בפניי תביעה כספית ע"ס של 34,600 ₪.

בכתב התביעה נטען, כי התובע נסע ברכבו מכיוון שפרעם לכיוון קרית אתא והיה מעורב בתאונת שרשרת שרכבו היה האחרון מבין שלוש מכוניות שהיו מעורבות בתאונה.

לטענת התובע לאחר התאונה הועבר באמצעות אמבולנס לבית החולים ולא ידע "מה קרה סביבו". לטענתו, ולאחר שחרורו מבית החולים, ניגש לנתבעת וזו ביקשה ממנו להחזיר את הרכב. כן טען התובע, כי לאחר שעבר ארבע תחנות משטרה נלקחה ממנו עדות לתאונה ובמשטרת ישראל לא ידעו למסור לו מי לקח את רכבו.

התובע טען כי הנתבעת ביקשה ממנו למסור לידה דוח משטרתי, להודיע מי פגע ברכבו, ובכל אותו הזמן התובע עבר מתחנת משטרה לתחנת משטרה. לאחר מכן התובע ניגש לשחרר את המכונית ממתחם איקאה שאז התברר כי המכונית נלקחה לטענתו ממקום התאונה על ידי גורר של הנתבעת לאזור תל אביב וזאת מבלי שהגורר יצר קשר עם הממונים עליו.

התובע ביקש מביהמ"ש לבדוק את העניין בצורה ברורה וטען כי הוא שחרר את מכוניתו בכספו האישי, על כן ביקש לפצות אותו על הנזק שנגרם לו. לכתב התביעה צירף התובע דוח תאונה מיום 5.2.22.

הנתבעת הגישה כתב הגנה וביקשה להורות על דחיית התביעה על הסף. הנתבעת טענה כי כתב התביעה הוגש בצורה תמוהה, ללא טענה לגבי גורם כזה או אחר, ללא כל הוכחה, ללא כל מסמכים המאששים את טענותיו של התובע לעצם קרות המסכת העובדתית, באם היתה כזו, או לחבות אשר נובעת מהמסכת העובדתית הנטענת.

הנתבעת הוסיפה וטענה כי לא ברור מה טעמה של התביעה, על מה ולמה הוגשה, על מה מלין התובע, ועל כן יש לדחות את התביעה.

הצדדים הופיעו לדיון בפניי. במהלך הדיון טען התובע, כי היה מעורב בתאונה שלאחריה סופק לו רכב חלופי על ידי הנתבעת.

כן טען התובע כי היה מעורב בתאונת דרכים נוספת עם הרכב החלופי, פונה לבית החולים, ולאחר שיצא מאשפוז ניגש לנתבעת וביקש רכב חלופי נוסף, אך הנתבעת לא סיפקה לו את הרכב החלופי הנוסף וביקשה ממנו לטענתו, להחזיר לה את הרכב החלופי הישן.

התובע לא ידע, לטענתו, לומר על אודות מקום המצאו של הרכב החלופי, התחיל לעבור מתחנת משטרה לתחנת משטרה, ובמשטרת עכו נמצא הדוח המשטרתי, שם נמסר לו שחרור לרכב ממגרש מכוניות. התובע הוסיף וטען כי למחרת הוא ניגש לשם, נסע באמצעות מונית, הגיע למקום של שחרור המכונית, ואף שם נמסר לו כי המכונית איננה. בעל המגרש מסר לו כי ראה את הגורר שחזר מתל אביב והגורר ענה כי הרכב פונה לתל אביב.

התובע טען כי נגרם לו נזק גדול, כל הלילה הוא הסתובב על מנת למצוא את המכונית, ועל כן ביקש לפצות אותו בסכום תביעתו.

נציג הנתבעת טען מנגד בדיון, כי מי שלקח את הרכב הייתה משטרת ישראל ולראיה טען התובע בעצמו שמי ששחרר את הרכב מהמגרש המשטרתי זה הוא בעצמו לאחר הגעתו. לטענת נציג הנתבעת, לאחר תאונת דרכים במעורבות נפגעים לרוב גוררת משטרת ישראל את הרכב למגרש משטרתי, לא משחררת את הרכב וזאת עד שהנהג לא מגיע לבוחן.

נציג הנתבעת הוסיף וטען, כי התביעה של התובע אינה ברורה. לא מובנת עילת התביעה, וזאת לאחר שהתובע קיבל את כל השירות המגיע לו לרבות רכב חלופי. כן טען נציג הנתבעת כי לא היו עדים התומכים בגרסתו של התובע ועל כן יש לדחות את התביעה תוך חיוב התובע בהוצאות.

לאחר שעיינתי בכתבי הטענות על נספחיהם, שקלתי את כל השיקולים ושמעתי את הצדדים בפניי והתרשמתי מעדותם באופן ישיר, שוכנעתי להורות על דחיית התביעה.

מן המפורסמות הוא כי נטל ההוכחה במשפט האזרחי מונח לפתחו של התובע, וזאת בבחינת "המוציא מחברו עליו הראיה".

עיון בכתב התביעה מעלה כי עילת התביעה איננה ברורה. לא ברור בגין מה מבקש התובע לפצות אותו בסך של 34,600 ₪. התובע לא הסביר את עילת תביעתו, לא תמך את תביעתו באסמכתאות ולא צירף לתביעה כל מסמך אובייקטיבי שיש בו כדי להרים את הנטל בהוכחת תביעתו.

לאור האמור אני מורה על דחיית התביעה, ללא צו להוצאות.

ניתן היום, י"ד אב תשפ"ב, 11 אוגוסט 2022, בהעדר הצדדים.

קלדנית: חזות חני