בפני בקשה לביטול הודעת איסור מנהלי על שימוש ברכב פרטי מ.ר. 8954660 (להלן: "הרכב") למשך 30 ימים שניתנה ביום 8.2.22.

ההחלטה על איסור השימוש ברכב ניתנה לאחר שבבדיקה משטרתית של הרכב בג'ת ביום 7.2.22 בשעה 16:48 נמצא, כי נהג נהג ברכב ללא רישיון נהיגה כשמעולם לא היה מורשה לנהוג, בניגוד לסעיף 10(א) לפקודת התעבורה, ומבלי שהיתה פוליסת ביטוח בת תוקף, בניגוד לסעיף 2(א) לפקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש] תש"ל-1970, וזאת לאחר ששוטרים הבחינו בנהג לבדו ברכב כשהוא אוחז טלפון נייד וללא חגורת בטיחות.

לאחר שימוע שנערך למבקשת בפני קצין משטרה, החליט קצין המשטרה לאסור על שימוש מנהלי ברכב לתקופה של 30 יום.

המבקשת היא הבעלים של הרכב ואחותו של הנהג.

בבקשה טענה המבקשת, כי הרכב הינו בבעלותה הבלעדית; והיא לא ידעה מי נסע ברכב בזמן שישנה, והמפתחות היו על השידה; והיא עובדת ונוסעת בכל יום לעבודתה על מנת לפרנס את משפחתה, ואין תחבורה ציבורית, והשבתת הרכב תפגע בפרנסתה ובפרנסת משפחתה, והמצב הכלכלי קשה; והיא מטפלת באביה וסבה וסבתה החולים ומתגוררים עמה, ונוסעת עם הרכב לבדיקות וקניית תרופות על בסיס קבוע. לבקשה צורפו תלושי משכורת, אישור רופא קופת חולים מתאריך 10.2.22 המתייחס לשחרור הרכב ומאשר כי המבקשת מטפלת באביה, סבה וסבתה הזקוקים להסעות למרפאות ולבתי חולים, וכן אישור הזמנת אמבולנס ופינוי למיון מתאריך 27.1.22.

בדיון שהתקיים בפני היום חזרה המבקשת על טענותיה.

המשיבה התנגדה לבקשה; הפנתה לשעת ביצוע העבירה לכאורה בשעה 16:48, בהתייחס לטענת המבקשת שהרכב נלקח כשישנה, ולא נרשמה כל הודעה של המבקשת על לקיחת הרכב; וכן ציינה כי תמוהה התייחסות הרופא להחזרת הרכב, וכי מהמסמכים הרפואיים עולה כי כאשר היה אירוע רפואי הוזמן אמבולנס; ועל פי רישומי המשטרה רשומים על שם אביה של המבקשת רכבים נוספים.

תיק החקירה הוגש לעיוני.

דיון

המסגרת הנורמטיבית של הדיון מצויה בסעיף 57א(א)(2) לפקודת התעבורה.

התנאי הראשון הדרוש להפעלת שיקול הדעת המסור לקצין המשטרה בהתאם לסעיף הנ"ל עניינו היסוד הסביר להניח כי יוגש כתב אישום בגין העבירה בשלה מבקשים להשבית את הרכב. משמעות תנאי זה הנו קיומן של ראיות לכאוריות להוכחת אשמתו של הנהג. ככל שקיימת תשתית ראייתית לכאורית להוכחת ביצוע העבירה, יפנה בית המשפט לבחון באם התקיימו העילות המנויות בסעיף 57ב לפקודת התעבורה, שיש בהן כדי להצדיק ביטול איסור השימוש.

ראיות לכאורה

בענייננו, לאחר שעיינתי בתיק החקירה שהונח בפני, התרשמתי כי קיימות די ראיות לכאורה, כנדרש בשלב דיוני זה, כדי לקבוע כי קיים יסוד להניח כי יוגש נגד הנהג כתב אישום בעבירה של נהיגה ללא רישיון נהיגה כלל. מדוח הזמנה לדין וכתב אישום, דוחות פעולה של השוטרים, דוח על עיכוב, הודעת הנהג תחת אזהרה, והודעת המבקשת, עולה, כי במהלך נסיעה בכביש תחתון בג'ת מכיוון מזרח למערב שוטרים הבחינו ברכב אשר הגיע לצומת עם החזית אל הניידת, והבחינו בנהג אשר היה לבדו ברכב אוחז בידו הימנית טלפון נייד ליד אוזן ימין וללא חגורת בטיחות, כרזו לו לעצור, והנהג החל לברוח מהמקום; והשוטרים החלו בנסיעה אחרי הרכב תוך שמירה על קשר עין רצוף, כרזו לו לעצור, והרכב נעצר; והנהג זוהה במסוף משטרתי, ונמצא כי מעולם לא הוציא רישיון נהיגה, ועוכב בחשד לנהיגה ללא רישיון נהיגה וללא ביטוח.

אני סבורה כי די בראיות אלה כדי לקבוע, כי לפחות בשלב מקדמי זה, חומר הראיות בתיק מצביע על רף מינימלי גולמי שהיה בפני הקצין בדבר קיומן של ראיות לכאורה שיש בהן פוטנציאל לקשור את הנהג החשוד לעבירה של נהיגה ללא רישיון נהיגה המיוחסת לו, בשלב ראשוני לכאורי זה של השבתה מנהלית.

יצוין, כי העובדה שהנהג טען בהודעתו, כי לא נהג, אין בה, בשלב זה, כדי לקעקע את כוחו הראייתי של חומר ראייתי לכאורי כזה; וטענה זו מקומה להתברר במסגרת הדיון בתיק העיקרי.

העילות לביטול הודעת איסור שימוש ברכב

סעיף 57ב(ב) לפקודת התעבורה, מונה את החלופות, אשר על פיהן יבטל בית המשפט את הודעת איסור השימוש: כאשר הרכב נלקח מבעליו בלא ידיעתו ובלא הסכמתו, או כאשר הנהג ברכב פעל בניגוד להוראות בעל הרכב והלה עשה כל שביכולתו כדי למנוע את העבירה. בנוסף, גם כאשר לא הוכחו העילות שפורטו לעיל, מוסמך בית המשפט מכוח הוראת סעיף 57ב(ג) לבטל את איסור השימוש ברכב או לקצר את התקופה שבה נאסר השימוש ברכב "אם התקיימו נסיבות אחרות מאלה האמורות בסעיף קטן (ב), המצדיקות זאת. ולעניין זה רשאי בית המשפט להביא בחשבון, בין השאר, את הזיקה בין בעל הרכב לבין מי שנהג ברכב".

הנטל להוכיח את התקיימות ההגנה מוטל על הטוען לה.

בענייננו טוענת המבקשת להגנת סעיף 57ב(ב)(1) – כי "הרכב נלקח מבעליו בלי ידיעתו ובלי הסכמתו"; וטענה, כי "אני חזרתי מהעבודה הייתי עייפה ושמתי את המפתחות בשידה בחדר שלי. הלכה לישון, לא ידעתי מזה שהוא נסע באוטו" (עמוד 1 שורות 14-15 לפרוטוקול). גם בהודעתה במשטרה מסרה המבקשת כי "המפתח היו על הששולחן אני ישנתי" (שורה 9 להודעת המבקשת), וכי היא יודעת שלאחיה המתגורר עמה בבית אין רישיון נהיגה (שורות 10-21 להודעה); וכשנשאלה האם היא רוצה להתלונן על גניבה, השיבה "לא. כי הוא לא גנב ... כי הוא אח שלי" (שורות 26-29 להודעת המבקשת).

עולה אם כן, על פי גרסת המבקשת, כי מפתחות הרכב היו זמינים בחדרה; ונראה, כי המבקשת אפשרה לאחיה ליטול את מפתחות הרכב, גם אם ללא מתן רשות ספציפית לנסיעה המסוימת, וכך בוצעה עבירה עם הרכב; וגם העובדה שהמבקשת בחרה שלא להגיש תלונה במשטרה על לקיחת הרכב, מעידה על הסכמתה ללקיחת הרכב; ובנסיבות אלה לא ניתן לומר כי הרכב נלקח ממנה ללא ידיעתה וללא הסכמתה. לטעמי, לא לכך כיוונה הגנת סעיף 57ב(ב)(1), שמטרתה הגנה על בעל רכב מפני מקרה של גניבת הרכב וביצוע עבירה על ידי הגנב.

וראו לעניין זה עפ"ת (מחוזי נצ') 24598-02-19 רגדה אמין נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 14.02.2019): "אין די בכך שהשימוש ברכב לא הותר, אלא יש לאסור אותו באופן מפורש ולוודא כי אכן אין אחרים העושים שימוש, ולמצער להקשות על כך באמצעות שמירת המפתחות במקום מוצנע.". וראו גם ע"ח (מחוזי מרכז) 64062-02-19 מדינת ישראל נ' עבד אלקאדר, 3.3.19.

יתרה מכך, בעלת הרכב, אחותו של הנהג, גם לא עשתה כל שביכולתה כדי למנוע את העבירה. ההיפך הוא הנכון, היא אפשרה גישה חופשית למפתחות הרכב; כך שנראה כי המבקשת לא נקטה בצעדים כלשהם שבכוחם למנוע את ביצוע העבירה, ואפשרה לאחיה ליטול את מפתחות הרכב, וכך בוצעה עבירה עם הרכב.

בנסיבות אלה, לא ניתן לטעון כי הרכב נלקח מבעליו ללא ידיעתה וללא הסכמתה, או שהמבקשת עשתה כל שביכולתה כדי למנוע את העבירה.

באשר לקיומן של נסיבות אחרות, המצדיקות ביטול האיסור על השימוש ברכב -

"תכלית ההוראה אשר בסעיף 57א(א) לפקודת התעבורה (נוסח חדש), לפיה ניתן לאסור שימוש ברכב, טרם שהתקיים בבית משפט הליך שיפוטי נעוץ בצורך להגן על שלום הציבור בשמירה על בטחון המשתמשים בדרך והדברים ברורים. ... אכן, להטלת איסור שימוש ברכב, השלכות שונות; יש בה פגיעה מסוימת בקניינו של אדם בעיסוקו, בנוחותו, באפשרויות ניידותו ועוד. אולם, אל מול אלו קיים הצורך בשמירה על הציבור, ובמניעת המסוכנות העולה משימושים מסכני חיים כמו נהיגה בשכרות, כבמקרינו." (ע"ח (מחוזי ב"ש) 37984-06-20 מדינת ישראל נ' ליאל כהן (פורסם בנבו, 18.06.2020)).

הנני סבורה כי בענייננו, כאשר בוחנים את נסיבות העניין, הרי שנקודת האיזון מטה את הכף לטובת התכליות שנועדו להגן על שלום הציבור וביטחונו. חומרת עבירת הנהיגה ללא רישיון נהיגה כלל, ונסיבות ביצוע העבירה לכאורה (תוך נהיגה ללא חגורת בטיחות, שימוש בטלפון, ונסיון להתחמק מהשוטרים), מלמדים על מסוכנות ממשית. הטיעון שהרכב משמש את המבקשת לצורך עבודתה אין בו די; ואל מול הפגיעה המסויימת במבקשת קיים הצורך בשמירה על הציבור ובמניעת המסוכנות העולה מהשימוש שמבוצע בכלי הרכב. מניעת מסוכנות זו, בנסיבות האמורות, גוברת; ויש גם לשים לב לזיקה בין המבקשת לנהג, שהינו אחיה של המבקשת; ולכן אינני סבורה כי יש הצדקה לביטול ההחלטה על איסור מנהלי על שימוש ברכב.

יחד עם זאת, אני ערה גם לטענה כי הרכב משמש את המבקשת לטיפול באביה ובסביה, אשר כפי העולה מהאישור הרפואי שצורף "חולים בצורה סופנית ונאלצים להסעות למרפאות ולבתי החולים מדי יום"; ועל אף שמדובר ברכב פרטי שניתן למצוא לו תחליף לתקופה של הצו, אני סבורה כי יש בכך כדי להצדיק את קיצור תקופת ההשבתה באופן שתעמוד על 20 ימים.

בנסיבות אלה, אני מורה על קיצור איסור השימוש המנהלי ברכב לתקופה של 20 ימים מיום 8.2.22.

זכות ערעור כחוק.

להודיע לצדדים.

ניתנה היום, ט"ו אדר א' תשפ"ב, 16 פברואר 2022, בהעדר הצדדים.