנו הוא, שיש לקיים פסקי דין ולא לעכב את ביצועם, וכך במיוחד בכל הנוגע לחיובים כספיים.

5. המערערים ביקשו לשכנע כי סיכויי הערעור טובים, משום שאין לפסוק פיצויים עונשיים בהליך אזרחי לאחר שהושתה על הנתבע סנקציה פלילית במסגרת תיק פלילי באותו עניין. עוד טענו כי אם ישלמו את מרכיב הפיצויים הזה, יהיה קושי להשיב את הכספים אם וכאשר יתקבל הערעור, וזאת בשל טענות המשיבים לכושר השתכרות נמוך ולהיותו של המשיב חולה במחלה קשה.

המשיבים התנגדו לבקשה גם בשל העוול והנזק שהמערערים גרמו להם במעשי מרמה והונאה, כפי שנקבע בפסק הדין הפלילי וגם בפסק הדין האזרחי. הם טענו כי סיכויי הערעור נמוכים, משום שיש לבית המשפט שיקול דעת, וכאשר ההפרה היא חמורה והאשם כבד יש מקום לפיצויים עונשיים.

עוד טענו כי המשיבים שניהם עובדים במשרה מלאה, המשיבה כאחות והמשיב כאח, אין להם חובות והלוואות למעט משכנתא, הם לא טענו לכושר השתכרות נמוך ומחלת הלב של המשיב 2 אינה רלבנטית. יתרה מכך, המערערים הם אלה שאינם יכולים לעבוד עוד, בשל שלילת רישיונו של המערער כעו"ד ובשל כך שהמערערת איבדה את עבודתה, ודווקא עיכוב הביצוע עלול לסכל את האפשרות לגבות את הכספים בסופו של יום, מחשש שבינתיים יתכלו כל חסכונותיהם של המערערים.

מעבר לכל זאת טענו המשיבים, כי בין הצדדים נעשה הסכם לפריסת החיוב המלא לפי פסק הדין לחמישה תשלומים שווים, וכבר מטעם זה מנועים המערערים מלבקש עיכוב ביצוע. הסכם חלוקת התשלומים צורף כנספח 2 לתשובת המשיבים.

6. שקלתי בדברים, ודין הבקשה לעיכוב ביצוע להידחות.

ראשית, ולנוכח הכלל האמור אליו התייחסתי, שאין מעכבים ביצוע של חיובים כספיים – נקודת המוצא לדיון היא לרעת המערערים.

שקלתי גם את כל טענותיהם מדוע לסטות מכך, ואינני רואה בהן ממש.

לדידי, שאלת סיכויי הערעור אינה שאלה מרכזית בעניין זה. כך גם אם סיכויי הערעור טובים.

השיקול המכריע יותר הוא השיקול של מאזן הנוחות, ולאור התשובה של המשיבים אינני רואה את הקושי האפשרי בגבייה עתידית מהמשיבים אם יתקבל הערעור, ומצד שני אני רואה קושי בגבייה עתידית מהמערערים אם יידחה הערעור.

אלא שהכול מתגמד ליד השיקול הנוסף, והוא זה שמבוסס על הסכם פריסת התשלומים. בכך שהגיעו הצדדים להסכם כזה, ואף הגישו אותו לבית המשפט לשם מתן תוקף – גילו הצדדים את דעתם כי יש לשלם את פסק הדין במלואו ואין לעכב דבר. הרי עיכוב פירושו דחיית תשלום, בעוד שבהסכם הפריסה סוכמו מועדי התשלום. הסכם הפריסה שולל כל אפשרות לעיכוב ביצוע, שמנוגד לתוכנו – וזאת גם אם הסכם הפריסה אינו שולל את עצם הערעור על פסק הדין.

ואם לא די במניעות ההסכמית הברורה, הרי שהמערערים גם הסתירו בבקשת עיכוב הביצוע את עצם קיומו של הסכם הפריסה, שכאמור כל תוכנו הוא בעניין מועדי הביצוע והוא סותר את הבקשה. הסתרה זו עולה כדי חוסר תום לב דיוני קיצוני, שדי בו כשלעצמו כדי לדחות את הבקשה לעיכוב ביצוע.

7. התוצאה היא שהבקשה לעיכוב ביצוע נדחית.

המערערים ישלמו למשיבים את הוצאות הבקשה ושכ"ט עו"ד בגינה בסך 4,000 ₪, וזאת ללא קשר לתוצאות הערעור.

התשלום תוך 20 יום מהיום לידי ב"כ המשיבים.

ניתנה היום, כ"א אדר ב' תשפ"ב, 24 מרץ 2022, בהעדר הצדדים.