1. לפניי תביעה כספית בגין נזקי רכוש שנגרמו לתובעת מסוג אודי עקב פגיעתו בבור שנפער בכביש 70, המצוי באחריות הנתבעת, וזאת ביום 1.2.2021.
2. בכתב התביעה על נספחיו נטען שהפגיעה ברכב ארעה בעת נסיעה ישרה במהירות סבירה בכביש 70 מאזור אחיהוד לכיוון טמרה. לכתב התביעה צורף, בין היתר, טופס ההודעה של התובעת לחברת הביטוח; חוות דעת שמאי; חשבוניות וכן תמונות ממקום האירוע.
3. בכתב ההגנה נטען להעדר קשר סיבתי בין האירוע ובין הנזק. כן הוכחש קיומו של בור בכביש, כאשר לגרסת הנתבעת מדובר בקילוף שכבת אספלט עליונה בלבד. הנתבעת מוסיפה וטוענת שלא התקבל כל דיווח במוקד אודות המפגע הנטען וכי עובר לאירוע הנטען בוצעו סיורים במקום על ידי צוותי היס"מ. לכתב ההגנה צורפו, בין היתר, דוחות המוקד וכן דוחות הפעולה של היס"מ.
4. ביום 12.9.2022 קיימתי דיון בתובענה. בדיון שמעתי את עדות נהג התובעת ואת עדות מנהל האזור מטעם הנתבעת.
5. לאחר שעיינתי בכתבי הטענות; בחנתי את מכלול הראיות שהוצגו לפניי, לרבות תמונות ממקום האירוע (ת/1) והתרשמתי באופן בלתי אמצעי מהעדים, אני מקבלת את התביעה באופן חלקי, בשיעור של 80% מהנזק, וזאת לאחר ניכוי אשם תורם של התובע בשיעור של 20%. אפרט את נימוקיי.

בראש ובראשונה אבהיר שאין בידי לקבל את טענה הנתבעת שלפיה אין המדובר בבור שנפער בכביש. עיון בתמונות ממקום התאונה מלמד בבירור שמדובר בכביש פגום ומשובש מאוד, הכולל שקעים ובורות לרוב. זאת ועוד, מעדות נציג הנתבעת ניתן ללמוד שהמפגע היה ידוע לנתבעת עובר למקרה זה, ואף בוצעו ניסיונות לתקנו, שטרם באו לידי סיום, בין היתר לאור העובדה שמדובר היה בחודשי החורף שבהם לא ניתן לצקת אספלט חם על הכביש.

אשר על כן, לטעמי אין כל רלוונטיות לדיווחים ולנספחים שצורפו לכתב ההגנה, שכן כאמור לעיל הנתבעת הייתה מודעת למפגע עובר להתרחשות המקרה דנן.

הנתבעת היא חברה ממשלתית האחראית, בין היתר, על אחזקת כבישים במדינת ישראל, ובהם מקטע הכביש הרלוונטי. בפסיקה נקבע לא אחת שלנתבעת קיימת חובת זהירות כלפי הנוסעים בכבישים שאחזקתם הופקדה בידיה, וכי עליה לפעול לתחזוקת הכבישים באופן מיטבי, על מנת להגן על רכושם ועל ביטחונם של הנהגים. אפנה לדברי כב' השופט א' סתיו בתא"מ (ראשל"צ) 30730-01-16 אסף עמוס נ' נתיבי ישראל – החברה הלאומית לתשתיות תחבורה בע"מ (21.8.2017) ולדברי כב' הרשם הבכיר ב' בן סימון בת"ק (חיפה) 55654-01-21 אלמלם נ' נתיבי ישראל – החברה הלאומית לתשתיות ותחבורה (5.11.2021)).

בהינתן ידיעת הנתבעת אודות המפגע היה עליה לפעול לתיקונו לאלתר, וללא כל דיחוי. במקרה דנן, לא הוכח לבית המשפט מתי החלו התיקונים במקטע הכביש הרלוונטי וכן לא הוכח שלא ניתן היה להשלים את תיקון הבורות שנפערו בכביש קודם לכן או אף שהיה בכוונת הנתבעת להמשיך ולטפל בשיבושים בכביש, כך שלא הוכח שהפעולות שבהן נקטה הנתבעת, ככל שנקטה, היו מספיקות או סבירות וכי לא ניתן היה לפעול אחרת. יתרה מכך, אף אם אקבל את הטענה שלא ניתן היה להשלים את הטיפול בבור בכביש במועד התאונה, היה על הנתבעת, לכל הפחות, לנקוט באמצעי זהירות כלשהם על מנת להתריע בפני הנהגים על המפגע הקיים בכביש, לרבות הצבת שלטים או גידור המפגע בכביש.

חרף האמור, לכתב ההגנה לא צורפה כל הוכחה בדבר הצבת שלטי אזהרה או כל אמצעי זהירות אחרים במקום התאונה, כך שטענת נציג הנתבעת בדבר קיומם של שלטים באזור לא הוכחה כלל ועיקר. כידוע, ההלכה הפסוקה מורה כי "כלל הנקוט בידי בתי המשפט מימים ימימה, שמעמידים בעל-דין בחזקתו, שלא ימנע מבית המשפט ראיה, שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו ואין לו לכך הסבר סביר, ניתן להסיק, שאילו הובאה הראיה, הייתה פועלת נגדו" (ע"א 548/78 נועה שרון ואח' נ' יוסף לוי, פ"ד לה(1) 736, 760 (1980)), לפיכך אי הצגת התמונות בדבר שלטי האזהרה במקום אינה סבירה בעיניי, והיא עומדת לחובת הנתבעת.

אשר על כן, הואיל והוכח שמדובר במפגע שהיה ידוע לנתבעת ולא טופל על ידה כנדרש, היה על הנתבעת לצפות נזקים לרכוש כגון הנזק נשוא המקרה שלפניי, ואף נזקים חמורים מכך. בנסיבות אלו, הגעתי לכלל מסקנה שהנתבעת התרשלה ולא פעלה כנדרש וכמצופה ממנה למניעת המפגע, ועל כן יש לחייבה באחריות לנזקי התובע.

בנוסף, אבהיר שהתובע הוכיח את נזקיו כנדרש. מחוות דעת השמאי עולה שמדובר בנזקים שנגרמו לגחון הרכב, באופן התואם לפגיעת הרכב כתוצאה מנפילה לבור שנפער בכביש. בנוסף, הרכב נבדק סמוך לאחר המקרה, ואף אם נגרם לתובע נזק נוסף לאחר מכן לא הוכח שהוא נגרם עובר לבדיקת הרכב או כי מדובר בנזק במוקד זהה, כאשר לטענת נהג התובעת מדובר, ככל הנראה, בנזק אחר שאינו קשור לאירוע שלפניי.

עם זאת, ראיתי לייחס לנהג התובעת אשם תורם לנזקי התובעת בשיעור של 20%. המדובר באירוע שהתרחש באור יום ובראות תקינה. מהתמונות שצולמו במקום במועד האירוע ניתן להבחין שלא מדובר ביום גשום, ומעדות נהג התובעת עולה שבכל שהותו במקום לאחר האירוע לא הבחין ברכבים אחרים שנתקלו בבור. מכאן התרשמותי שהיה באפשרות נהג התובעת להבחין בבור ולנסות להתחמק מפגיעה בו, ולא ניתן לשלול אפוא שההתקלות בבור נובעת מחוסר ערנות כנדרש מנהג סביר ומיומן או במהירות נסיעה שאינה מותאמת לדרך. הדברים אמורים מקל וחומר לאור עדות נהג התובעת שלפיה הוא מכיר את הכביש ונוהג במקום לפחות פעם אחת בחודש. לפיכך, בהינתן עדות נציג הנתבעת שהיה מדובר במפגע ידוע שהטיפול בו טרם הושלם כנדרש וכן לאחר צפייה בתמונות המפגע התרשמתי שהיה על נהג התובעת להכיר את המפגע, ולמצער להבחין בו עובר לפגיעה ולנסות למנוע את הנזק, דבר שלא נעשה.

1. ממכלול השיקולים האמורים, אני מקבלת את התביעה באופן חלקי, בשיעור של 80% מהנזק שנגרם לתובעת.

אשר על כן, אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובעת סך של 38,360 ₪, החזר אגרה כפי ששולמה, הוצאות עד בסך 500 ₪ ושכר טרחת עו"ד בסך 4,743 ₪. הסכומים כאמור ישולמו בתוך 30 ימים מהיום, שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית מיום מתן פסק הדין ועד למועד התשלום בפועל.

המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים.

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי-מרכז בתוך 45 יום.

ניתן היום, ט"ז אלול תשפ"ב, 12 ספטמבר 2022, בהעדר הצדדים.