1. ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום (כב' השופט א' סילברמן) בת"א 28355-03-17 מיום 21.12.21 (להלן - "פסק הדין").
2. המשיב שוכר מהמערער חנות, בשכירות מוגנת (להלן - "החנות"), הסמוכה וצמודה לרחבת כניסה בשטח של כ - 12 מ"ר, אשר אך דרכה ניתן להיכנס אל החנות (להלן - "הרחבה"). כל עוד מחזיק המשיב בחנות כאמור, אין בידי המערער, או בידי אדם אחר, לעשות שימוש ברחבה. ראו: סעיפים 22, 24 לפסק הדין. בית משפט קמא קבע, כי הרחבה בבעלות המערער, ואינה חלק מהחנות המושכרת. עוד נקבע, כי המשיב משתמש ברחבה באופן ייחודי, לשימושים שונים, בנוסף על מעבר גרידא, מבלי שקיבל לכך את רשות המערער. ראו: סעיפים 13, 17, 20 לפסק הדין.
3. המערער ביקש לחייב את המשיב בדמי שכירות ראויים בגין שימושו ברחבה, עת טען ששווי דמי השימוש בהם חב המשיב הוא כשווי שימוש בשטח בנוי כשטח הרחבה, בהתאם לתנאי השכירות בשוק החופשי. המערער תמך תביעתו בחוות דעת שמאי מטעמו.
4. בית משפט קמא קיבל את תביעת המערער במקצתה, עת סמך ידו על חוות דעת שמאי מקרקעין שמונה על ידו, וקבע, כי שיעור דמי השימוש הראויים ברחבה הוא רבע משיעור דמי השכירות למטר מרובע (בשכירות מוגנת), של החנות.
5. המערער משיג על פסק הדין עת לטעמו השמאי שמונה בידי בית משפט קמא לא נימק כדבעי קביעתו, לפיה שיעור דמי השימוש ברחבה עומד על רבע משיעור דמי השימוש למטר מרובע של החנות; וכן משיג על כך שדמי השימוש ברחבה נגזרו משיעור דמי השכירות בשכירות מוגנת, להבדיל מדמי שכירות בשוק החופשי, כפי שלטענתו משלמים שוכרים של חנויות ורחבות אחרות באותו מתחם.
6. המשיב מחרה מחזיק אחר פסק הדין, ומוסיף, כי בצדק הבחין בית משפט קמא בין שווי דמי השימוש ברחבה ביחס לשווי דמי שימוש בחנות גופא, וזאת נוכח מהותם השונה של שני סוגי המקרקעין. עוד נטען, כי אין מקום שערכאת הערעור תתערב בקביעתה העובדתית של הערכאה הדיונית, הנסמכת על חוות דעת מומחה מטעם בית המשפט, וכן שהמערער כלל לא הוכיח את שיעור דמי השכירות שמשלמים שוכרים אחרים באותו מתחם.
7. דין הערעור להידחות. הדין הנוהג הוא, כי בית משפט יטה לאמץ חוות דעת מומחה שמונה מטעמו, אלא אם ניתן טעם משכנע מדוע לא לעשות כן. מומחה בית המשפט העיד, כי מקובל לאמוד את שווי דמי השימוש עבור שטח שירות - כדוגמת הרחבה - בשיעור 25% למטר מרובע, משיעור דמי השימוש למטר מרובע של שטח החנות העיקרי. המומחה אכן לא הצביע על מקור המלמד על כך שזו דרך ההערכה המקובלת, אך הציע להשלים זאת, ומי מהצדדים לא עמד על כך שיעשה כן. בנסיבות אלו, ובהיעדר כל ראיה לכך שהדרך השמאית המקובלת שונה מחוות דעת המומחה, צדק בית המשפט קמא באמצו את חוות דעת המומחה. ראו: עמ' 22 לפרוטוקול מיום 20.12.21.
8. אלו אף פני הדברים באשר לשווי דמי שכירות השטח העיקרי, מהם יש לגזור את אותם 25%. בסעיף 15.1 לחוות דעתו קבע מומחה בית המשפט, כי "גובה דמי השכירות בעד כל מ"ר חצר (הרחבה - נ.פ.) הינם בשיעור של 25% מגובה דמי השכירות המשולמים בעד כל מ"ר מהחנות (הדגשות שלי - נ.פ.). מי מהצדדים לא שאל את המומחה דבר בעניין זה, ולא עימת אותו עם האפשרות, לפיה במקרה הפרטני הנדון יש לגזור את אותם 25%, משווי דמי שכירות בשוק החופשי, להבדיל משווי דמי השכירות "המוגנים", בחנות הספציפית קא עסקינן. בנסיבות אלו נותרנו עם קביעת המומחה האמורה, אשר לא נסתרה, ולמעשה כלל לא ניסו לסתרה.
9. לשם השלמת הדברים יאמר, כי מקובלת עלי אף טענת המשיב, לפיה לא הובאה ראיה באשר לחיוב שוכרים אחרים במתחם בתשלום דמי שכירות, בגין שטחי שירות, או רחבת כניסה, בנוסף לדמי השכירות המשולמים עבור המבנה העיקרי.
10. אשר על כן הערעור נדחה.

המערער יישא בהוצאות המשיב בסך 7,500 ₪.

המזכירות תעביר את סכום ההוצאות לידי המשיב, באמצעות בא כוחו, מתוך העירבון שהופקד, ואת יתרת סכום העירבון תשיב למערער, באמצעות בא כוחו.

ניתן היום, י' אלול תשפ"ב, 06 ספטמבר 2022, בהעדר הצדדים.