מונחת בפניי בקשה לביטול פסילה מנהלית של רישיון נהיגה שהושתה על המבקש ע"י קצין משטרה למשך 30 ימים, בגין עבירה של עקיפה בדרך לא פנויה, בניגוד לתקנה 47(ד) לתקנות התעבורה, התשכ"א- 1961 (להלן: "תקנות התעבורה").

לאחר שעיינתי בבקשה ובתיק הראיות מטעם המשיבה החלטתי לדחות את הבקשה.

מבוא

1. מעיון בכתב האישום עולה כי ביום 20.02.22 שעה 16:53 לערך, נהג המבקש בכביש 90 מצפון לדרום, ועקף רכב אחר בדרך לא פנויה תוך גרימת סיכון נסיעתו של רכב אחר.
2. השוטר שהבחין במבקש מבצע את העבירה ציין בנסיבות המקרה, כדלקמן:

"...ביצע עקיפה על הניידת בה הייתי ועל רכב אחר וזאת כאשר ניתן להבחין בשיירת משאיות, הנהג במהלך הנסיעה שלו דרומה ....יצא לעקיפה מלאה של סמיטריילר מוביל טנקים צבאי בקטע כביש מישורי בעוד הנהג עם הרכב עוקף את המוביל טנקים רכב פרטי בצבע לבן מסוג סקודה שמגיע בנתיב מדרום לצפון נאלץ לסטות לשול ימין וזאת עקב כניסת הרכב עם הנהג הנ"ל לנתיב נסיעתו תוך סיכון הרכב..."

בשימוע שנערך למבקש הוא טען כי הוא עקף עקיפה בטיחותית מאוד.

1. עתה, עותר המבקש כי בית המשפט יורה על ביטול הפסילה המנהלית. לטענתו, הוא עקף באופן בטוח, בקו מקווקו ואף השלים את העקיפה בקו מקווקו ולא גרם לכל סכנה.
2. המשיבה מתנגדת לבקשה. לטענתה, מדובר בעבירה של עקיפה אשר גרמה לסיכון נסיעתו של רכב אחר והשוטר פירט באופן מפורט את נסיבות ביצוע העבירה ואף ערך תרשים המתאר את העבירה.לטענתה, קיימות ראיות לכאורה לביצוע העבירה וקיימת מסוכנות מעצם ביצועה.

דיון והכרעה

1. השאלה הדרושה הכרעה בהקשר לבקשה לביטול פסילה מנהלית הינה האם החלטת הקצין הייתה בנסיבות העניין מוצדקת.
2. הלכה ידועה בהקשר לבקשה לביטול פסילה מנהלית קובעת כדלקמן:

"כידוע, השאלה העיקרית שעל בית המשפט להשיב עליה בבואו להחליט בענין פסילה מנהלית מלהחזיק רשיון נהיגה היא אם נהיגתו של אותו נהג מסכנת את הציבור. בבואו להשיב על השאלה עליו להקדים ולהשיב על מספר שאלות משנה, לרבות השאלות: האם יש ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של הנהג? האם מעידות נסיבות התאונה על כך שאופן נהיגתו מסוכן? האם מדובר באירוע בעל אופי מקרי, או בדרך התנהגות אופיינית? האם מעיד עברו של הנהג על כך שהוא מסוכן?..." (בש"פ 9849/02 בלטנר חיים נ' משטרת ישראל, (פורסם בנבו, 27.11.02)

1. בענייננו שתי שאלות משנה צריכות הכרעה: האחת, האם קיים בשלב זה חומר ראיות לכאורה המבסס את אשמת המבקש בעבירה המיוחסת לו. השנייה, האם יש בהמשך נהיגתו של המבקש סכנה לביטחון הציבור.

ראיות לכאורה

1. כתב האישום מייחס למבקש עבירה לפי תקנה 47(ד) לתקנות התעבורה אשר מפורטת בתוספת הרביעית לפקודת התעבורה, וקובעת כי:

"נוהג רכב לא יעקוף רכב, אלא אם הדרך פנויה במרחק מספיק כדי לאפשר לו את ביצוע העקיפה ואת המשכת הנסיעה בבטיחות ללא הפרעה וללא סיכון לנסיעתו של רכב אחר, וללא הפרעה אחרת לתנועה מכל כיוון שהוא".

1. מעיון בתיק החקירה שהוגש לעיוני עולה כי קיימות ראיות לכאורה לביצוע העבירה של עקיפה בדרך לא פנויה אשר גורמת לסיכון.

מראיות אלה עולה כי השוטר פירט באופן מדויק את ביצוע העבירה ואף ערך תרשים שמפרט את אופן ביצועה והסיכון שנגרם לרכב האחר שהגיע מהכיוון הנגדי.

דיי בכך בכדי להוות ראיות לכאורה לצורך ביצוע עבירה לפי תקנה 47(ד) לתקנות התעבורה בה נקבע במפורש כל נהג נדרש שלא לבצע עקיפה אלא "אם הדרך פנויה במרחק מספיק כדי לאפשר לו את ביצוע העקיפה ואת המשכת הנסיעה בבטיחות ללא הפרעה וללא סיכון לנסיעתו של רכב אחר, וללא הפרעה אחרת לתנועה מכל כיוון שהוא".

1. יציאה לעקיפה, בכביש דו סטרי, אף אם העקיפה נעשית בקו שאינו רצוף, כאשר אינו מוודא שהמסלול הנגדי פנוי וכי יש לו אפשרות לראות למרחק, כך שתתאפשר לו חזרה בטוחה למסלול נסיעתו, הריהו מודע לסכנה ולכך שרכבו והרכב אשר יבוא ממולו עלולים להתנגש ולהיפגע ונוסעיהם עלולים אף לאבד את חייהם. מי שנוהג כך נוטל סיכון בלתי סביר, לאפשרות גרימת תוצאה זו, מתוך תקווה שיצליח למנוע זאת (ראו: ת"פ (י-ם) 1057/05 מדינת ישראל נ' חדד (פורסם בנבו, 07.09.06)).
2. נקבע לא אחת כי מי שסוטה ממסלול נסיעתו לשמאל הדרך יוצר מיניה וביה סיכון לתנועה שבאה ממולו, ואל לו לסטות כאמור, אם חייו וחיי אחרים יקרים לו, אלא אם יש וודאות שיוכל להשלים עקיפתו בבטחה. אין לסמוך בעניין זה על ניסים או על התנהגות של אחרים המשתמשים אותה שעה בכביש. הנטל לנהוג בזהירות בעת שמתכננים עקיפה רובצת על העוקף (בע"פ 5290/94 סעיד נ' מדינת ישראל, (פורסם בנבו, 09.08.95)).
3. המחוקק ציין באופן מפורש "ללא הפרעה אחרת לתנועה מכל כיוון שהוא", וחזקה היא כי המחוקק אינו משחית את מילותיו לריק.

עצם העובדה שרכב אחר נאלץ לרדת לשול הדרך על מנת למנוע התנגשות חזיתית מעידה כי ביצוע העקיפה מסוכנת ודיי בכך.

1. בנסיבות אלה, הגעתי למסקנה שקיימות ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של המבקש, ולא מצאתי כי קיים כרסום כלשהו בראיות המוביל לביטול הפסילה המנהלית.

מסוכנותו של המבקש

1. מסוכנותו של נהג נלמדת משני מקורות: האחד, נסיבות העבירה, השני, עברו התעבורתי של הנהג (ראו: בש"פ 861/06 גבריאל נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 07.11.06)).
2. יפים לענייננו גם דברי בית המשפט העליון בהקשר זה בב"ש 540/86 חמדאן דורי נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 01.07.86):

"בבוא בית המשפט להחליט בבקשת פסילה לפי סעיף 46לפקודה עליו להעמיד לנגד עיניו בעיקרו של דבר את השיקול אם עובדותיו של המקרה,כפי שהן עולות לכאורה מחומר החקירה, ועברו התעבורתי של הנהג מביאים למסקנה כי יש בהמשך נהיגתו לסכן את הציבור. הווה אומר על בית המשפט לשקולבשלב זה לא רק אם ישנן ראיות לכאורה בדבר אשמתו של הנהג, אלא בראש מעייניו יעמוד השיקול הבא להגן על הציבור מפני אותו נהג, אם חומרתן של נסיבות המקרה ועברו מצביעים על סכנה אשר כזאת. אכן לא ייתעלם בית המשפט גם מנסיבותיו האישיות של הנהג, אולם אין באלה כדי להכריע את הכף".

1. לא נעלם מעיניי כי המבקש מחזיק ברישיון נהיגה משנת 2015 ועברו כולל 2 עבירות בלבד מסוג ברירת קנס. יחד עם זאת, אין ספק שמדובר בנסיבות חמורות המקימות חשש למסוכנות בהמשך נהיגתו של המבקש. המסוכנות במקרה זה טבועה בעצם מהותה של עבירת העקיפה בדרך לא פנויה, אשר על פי נסיבות המקרה גרמה לרכב אחר לסטות לשול הדרך על מנת למנוע תאונה.

לסיכום

כללו של דבר, משלא מצאתי כי נפל פגם בהליך השימוע או בשיקול דעתו של הקצין הפוסל אני מורה על דחיית הבקשה.

המזכירות תודיע למבקש לאלתר.

ניתנה היום, כ"ו אדר א' תשפ"ב, 27 פברואר 2022, בהעדר הצדדים.