1. זהו פסק דין בעתירה כנגד החלטת הממונה על רישוי כלי ירייה מיום 8.11.21, בערר על החלטת פקידת הרישוי מיום 28.6.21, לבטל את רשיון החזקת כלי ירייה של העותר. הוחלט לקבל את העתירה, כמפורט להלן.

2. העותר החזיק רשיון נשק משנת 1987, ואין חולק כי המדובר באזרח שומר חוק, עובר לאירוע שבגינו הוחלט לבטל את רישיונו.

ביום 10.2.21 נחקר העותר בחשד לביצוע עבירת איומים שביצע כלפי המתלונן על רקע נזקים שנגרמו לעותר לטענו, בשל הפרת הסכם שכירות על ידי בנו של המתלונן, ששכר ממנו דירה. מהות האיומים היתה למכור המחאה שמסר המתלונן לעותר "...לשוק האפור", וכן איום כללי בפגיעה במתלונן, תוך שימוש בלשון בוטה. בהמשך הוגש נגד העותר כתב אישום, אשר ייחס לו עבירת איומים בגין האמור. יצויין, כי לטענת העותר הוא נגרר להתבטא כפי שהתבטא לאחר שהמתלונן התגרה בו, דיבר אליו באופן מגונה, ו"משך אותו בלשונו".

ביום 16.6.21 נערך הסדר מותנה בין העותר ובין מדינת ישראל באמצעות יחידת התביעות של משטרת ישראל שבמסגרתו תוקן כתב האישום, כך שלעותר יוחסה עבירת ניסיון איומים, תחת עבירת האיומים שבביצועה הואשם תחילה, העותר הודה בביצוע העבירה, והוסכם על תשלום לאוצר המדינה בסך 1,200 ₪, והתחייבות להימנע מביצוע עבירה למשך שלושה חודשים.

בהמשך נדרש העותר להפקיד את רישיון הנשק, ולאחר מכן התקבלה אצלו ההודעה כי הוחלט לבטל את רשיון הנשק.

העותר הגיש ערר על ההחלטה האמורה.

ביום 11.10.21, לאחר הגשת הערר, נשלחה אל העותר הודעת משטרת ישראל בדבר סגירת התיק נגדו, תוך המנעות מהעמדתו לדין על יסוד ההסדר המותנה.

ביום 8.11.21 ניתנה החלטת הממונה בערר שלפיה, על יסוד הראיות המנהליות לעניין האירוע בו איים העותר על המתלונן, ולאחר שקילת האיזון הראוי בין אינטרס העורר לשאת כלי יריה, לבין האינטרס הציבורי של שמירה על שלום הציבור ובטחונו, נדחה הערר.

3. מכאן העתירה שבמסגרתה נטען בין היתר, כדלקמן:

העותר טען, כי ההחלטה על ביטול רשיון הנשק התקבלה על בסיס תשתית ראייתית חלקית או מוטעית.

נטען, כי ההחלטה התקבלה, תוך חריגה קיצונית מההסדר המותנה, באשר לסברת העותר, כלל ההסדר המותנה הבטחה כי לא ייפגע בשל הודאתו בביצוע העבירה מעבר למוסכם במסגרת ההסדר. העותר טען, כי אלמלא הבטחה זו, לא היה חותם על ההסדר.

נטען, כי לא היה מקום לקבל את ההחלטה בדבר ביטול רישיון הנשק, על יסוד המלצת משטרת ישראל בלבד.

לטענת העותר, לא שקל הממונה את טענותיו בנפש חפצה ובלב פתוח, ולא שקל כלל את טענות העותר ובכך הפר את כללי הצדק הטבעי.

העותר טען, כי הנשק נחוץ לו לצרכי הגנה והגנה עצמית, בשל הסיכונים אליהם הוא נחשף בחיי היום יום שלו.

לטענת העותר, ההחלטה איננה מאזנת כראוי בין השיקולים הרלוונטיים, כאשר ניתן משקל יתר להודאתו בעבירה ולהרשעתו ומצד שני לא ניתן משקל מספיק לפגיעה שנגרמה לו בשל ביטול הרישיון.

4. המשיבה טענה, כי יש לדחות את העתירה בשל מספר נימוקים:

נטען, כי יש לסלק את העתירה על הסף בשל הגשתה בשיהוי, כאשר ההחלטה בערר התקבלה ביום 9.11.21 והעתירה הוגשה רק ביום 27.2.22, זמן רב לאחר חלוף 45 הימים הקבועים בדין לעניין הגשת עתירה מנהלית.

נטען, כי ההחלטה בעניין העותר הינה החלטה סבירה, אשר התקבלה בדין ובסמכות, לאחר שקילת כל השיקולים הרלוונטיים, על יסוד תשתית ראייתית מנהלית מספקת, ולאחר שניתנה לעותר הזדמנות נאותה להשמיע את טענותיו, וכי מכל מקום אין מדובר בהחלטה הלוקה בחוסר סבירות קיצוני, העשוי להצדיק התערבות של בית המשפט.

נטען, כי ראוי היה בנסיבות להסתמך על המלצת משטרת ישראל, אשר התבססה על הממצאים שעלו במסגרת חקירתו, וכי המלצת המשטרה ראויה ומתבקשת, בשל השיקול של שמירת שלום הציבור ובטחונו, ונוכח המסוכנות שיוחסה לעותר על רקע העבירה שבביצועה הודה ונסיבותיה.

המשיבה טענה, כי אין יסוד לטענת העותר שלפיה ביטול הרשיון מהווה ענישה נוספת שלו מעבר לקבוע בהסדר המותנה, ולטענתו בדבר חריגה מההסדר. זאת, באשר הליך ביטול הרשיון הינו הליך מנהלי, הנפרד מההליך הפלילי, ומבוסס על מערך שיקולים שונה.

המשיבה ציינה והדגישה, כי עילות ההתערבות בהחלטות הרשות הינן מצומצמות, וכי בית המשפט אינו מחליף את שיקול דעתה של הרשות בשיקול דעתו, ועל כן, בהעדר פגם מנהלי, אין להתערב בהחלטה.

5. במהלך הדיון בעתירה העלה בית המשפט הצעה שלפיה, כפוף לאי צבירת תלונות נוספות, יושב הרישיון לעותר בחלוף 18 חודשים מהגשת התלונה. ב"כ העותר הודיעה על אתר כי העותר מסכים באופן עקרוני להצעה, ואילו המשיבה ביקשה שהות לשקול את הדברים. בהמשך השלימו הצדדים טיעוניהם בעל פה.

ביום 4.5.22 הודיעה המשיבה כי היא מסכימה "...לתקופת 'צינון' בת 18 חודשים ממועד האירוע נשוא תיק החקירה ...". במסגרת ההודעה הובהר, כי לקראת תום התקופה האמורה על העותר להגיש למשרדי האגף לרישוי כלי יריה בקשה לקבלת רישיון לכלי יריה. צויין בהודעה כי: "...הדרך לקבלת רישיון כלי ירייה הינה באמצעות הגשת בקשה מתאימה לרישיון כלי ירייה על ידי העותר (מדובר בבקשה מקוונת ופשוטה להגשה). אכן, עם ביטול רישיונו של העותר נקטע רצף ההחזקה בכלי ירייה, ואולם העותר עומד בתבחין עדכני, שכן על פי המידע שנמסר על ידי העותר, הוא שוחרר מצה"ל בשנת 1990 בדרגת רס"ר – בכפוף להמצאת טופס 830 מצה"ל ביחד עם הבקשה שתוגש". ההסכמה סוייגה בכך שככל שיתווסף מידע חדש בעניינו של העותר במשטרה או באגף לרישוי כלי יריה, תהיה המשיבה רשאית לשקול את האמור ולקבל את ההחלטה ,בהתאם לסמכויות הנתונות לה על פי דין.

העותר לא הסכים לאמור בהודעת המשיבה האמורה לעיל, וסבר כי משמעה דחיית הצעת בית המשפט, בשל הדרישה להגשת בקשה חדשה והמצאת מסמכים בגדרה.

6. אציין, כי ממכלול הנסיבות, מצטייר העותר כאדם נורמטיבי ונוח לבריות, אשר העבירה שביצע אינה מאפיינת את התנהגותו בדרך כלל. והוא אינו נתפס בעיני שלי, כמסוכן לציבור.

עם זאת, בית המשפט נדרש לבקר את החלטת הרשות, אך ורק על פי התשתית הראייתית המנהלית שעמדה בפניה עובר למתן ההחלטה, ולא על יסוד ראיות אחרות, ודאי שלא על יסוד התרשמותו האישית מן העותר. בית המשפט גם אינו רשאי להחליף את שיקול דעת הרשות בשיקול דעתו, וההתערבות בהחלטות הרשות מצומצמת לעילות ההתערבות המנהליות המוגדרות, כאשר לוקה הפעלת שיקול דעת הרשות בחוסר סבירות קיצוני, שרירות, שיקולים זרים וכיו"ב.

בתיק החקירה יש כאמור ראיות להשמעת איומים על ידי העותר כלפי המתלונן, כאשר העותר עצמו אף הודה בהשמעת האיומים שיוחסו לו, העשויים להתפרש גם כאיום לפגיעה פיזית, אף אם זו לא הייתה כוונתו של העותר בעת שהשמיע את הדברים. תוכן הדברים לכשעצמו, אכן עשוי היה באופן סביר להעלות חשש כי העותר יפעל לפגוע במתלונן, ומהיבט זה, ייחוס מסוכנות לעותר, על יסוד האיומים שהשמיע, לא היה נטול בסיס. בנוסף לראיות המנהליות האמורות עמדה כאמור בפני הרשות, גם המלצת משטרת ישראל שהינה הגוף המקצועי האמון על בחינת מסוכנות והבטחת שלום הציבור, וברי כי נכון היה לייחס משקל ממשי להמלצה האמורה. הרשות נדרשת להפעיל את שיקול דעתה לעניין מתן רישיון לכלי ירייה ולעניין ביטול רישיון, תוך מתן משקל רב לשיקול של שלום הציבור ובטחונו, כאשר אך סביר הוא כי במקרים של ספק, תנקוט משנה זהירות.

לאחר בחינת התשתית הראייתית המנהלית שעמדה בפני פקידת הרישוי והממונה, הכוללת את חומר החקירה בעניינו של העותר ואת המלצת משטרת ישראל, ובשים לב לאמור לעיל, אינני סבור כי ההחלטה לבטל את רשיונו, חורגת ממתחם הסבירות.

אין לקבל את טענת העורר, כי טענותיו לא נשמעו בלב פתוח ובנפש חפצה. זאת כאשר לפני הממונה עמד עררו של העותר, ומן ההחלטה נלמד, כי טענותיו נשקלו לגופן, ונערך איזון בין השיקולים הרלוונטיים.

אין לקבל את טענת העותר, כי החלטת הרשות מהווה ענישה נוספת בגין העבירה שבביצועה הודה, או כי יש בה משום הפרה של ההסדר המותנה שנערך עמו. אכן, כפי שטענה המשיבה המדובר בשני מסלולים מקבילים, כאשר לעניין ההליך הפלילי רלוונטיים שיקולי הענישה אשר בגינם הסתיים ההליך בעניינו של העותר בהסדר מותנה מקל למדי, כמפורט לעיל, ואילו ההליך המנהלי נועד לתכלית שונה, בעיקרה צופה פני עתיד, וממילא נשקלים במסגרתו שיקולים אחרים, על יסוד תשתית ראייתית מנהלית, בשונה מן ההליך הפלילי. אין תלות בין ההליכים האמורים, וממילא, אין פקיד הרישוי מנוע מהפעלת סמכותו, בגין ההסדר המותנה שנערך במסגרת ההליך הפלילי.

סבורני על כן, כי אין מקום להתערבות בהחלטת הרשות, וכי יש לדחות את העתירה.

7. מהיבט המידתיות, בהינתן נתוניו האישיים של העותר, ובשים לב לתשתית הראייתית המנהלית ולמידת המסוכנות הלכאורית העולה ממנה, אכן נכון וראוי בנסיבות, לשוב ולבחון את עניינו של העותר בחלוף 18 חודשים מאז הגשת התלונה, לכשתוגש בקשה לקבלת רישיון, בהתאם להודעת המשיבה מיום 4.5.22.

8. לפיכך, בכפוף לאמור בסעיף 7 לעיל, נדחית העתירה. בשים לב לכך שהדיון הסתיים למעשה, בהתאם להסכמת המשיבה בהודעתה מיום 4.5.22, שבמסגרתה עתרה למחיקת העתירה ללא צו להוצאות, אין צו להוצאות.

ניתן היום, י"ב אב תשפ"ב, 09 אוגוסט 2022, בהעדר הצדדים.