1. בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט השלום בחיפה (כב' השופטת הגב' רויטל באום) מתאריך 11.2.2022 בת"א 59624-08-21.

2. בהחלטה מושא הבקשה, שניתנה ב"פיתקית", דחה בית משפט קמא בקשת המבקשים לסילוק התביעה שהוגשה נגדם על הסף.

3. בתביעה שהגישה השותפות המשיבה (להלן – "המשיבה") נגד המבקשים, עתרה המשיבה לכך שהמבקשים יחוייבו לשלם לה שכר טרחת עו"ד בסכום כולל של 361,025 ₪, עבור שירותים משפטיים שהמבקשים קיבלו ממנה, במסגרת תביעה לתשלום פיצויים שהוגשה מטעם המבקשים. נטען בכתב התביעה, כי בהליך שבו המשיבה ייצגה את המבקשים התנהלו 4 (ארבעה) קדמי משפט וכן התקיים הליך גישור. עוד נטען, כי המבקשת מס' 1 לא קיבלה את הצעת המגשר, ולאחר מכן הופתעה המשיבה לגלות, כי המבקשים פעלו באופן חד צדדי, ומינו עורך דין אחר לייצגם בתביעת הפיצויים. בעקבות זאת, ומשהופסק ייצוג המבקשים על ידי המשיבה, דרשה המשיבה כי ישולם לה שכר הטרחה המגיעה לה, אך המבקשים סרבו לשלם לה את שכרה.

4. בבקשה לסילוק התביעה על הסף טענו המבקשים, שכל עוד התביעה שהוגשה מטעם עדיין לא הסתיימה, לא בשלה העת לתשלום שכר טרחתה של המשיבה. בין יתר טענות המבקשים נטען, שאם המשיבה הייתה ממשיכה לייצג את המבקשים, לאחר שהאחרונים סירבו לקבל את הצעת הפשרה, הייתה חובת התשלום משתכללת בסיום ההליך, על כן, מכיוון שההליך עדיין לא הסתיים, חובת התשלום עדיין לא השתכללה.

5. כאמור, בית משפט קמא דחה את הבקשה סילוק תביעת המשיבה על הסף. בית המשפט קבע, כי הפרשנות לפיה יהיה על המשיבה להמתין לסיומה של תביעת הפיצויים כדי לקבל את שכר טרחתה אינה פרשנות סבירה של הסכם שכר הטרחה שנכרת בין הצדדים. עוד הפנה בית המשפט את המבקשים לסעיף 41 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג – 1973, שעניינו מועד קיומו של חוזה שלא נקבע בו המועד לקיומו. בית המשפט הוסיף, כי סילוק תביעה על הסף היא פעולה חריגה וקיצונית, ובקשת המבקשים הייתה מיותרת ונועדה לסרבל ולהקשות על ניהול ההליך. מכיוון שלא התבקשה תגובת המשיבה לבקשה, לא נפסקו הוצאות לזכות המשיבה, אך נפסקו הוצאות בסך 1,000 ₪ לטובת אוצר המדינה.

6. בבקשת הרשות לערער טוענים המבקשים כי בית משפט קמא טעה בכך שדחה את בקשתם, והם חוזרים על טענתם, שטרם קמה למשיבה הזכות לתבוע את שכרה. לטענת בא כוח המבקשים, היה מקום לסלק את תביעת המשיבה על הסף כדי למנוע דיון מיותר בתביעה חסרת עילה, שטרם בא זמנה.

7. לאחר ששקלתי טענות בא כוח המבקשים, הנני מחליט לעשות שימוש בסמכותי לפי תקנה 138(א)(1) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט – 2018.

לא מצאתי מקום ליתן רשות ערעור, ויש לאפשר לבית משפט קמא לנהל את ההליך כחוכמתו. כמובן, שלמבקשים שמורות כל הטענות לגופו של עניין. זאת ועוד, ומבלי לקבוע מסמרות בעניין, הנני סבור, שלכאורה, טענות המבקשים כלפי המשיבה אינן עולות בקנה אחד עם סעיף 3.4 לחוזה שנכרת בין הצדדים, שם נקבע:

"באם אסרב להמלצת פשרה עליה ימליצו עוה"ד קן דרור את הראל, יהיו הם זכאים לשכ"ט בשיעורים המפורטים בסעיף 2 רבתי, בשיעור הגבוה מבין הכספים שיפסקו לטובתי או מתוך סכום הפשרה שהומלץ."

כיוון שהמבקשים הפסיקו את הייצוג על ידיד המשיבה, וסכום הפשרה שהומלץ ידוע, אין מקום לחייב את המשיבה להמתין עד לסיומה של תביעת הפיצויים שהוגשה מטעם המבקשים נגד הצד השלישי. הרי אם יתברר ש"סכום הפשרה שהומלץ", גבוה מהסכום שייפסק לזכות המבקשים, זכאית המשיבה לגבות שכרה באופן הנגזר מסכום זה. לעומת זאת, אם יתברר שסכום הפשרה שהומלץ נמוך מהסכום שייפסק לזכות המבקשים בסיומו של ההליך, הרי זכו המבקשים מן ההפקר, ושילמו למשיבה (בשלב זה) פחות מהמגיע מהם.

8. אשר על כן, הנני דוחה את הבקשה.

כיוון שלא התבקשה תגובת המשיבה לבקשה, אין אני עושה צו לתשלום הוצאות.

ניתנה היום, י"ג אדר ב' תשפ"ב, 16 מרץ 2022, בהעדר הצדדים.