1. מונחת לפניי תביעה לפיצוי כספי בגין נזק שנגרם לאופניים חשמליים של התובעת כתוצאה מהתנגשות עם רכב הנתבעת.
2. על פי האמור בכתב התביעה, בנה של התובעת, בן 15.5, נסע על אופניים חשמליים ברחוב שרת בנתניה בכיכר. "ע"פ דבריו הגיע לכיכר, האט. הנהגת סימנה לו עם היד לנסוע כאשר היא עסוקה בטלפון, 'התקדמתי ופתאום הרגשתי באוויר". בעדותו מסר כי הוא נכנס לכיכר ובא מרחוב שרת "נסעתי על הכביש בנתיב הימני. היא הייתה בצד ימין. היא באה מרחוב גולומב להיכנס לשרת. רציתי להיכנס לכיכר, עוד לא נכנסתי לכיכר. היא עוד לא נכנסה לכיכר. היא סימנה שאני יכול לעבור ואז מצאתי את עצמי על הרצפה" (עמ' 2, ש' 10-12). הוא העיד שהיא דיברה בטלפון. לדבריו הוא נסע על האופניים "בדיוק חודש". היא תיארה שהנזק שנגרם לאופניים לא ניתן לתקנו. בעדותה מסרה כי הם החזירו את האופניים לחנות ונמסר להם שאי אפשר לתקנם.
3. הנתבעת מנגד, מבקשת לדחות את התביעה. היא הדגישה כי לא הוצג כל דו"ח שמאי בנוגע לגובה הנזק ולא חשבונית רכישה ולא צרפה כל מסמך המשמש בהוכחת הנזק, כמו גם לא מסמך בעלות על הרכוש הניזוק. התובעת עתרה לחיוב הנתבעת בסך של 5000 ₪ ₪ ולא הביאה כל הצעת תיקון ולא ידוע אם אכן עלו לה לפי הצעת מחיר 7500 ₪ וכמה זמן היו אצלו האופניים.

על פי הנטען בכתב ההגנה, נכנס רכב הנתבעת לכיכר כאשר נתיב נסיעתו פנוי לחלוטין. לפתע הגיח נער רכוב על אופניו ללא קסדה (דבר שאושר על ידי בנה של התובעת בעדותו –א"מ) או כל ביגוד מתאים אחר, "חתך" את נתיב נסיעת רכב הנתבעת ופגע ברכבה. כן אין חולק כי נהג האופניים הוא אשר נכנס לנתיב נסיעת הנתבעת אולם נהגת רכב הנתבעת לא סימנה לו לעבור והיא לא ראתה את האופניים טרם התאונה. בעדותה, מסרה העדה מטעם הנתבעת "עמדתי לפני כיכר על מעבר החצייה. עבר רכב, הסתכלתי ימינה שמאלה ולא היה אף אחד, הורדתי את הרגל מהקלצ' ופתאום האופניים חתכו אותי ממול. לא ראיתי מאיפה הוא בא, אז איך אתן לו אישור לעבור?" (עמ' 2, ש' 29-31). בחקירתה הסבירה כי הוא פגע בה ולא היא פגעה בו, שאחרת הייתה "מעיפה" אותו. "הוא קיפל לי את מספר הרישוי. יכול להיות שמהבהלה הוא נפל מהאופניים. אם הרכב שלי היה פוגע בו, הוא היה עף קדימה. הוא לא עף קדימה. הוא חלף על הרכב שלי והפיל את האופניים, כנראה מהבהלה. הוא עבר על פניי ואחרי שחלף על פניי הוא זרק את האופניים. הוא המשיך לנסוע בכיכר ואז זרק את האופניים. הוא עצר במדרכה. הוא עצר במדרכה ואז האופניים נפלו" (עמ' 3, ש' 1-5). היא צירפה התייחסות המחוקק לרכיבה באופניים חשמליים ונהיגה ללא קסדה היא בניגוד לסעיף 65ג (א) לפקודת התעבורה ומקום בו מדובר בקטין, כבמקרה דנן, בהיות התובעת הורה, הניחה לקטין "לרכב על אופניים או להרכיב אחר ללא קסדת מגן הקשורה ברצועה שתמנע את נפילתה" היא בניגוד לסעיף 65ג (ב) לפקודת התעבורה. כן רכיבה על אופניים חשמליים כשטרם מלאו לקטין 16 שנים היא אסורה ובניגוד לתקנה 39טז לתקנות התעבורה ועל כן מעילה בת עוולה לא תצמח זכות תביעה. מה גם, שסעיף 7.0.4.7 מטיל קנס של 1000 ₪ על עבירה של רכיבה מתחת לגיל 16.

צורפו תמונות נזק מצד נהגת רכב הנתבעת עת נראה כי הפגיעה ברכבה הוא מצד שמאל לצד ימין, דבר שעיקם את לוחית הרישוי מצד שמאל.

1. בהחלטתי בתום הדין נתבקשה התובעת לצרף את הקבלה על האופניים המקוריות שרכשה (כפי שמסרה שהיה ברשותה) עת רכשה אותם חודש לפני התאונה לרבות סוג האופניים, מספר סוללה וכן תמונה של אותם אופניים שבנה רכב עליהם. כן תצרף את חוות הדעת של הגורם שמסר לה שלא ניתן לתקן את האופניים אלא רק להחליף באחר ומה מצב הנזק כפי שהגיע ביום התאונה. כפי שיובהר, התובעת לא צירפה דבר.
2. ביום 7.8.22, ביום הדיון, ניתנה החלטה על ידי בניסיון להביא את הצדדים לכדי פשרה, וקבעתי כך: "מעבר לעניין שיש להוכיח את גובה הנזק משגם אם נגרם נזק, לא די בכך כדי להוציא ממון מידי חייב מקום בו לא הוכח גובה הזנק עת הצעת המחיר לא עומדת בכך בשים לב להלכת בית המשפט לעיון בעניין אשקר, עת לא קיים קושי מובנה או פרטני להוכיח את גובה הנזק – אם על ידי חוות דעת שמאית לגבי הנזק עצמו שלא בר תיקון ואם על ידי הקבלה המקורית בנוגע לשווי האופניים הספציפיים (עת ניתן גם לשחזר מסמך מהחנות משחלף רק חודש מעת הרכישה-א"מ) –בית המשפט ביקר במקום ומתקשה לקבל את גרסת נהגת רכב הנתבעת כי האופניים פגעו בה כשר היא הייתה בעצירה מוחלטת על גבי מעבר החציה (באופן שחסמה את מעבר החציה) או אף לפני מעבר החציה ומנגד מתקשה לקבל את גרסת נהג האופניים כי נהגת הנתבעת סימנה לו עם יד ימין שהוא יכול לעבור בזמן שהיא מחזיקה את הנייד ביד שמאל, וגם לו יצויר, הרי שהעמיד עצמו בסיכון אם ראה אותה גלויות משוחחת בטלפון ללא דיבורית כשהיא מחזיקה את הנייד ביד שמאל, כאשר על פניו עדיין הוא פגע בה אולם מההדף נזרק (אם כי אני מתקשה גם לקבל כי המשיך לנסוע עד למדרכה ואז זרק את האופניים על הקרקע). זאת, מעבר לשאלה האם מעילה בת עוולה לא תצמח זכות תביעה (שמשמעותה כי בית המשפט לא צריך לתת סעד משפטי לאדם אשר תביעתו מסתמכת על מעשה אסור ואין הכוונה לקסדה אלא "להעדר רישיון") אם כי מנגד, טענה זו מוכרת בדיני החוזים וקיימות מחלוקות באשר ליישומה בדיני הנזיקין אולם כבר נפסק בדבר יישומה בדיני נזיקין עד כדי שלילת פיצויים לנזק גוף עת נקבע כי גם אם הייתה רשלנות לנתבע, הרי "אשמו התורם" של התובע עולה עד כדי 100% ובכל זאת, יש לבחון כל מקרה לגופו. בשים לב לקשיים האמורים, עת גם אם יוכח גובה הנזק (שטרם הגישה אותה עת התובעת את האסמכתאות שנתבקשה משהיה עליה לספק עד ליום המחרת-א"מ), בית המשפט, על פניו, ובזהירות המתבקשת, סבור כי יש לחלק את האחריות לאתונה בין הצדדים מקום בו יתגבר על המכשול הנגוע באי חוקיות שבנסיעה מתחת לגיל המותר ומשכך מוצע לצדדים להגיע בדין ובדברים זה עם זה...".
3. הצדדים לא הגיעו להסכמות. בנה של התובעת פנה לבית המשפט והסביר כי למרות כל מאמציו הוא לא הצליח למצוא את הקבלה ו"כילד לא עלה על דעתי לשמור קבלה ועבר זמן רב" וביקש התחשבות. יצוין כי מאז התאונה חלף שנה וחצי אולם כתב התביעה הוגש 11 חודשים לאחר התאונה. נקודה זו לא ברורה משלא הוא אמור לשמור קבלה אלא אמו התובעת שרכשה את האופניים, כפי שהבהרתי בהחלטתי מיום 8.8. מה גם, שהעידה שהיה ברשותה וגם לא ברור איזה ניסיון נעשה כדי לשחזר עת מדובר במסמכים מהותיים שהיה עליה לצרף לכתב התביעה מלכתחילה. כן יצוין כי לא הוגשה חוות דעת בנוגע לאופניים ולו של החנות אליה הוחזרו. בל נשכח כי התביעה היא על 7500 ₪ ללא כל ביסוס, עת גם לא ניתן על בסיס אומדנא לפסוק משלא הוצגה כל תשתית למעט הצעת מחיר כשגם בסכומים כאלו לא מסתמכים על הצעת מחיר (לא מדובר בסכום של מאות שקלים בודדים). בנה של התובעת הגיב כי הוא בטוח בצדקתו ומגיע לו החזר עבור הנזק והעובדה שלא השיג את הקבלה לא אומר שלא מגיע לו פיצוי וכבר בעבר חיפש את הקבלה ולא מצא ו"לכן הגשתי לעזרה מבית המשפט". ברם, וכפי שיובהר, בית המשפט כפוף לדין המהותי ולא דובר רק על המצאת הקבלה המקורית משלא סופקו גם יתר המסמכים. בית המשפט ביקש גם לראות תמונות של האופניים לפני ואחרי התאונה (אם כי לא הוגשה תשתית של חוות דעת כדי לבחון על בסיסה הערכת מחיר, משלא ידוע אם ניתן היה לתקן את האופניים ומדוע יש צורך להחליף). הנתבעת הגיבה כי הגם שבית המשפט נהג לפנים משורת הדין לצרף מסמכים נוספים על ידי התובעת שלא הוגשו עד יום הדיון ולא צירפה חוות דעת כפי שנתבקש וחרף כך שבית המשפט שוב נהג במידת החסד ואפשר לה להביא תמונות של האופניים שניזוקו כולל תאריך לפני הפגיעה בהיותן חדשות לדבריה וכן קבלה של האופניים החדשות שנרכשו תחתן היא לא צירפה קבלה וגם לא ניתן להסיק אימתי צולמו האופניים – אם לפני או אחרי התאונה - ואם הן האופניים ואין כל תאריך.
4. בכל הנוגע לנהיגה מהמותר על פי דין, לאחרונה פסק בית המשפט בעניין איילון (תא"מ 48402-03-20 איילון חברה לביטוח בע"מ נ' עבד אל רחמאן (25.9.22) כי הגם שגילו של רוכב האופניים היה נמוך מהמותר על פי הדין ביחס לאופניים חשמליים (עת נכון להיום נדרש רוכב אופניים חשמליים לשאת גם רישיון או אישור מתאים וחלות עליו חובות חוקיות נוספות בהתאם לתיקון משנת 2019) והוא הרכיב באותו מקרה על האופניים בניגוד לדין שני רוכבים נוספים ואלה חויבו, יש להשית על הנהגת של רכב התובעת אשם תורם בשיעור של 30%. גם שם התאונה התרחשה בצומת ונפסק כי נוסע המתקרב לצומת נדרש לנקוט אמצעי זהירות מספיקים על מנת להימנע מתאונה. עליו לקחת בחשבון כי יהיו כלי רכב נוספים בצומת ואף לצפות להימצאות הולכי רגל בכביש עירוני ואפילו להתפרצות ילדים לכביש. יוער כי כאן נהגת רכב התובעת אינה תובעת במקרה שם ולכן אין בדבר כדי להשליך על הפחתת פיצוי לו הנתבעת או בנה היו נתבעים והשאלה כאן היא האם יש להעניק סעד מקום בו עברו עבירה אולם נוכח התוצאה אליה הגעתי, אין צורך להידרש לשאלה זו, עת יש להעיר כי במקרה דנן אין קשר סיבתי בין אי החוקיות לבין הנזק אולם לא ברור כיצד נפגעו האופניים משאם לדבריו הוא היה בעצירה ורק אחרי שקיבל אישור לכאורה מנהגת רכב הנתבעת לנסוע הוא החל בנסיעה ונניח היא "שכחה", הרי שהיא הייתה גם בעצירה עת סימנה לו לכאורה ואז רק החלה בנסיעה ולפי סימני הפגיעה ברכבה נראה כי הוא אשר פגע ברכבה כשהחלה לנסוע ולא בחזית רכבה, אם כי היה עליה להביט שוב לשמאל לפני הכניסה לכיכר.

כך או אחרת, אין חולק כי לא היה שיח ביניהם אלא בנה של התובעת הסיק כך עת במקביל הוא טוען שנהגת רכב הנתבעת שוחחה בטלפון ומשכך לא ברור כיצד הסיק דווקא שסימנה דווקא, ומכל מקום, הנטל עליו להוכיח זאת ומקום בו כפות המאזניים מעויינות כי אז הגרסה של נהגת רכב הנתבעת מתקבלת בנקודה זו. אני מאמינה שהוא סבר שנהגת רכב הנתבעת תאפשר לו או כי יספיק לעבור, גם אם לא ביקש רשות או הסיק באופן שגוי, אולם האחריות היא שלו לוודא שאכן הדבר אפשרי. לא נטען כי הוא כבר התקדם וחסם קמעא את רכב הנתבעת כך שיכולה הייתה להבחין בו. גם לגרסתו זכות הקדימה הייתה שלה דווקא ומשכך ביקש לכאורה את אישורה עת שניהם היו בכניסה לכיכר אולם מדובר בצומת והוא צריך לתת זכות קדימה לרכב הבא מימין.

על כן, ונוכח האמור לעיל, אני סבורה כי יש לייחס לנהגת רכב הנתבעת 40% אחריות לתאונה.

1. הקושי הוא שלא הוכח גובה הנזק ולמעשה לא הוכח אף קיומו של נזק. אין בתמונות שהוצגו כדי ללמד שישנו נזק, שבכל מקרה אינו בר תיקון. אין כל נתון המעניק כלים לאמוד את הנזק. אף בבית משפט לתביעות קטנות הנטל רובץ על התובע הן ביחס לסוגיית החבות והן ביחס לשיעור הנזק. כך או כך, לא די בהוכחת קיומו של נזק אלא יש להוכיח את גובה הנזק. התובעת לא הוכיחה את גובה הנזק. לטענתה האופניים נפגמו באופן שאינו בר תיקון. היא לא הביאה כל חוות דעת להוכיח זאת, הגם שניתנה לה הזדמנות לכך ואף לא נתנה טעם מדוע לא סיפקה זאת בהתאם לבקשת בית המשפט מעבר לסוגיית הקבלה. הגם שהוכחה אחריות מסוימת מצד נהגת רכב הנתבעת שככלל על התובעת להוכיח מעבר ל51% את אחריות נהגת רכב הנתבעת כך שישנן גישות שהיו כבר מטעם זה דוחות את תביעתה, אולם גם אם יש לחלוק אחריות בין שני הנהגים באופן שגם הוכחת אותם 40% הם ברמה של 51%, הרי שגובה הנזק כתוצאה מהאירוע – לא הוכח. אומנם בית המשפט לתביעות קטנות נועד לפתוח את שערי ביהמ"ש בפני "האזרח הקטן" בדרך של פישוט סדרי הדין והראיות, אולם אין בכך כדי לחדור לתחומי הדין המהותי, ואין בכך כדי לאפשר לקבל תביעה של תובע שלא השכיל להרים את נטל ההוכחה המוטל עליו, גם בנוגע לגובה הנזק (רע"א 10124/17 אשקר נ. סלימאן (30.1.2018)). וכך נפסק:

"בנוגע למצבים כאלה, עשוי בית המשפט "לנצל" את הגמישות בסדרי הדין ודיני הראיות על מנת לאפשר לתובע לתקן את מחדלו, ולהוכיח את הנזק הנטען באמצעות ראיות מתאימות. פתרון זה מצוי בסמכותו, ובמידה רבה אף משרת את תכלית הקמתו: פתיחת שערי בית המשפט בפני האזרח הקטן שאינו בקיא בהוויות המחוקק וההלכה הפסוקה, ואינו מודע, בהכרח, לחובת הוכחת שיעור הנזק. אולם, מכאן ועד חריגה מהוראות הדין המהותי באשר לנטלי ההוכחה – ארוכה הדרך, ובלתי עבירה. עם כל ההבנה, אין להשלים עם גישת בית המשפט המחוזי לפיה דרך ההתמודדות עם מצב בו לא הובאו ראיות מספיקות היא לפסוק פיצוי מופחת. ברוח דומה, נכון לערער על הדרך בה צעד בית המשפט לתביעות קטנות בקבעו כי על בית המשפט לבכר פסיקה על דרך האומדן על פני דחיית התביעה הקטנה, כאשר האיזון בין הדברים יתבטא בעריכת האומדן על הצד הנמוך. נבהיר כי השאיפה להגיע לתוצאה צודקת יותר נשגבת היא, אך יש לממשה אך ורק בכלים משפטיים ראויים, כגון הסכמות בין הצדדים או דחיית הדיון על מנת לאפשר הבאת ראיות מספקות" (שם).

רוצה לומר, כי גם כאשר בית המשפט לתביעות קטנות חש כי דחיית התביעה בשל אי הוכחת שיעור הנזק אינה ראויה, אין בידו להתעלם מן הדין המהותי ולפסוק לתובע שלא השכיל להציג ראיות ממשיות לגבי שיעור הנזק פיצוי על סמך אומדנה. כאמור, אין די בהוכחת קיומו של נזק אלא יש להוכיח גם את גובה הנזק. העיקרון בדיני הנזיקין הוא פיצוי מקום שבו נגרם נזק. רוצה לומר, כי גם אם פלוני אחראי לנזק והוכחה אחריותו, מקום שאין נזק, לא פועל עקרון "האשמה והגמול" כבדין הפלילי, ומשכך, גם אם קיימת חבות לאדם, הרי משלא הוכח כי גרם לנזק בר כימות, כי אז אין לחייבו. אף בבית משפט לתביעות קטנות הנטל רובץ על התובע הן ביחס לסוגיית החבות והן ביחס לשיעור הנזק. ואולם, כפי שנקבע בעניין אשקר דלעיל ובעניין קלופשטוק (רעא 2413/18 ‏דגנית פרץ קלופשטוק נ' זויה סטריקוב (4.9.18)) – במצבים שבהם קיים קושי – מובנה או פרטני – בהוכחה מלאה ומדויקת של שיעור הנזק, ניתן יהיה להסתמך על התשתית הראייתית החלקית שהוצגה בפני בית המשפט לצורך עריכת אומדנה וניתן אף לנהוג בגמישות מסוימת, אם כי, כאמור בעניין אשקר, "מכאן ועד חריגה מהוראות הדין המהותי באשר לנטלי ההוכחה – ארוכה הדרך, ובלתי עבירה". גם אין מדובר בסכום סביר לצורך ביצוע אומדנא ומשכך יש להידרש לחוות דעת שמאית, כאשר גם לא ניתן לדעת אם הנזק שנגרם, ככל שנגרם כמתואר, הוא כתוצאה רק מהאירוע עצמו. לא ברור גם מדוע לא ניתן היה לספק לפחות קבלה על האופניים החדשות, עת תחילה יש להוכיח קשר סיבתי לא רק לעצם קיומו של נזק אלא גם לאופי הנזק שנגרם כמצדיק את הגובה כאמור בהצעת המחיר ע"ס של 7500 ש"ח, ואין מדובר בחוות דעת שמאית.

1. במצב דברים זה, משהתובעת לא הוכיחה במאזן ההסתברותי הנדרש במשפט האזרחי את תביעתה, דומה כי אין מנוס אלא לדחות את התביעה.

עם זאת, נוכח הנסיבות שתוארו ובכללן כי גם לנהגת רכב הנתבעת יש תרומה לאירוע, איני עושה צו להוצאות וכל צד יישא בהוצאותיו, לרבות הוצאות העדה מטעם הנתבעת שתישא בהן הנתבעת.

בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי תוך 15 יום.

המזכירות תמציא העתק מפסק הדין לצדדים.

נחתם במוצאי שבת, י"א חשוון תשפ"ג, 05 נובמבר 2022.