1. מונחת בפני בקשת הנאשם למתן פיצויים מכוח סעיף 80(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן – חוק העונשין) לאחר שהמאשימה הודיעה על חזרה מכתב אישום שייחס לו עבירה של העמדת/החניית רכב במקום חניה כאשר רכבו אינו שייך לסוגים שחנייתם במקום הותרה, עבירה לפי סעיף 6(ב)(1) לחוק עזר תל אביב –יפו (העמדת רכב וחנייתו) התשמ"ד - 1983 (להלן – החוק). הנאשם עותר לקבלת הוצאות עקב זיכויו.

רקע:

1. הנאשם ביקש להישפט בגין דו"ח שייחס לו עבירה של העמדת/החניית רכב בכך שהעמיד/החנה את רכבו ביום 28.2.2021 בשעה 12:57 ברחוב בזל 42 בתל אביב במקום חניה המיועד לרכבי אותוטל, כאשר רכבו אינו שייך לסוגים שחנייתם במקום הותרה, עבירה לפי סעיף 6(ב)(1) לחוק. קנס המקור עמד על 250 ₪.
2. בדיון ההקראה שנערך ביום 11.4.2022 (כב' הש' אושרי פרוסט-פרנקל) הודה הנאשם כי העמיד את רכבו במקום ובמועד המפורטים בכתב האישום. עם זאת טען כי העובדות המתארות בכתב האישום אינן מקימות עבירה. לטענתו סעיף 6(ב)(1) לחוק לא מגביל את החניה רק לרכבי אותוטל. לטענתו, החניה במקום המצויין בכתב האישום מותרת מכח סעיף 2(א) לחוק החנייה לנכים התשנ"ד – 1993 (להלן – חוק החנייה לנכים). עוד טען הנאשם כי המאשימה יוצרת אפלייה גסה בחניות האותוטל שכן לדבריו, העירייה לקחה את חניות הנכים והפכה אותן לחניות אותוטל לצעירים ובכך מידרה את ציבור הנכים. לבקשתו התיק נקבע לשמיעת הוכחות.
3. ביום 9.8.2022 הגישה המאשימה הודעה על חזרה מאישום (בהתאם לסעיף 93 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב- 1982) (להלן – החסד"פ) בשל כך כי המפקח שכתב את הדו"ח נשוא כתב האישום עזב את מקום עבודתו בעירייה.
4. לאחר הודעת המאשימה על חזרה מאישום, עתר הנאשם ביום 11.8.2022 לקבלת הוצאות. ביום 14.8.2022 הוריתי על זיכויו של הנאשם מכח סעיף 94(א) לחסד"פ. הנאשם טען כי יש להטיל הוצאות על המאשימה בשל כך כי המאשימה לא הביאה אסמכתא לנימוק בגינו חזרה בה מכתב האישום – עזיבתו של המפקח שכתב את הדו"ח את מקום עבודתו בעירייה.
5. המאשימה ביקשה לדחות את הבקשה שכן ביטול כתב האישום נעשה מטעמים טכניים בלבד והחזרה מאישום, זמן רב לפני מועד ההוכחות שנקבע ליום 30.10.22, נבעה אך בשל העובדה שהמפקח שכתב את הדו"ח עזב את מקום העבודה. המאשימה הפנתה לפסיקה הנוגעת לסעיף 80(א) לחוק העונשין וטענה כי ביטול כתב האישום נעשה בשל נימוק טכני עוד בטרם התבררו הנסיבות העובדתיות של התיק ולפיכך לא מדובר בהסכמת התביעה כי הנאשם לא עבר את העבירה. עוד טענה המאשימה, בהפנותה לפסיקה, כי חיוב המדינה בהוצאות הגנתו של נאשם יכול ויביא לרפיון ידיהם של הגורמים המופקדים על העמדת עבריינים לדין, תוצאה שאינה רצויה. המאשימה טענה שיש חשיבות רבה באכיפה יעילה ומסודרת של עבירות החניה הכוללת גם אכיפה כנגד רכבים החונים במקום השמור לרכבי אותוטל, אף אם הם נושאים תג נכה, שכן קיים אינטרס ציבורי בהפחתת העומס התעבורתי בעיר ובעידוד שימוש בתחבורה שיתופית על מנת לצמצם את כמות כלי הרכב הנוסעים בעיר. עוד טענה המאשימה כי חניה של רכבים שאינם רכבי אותוטל במקום המיועד לרכבים אלו, תאיין למעשה את היכולת והכדאיות להשתמש בהם. משכך, לטענתה, זה המקום בו חייבות הרשויות להגן על הערכים החיוניים לתפקודה התקין של החברה ובהם צרכי התושבים ואיכות חייהם. בנוסף טענה כי בקשת הנאשם הייתה כוללנית ולא נתמכה באסמכתאות המעידות על הוצאות ממשיות שהוציא הנאשם או על נזק שנגרם לו.
6. ביום 30.8.2022 הנאשם הגיב לתגובת המאשימה וחזר על טענותיו בהן העובדה כי המאשימה לא הציגה אסמכתא לכך שעד התביעה עזב את עבודתו בעירייה והעובדה כי עמד בתנאי סעיף 2 לחוק החנייה לנכים שכן החוק לא מחריג את החניה באותוטל לנכים תוך הפנותו לפסיקה הנוגעת לחנייה של נכה במקום המיועד לרכבי אותוטל.

דיון והכרעה:

1. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים ואת הפסיקה הנוהגת, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות.
2. סעיף 80(א) לחוק העונשין קובע כדלקמן:

"משפט שנפתח שלא דרך קובלנה וראה בית המשפט שלא היה יסוד להאשמה, או שראה נסיבות אחרות המצדיקות זאת, רשאי הוא לצוות כי אוצר המדינה ישלם לנאשם הוצאות הגנתו ופיצוי על מעצרו או מאסרו בשל האשמה שממנה זוכה, או בשל אישום שבוטל לפי סעיף 94(ב) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב–1982 בסכום שייראה לבית המשפט; במשפט שמנהל קובל רשאי בית המשפט להטיל על הקובל תשלום כאמור."

1. שתי עילות קיימות מכוח חוק העונשין לפיצויו של נאשם. הראשונה "שלא היה יסוד להאשמה", והשנייה, שבית המשפט מצא כי מתקיימות "נסיבות אחרות" המצדיקות זאת.
2. העילה הראשונה מתקיימת כל אימת שכתב האישום לא היה מוגש ע"י התובע הסביר מכוח הראיות שבפניו, כאשר המבחן לכך הוא אובייקטיבי (ראה ע"פ 1767-94 חגי יוסף נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(1) 505). לפי עילה זו, על הנאשם להוכיח כי לא היה יסוד להאשמה במובן זה שהחלטת המאשימה באשר להגשת כתב האישום נהגה בחוסר סבירות קיצוני ובולט. (ראה עפמ"ק 7804-03-21 כבל נ' מדינת ישראל (12.4.2021) [פורסם בנבו] והפסיקה המפורטת שם).
3. העילה השנייה מקנה לבית המשפט שיקול דעת רחב ובפסיקה נקבע כי אין מקום להגבילו ע"י רשימה סגורה של נסיבות שבהתקיימן יש להטיל פיצוי לטובת הנאשם. לצד זאת, קבע בית המשפט העליון אמות מידה שמטרתן להנחות את בית המשפט ולהבטיח ככל הניתן, שוויון ועקביות בהחלטות למתן פיצוי לנאשמים שזוכו לפי דין (ראה ע"פ 4466-98 ראמי דבש נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(3) 73). פסיקת בית המשפט לאורך השנים יצקה תוכן לתיבה "נסיבות אחרות" המופיעה בסעיף 80(א) לחוק העונשין. בעניין ע"פ 7826-96 יוסף רייש נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(1) 481 (להלן – עניין יוסף רייש) נמנו שיקולים אשר יש בהם כדי להביא את בית המשפט להיעתר לבקשה לפסיקת פיצויים לטובת נאשמים: האם הגשת כתב האישום נעשתה בתום-לב, האם החקירה נוהלה באופן ראוי, האם התביעה נוהלה באופן שהכביד על הנאשם ללא הצדקה וכתוצאה מכך נגרמו לו הוצאות מיותרות או שמעצרו נמשך מעבר לנדרש, האם המשפט התארך יתר על המידה ללא הצדקה, האם בית המשפט זיכה את הנאשם מחמת הספק בשל היעדר ראיות מספיקות או בשל פגם דיוני בניהול המשפט או שבית המשפט קבע בצורה פסקנית כי הנאשם לא ביצע עבירה וכו' (ראה גם ע"פ 700/00 מאיר טוויל נ' מדינת ישראל פ"ד נו(4) 450).
4. בעניין יוסף רייש נקבע עוד כי רשימת השיקולים אינה סגורה ואינה מחייבת. רשימה זו הינה פועל יוצא של נסיבות המקרה. יש נסיבות בהן לא יהיה מקום לשיקול זה או אחר ויש נסיבות שבהן יהיה מקום להוסיף שיקול זה או אחר ומשקלו של כל שיקול עשוי להשתנות לפי נסיבותיו של כל מקרה. על בית המשפט לאזן בין השיקולים תוך התחשבות במגבלות המשאבים העומדים לצורך זה, באילוצים שבהם פועלות הרשויות המופקדות על אכיפת החוק ובתפקוד הראוי של בית המשפט.
5. בעניין שלפנינו לא מצאתי כי הנאשם נכנס לגדריהן של העילות המופיעות בסעיף 80(א) לחוק העונשין. באשר לעילה הראשונה, לא מצאתי כי כתב האישום הוגש ללא תשתית ראייתית אשר הקימה סיכוי סביר להרשעה. מדובר בברירת משפט ובדו"ח אשר נרשם לחובת הנאשם ע"י מפקח שהיה במקום. אין המדובר בזיכוי לאחר ניהול הליך הוכחות שבחן עובדות וראיות וגם לא כזה אשר נגרם עקב רשלנות מלכתחילה של המאשימה, אלא בזיכוי מטעם טכני בלבד. (באשר לקביעה כי שיקול התביעה לחזרה מאישום בשל עזיבת מפקח את מקום עבודתו בעירייה הינו שיקול רלבנטי שלא נגוע בחוסר תום-לב, ראה עפ"א 37079-01-12 הדורם משה כרמי נ' מדינת ישראל (14.2.2012) [פורסם בנבו]).
6. באשר לעילה השנייה כאמור בסעיף 80(א) לחוק העונשין, לא מצאתי כי נגרם עוול לנאשם באופן שמצדיק השתת פיצויים על הרשות. ההליך המשפטי שנגע לכתב האישום נשוא הבקשה היה קצר, הנאשם טען טענה כללית הנוגעת להוצאות אך לא תמך זאת באסמכתאות כלשהן ולא מצאתי כי נגרם לנאשם נזק או עיוות דין.
7. סוף דבר – הבקשה נדחית.

ניתנה היום, ב' תשרי תשפ"ג, 27 ספטמבר 2022, בהעדר הצדדים.